הציפורים – טאריי וֵסוֹס

 

המעבוראי

מדוע קרא טארי וסוס לספרו "הציפורים"? האם השם מסמל את תשוקת החירות של הנפש לעוף? לקרוע את כבלי החברה ולהיות אחד עם הטבע, אך בו בזמן לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך? או שעלינו לקבל את הסיפור על דמותו של אחד שונה, וקולו הוא קולה של ציפור זרה.

עטיפת הספר"מתיס בדק אם השמיים בהירים ונקיים מעננים הערב וכאלה היו השמיים. ואז פנה אל הֵֵגֶה, אחותו, וכדי לעודד אותה אמר לה: 'את כמו ברק, את.' הוא נרעד קצת למשמע המילה שהוציא מפיו, אבל חש מוגן שכן השמיים היו יפים."

כך מתחיל הספר, שכתב טאריֵי וֵסוס בתרגום לעברית של דנה כספי. וכיוון שהספר כולו יחיד סגולה ומחונן במעלות הגבוהות ביותר של הספרות, גם הפתיחה שלו נפלאה. הסופר חיים באר אומר כי פתיחה טובה, מחזיקה את כל תכונות הסיפור כמו טיפת מים המחזיקה את תכונות האגם. ובעקבות המשפט הזה יש לומר שני דברים.

ראשית – דבר על הפרקטיקה של הדימוי; רעיון משדה חשיבה אחד, תחום הדעת ספרות, מתברר לנו על ידי תמונה משדה חשיבה ומתחום דעת אחר, נאמר תחום הכימיה. אך בעודנו מדברים בכימיה, הרי עולה בדעתנו תמונה של אגם, אחד מהאגמים שראינו במציאות או בתמונות, וההסבר עצמו על אופן הפתיחה של סיפורים הופך למערכת אסתטית-רעיונית רבת קישורים. זאת פעולת תנועת המטאפורה. תנועת הלשון הציורית בשפה. ומדוע אני כותבת על כך כאן? משום שהספר שלפנינו, מספר סיפור ממועט התרחשויות. ואף אותן התרחשויות הן קטנות ואינן מה שאנו אוהבים לקרוא "דרמטיות". אך זו יצירה שכל תנועה, כל מהלך, כל הגיג מחובר וחשוב לסיפור הממשי ובו בזמן משמש כאלגוריה. מתחבר בזיקה כלשהי למרחב מיתולוגי עצום ממדים, ובסופו של דבר מספר על התשוקות הבוערות ביותר שבקרבנו.

18024768193_3eb34d8ddd_z

הדבר השני שיש לומר בהקשר לדימוי של הטיפה באגם, הוא מבט מקרוב אל הטקסט המוזר שמרכיב את הפתיחה. המוזרות שלו, יותר משהיא ברורה לנו היא משרה עלינו כבר בשורות הראשונות מהאווירה שמקיפה את דמותו של מטיס; יש בה מעין חוסר בתכליתיות ודגש על פעולות שאנו עצמנו ממעטים לעשות כאנשים בוגרים ונורמטיביים. מטיס הגיבור הראשי של הרומן, מתבונן לכיוון השמיים בכוונה לבדוק אם הם בהירים ונקיים אבל נראה כי קדמה לבדיקה ידיעה שמופיעה בדיעבד ועצם זה שבדק ואישר ושיווה חשיבות כה רבה (שאנו מיחסים ומכנים אותה לרוב "ילדותית") למה שידע מלכתחילה, משעשע ומסופר על כך בחמלה ובאהבה רבה לדמות.

מטיס פונה אל אחותו ומעודד אותה במחמאה לא שגרתית, הוא אומר לה שהיא כמו ברק. מטיל הברקים והרעם (הרעם שמבשר על הסערה עדיין לא מוזכר כאן) הוא זאוס, בכיר האלים ומלכם. והנה לנו תמונה שמחברת מבלי שנשים לב עדיין שני מעמדים מקבילים, אחד מהם מתקיים על הארץ והשני במלכות השמיים. "מטיס עצמו נרעד" מעט, נבהל מהרעיון השמימי שעלה במוחו. אנו מייחסים לבהלה שלו את התכונות שיאפיינו אותו בהמשך, כבחור רפה שכל, שונה, על רצף האוטיזם. אך הסופר כבר טמן כאן את זרע הפורענות שיתפתח לכלל התרחשות סוערת בסוף היצירה. בינתיים בפתיחה עצמה מטיס "חש מוגן כי השמיים היו יפים". הקביעה הלוגית המשתמעת מהמשפט מסיטה את דעתנו מחוסר ההיתכנות שלה: באיזה אופן בדיוק שמיים יפים יכולים להגן עלינו? הפתיחה שעדיין איננו יודעים איך להאזין לה, מספרת לנו פה על הקשרים שבין האח והאחות ובין מערכת גרמי השמיים ששם המרחב לסיפורים מיתולוגיים גדולים ומתוכם אנחנו מנסות להכיר את משמעות חיינו.

החרטומן

החרטומן

במרכז הספר הציפורים נמצאת משפחה חסרה. אח "מאותגר מנטלית" שאחותו המסורה לוקחת על עצמה אחריות לפרנסתו ולפרנסתה. היא סורגת סוודרים, אותם תמכור לאנשי הכפר הסמוך. השנים גרים בשולי הכפר בצד היער או ממש בתוכו. אנשי הכפר מתייחסים באופן חיובי לחריגות של מטיס ואין בהם רשעות חריגה יותר ממה שיש בכולנו בהתנשאות על חריגים. האירועים החשובים שקורים בחלק הראשון של הסיפור הם ניסיונות הנפל של מטיס להשתלב כעובד יום באחד המשקים החקלאיים של אנשי הכפר ו…שינוי במסלול התעופה של החרטומן, ציפור שמגיעה מדי קיץ. ובנוסף, אחד מתוך שני עצים שנפל בסערה מעורר דאגה עמוקה בלבו של מטיס. האם נפילתו מסמלת מוות שלו או של אחותו?

הצייר אנרי מאטיס, כותבת גליה באס, ראה בתכלית הציור התרחשות דרמטית המתחוללת בין הצייר לטבע שבחר לצייר, "אתה צריך לחדור לתוכו כמו ליער קדומים, אתה צריך להביא את עצמך להזדהות עמו, להתייחד איתו, לא לחשוב על שום דבר אחר… שום דבר לא קיים, אלא אתה והטבע, כך תיווצר הדרמה, כך תגיע עם הצבעים לאותה איכות שטחית, לאותה אוירה, לאותו מצב שבו יוצרים תווים אחדים אקורד מוסיקלי".

ייתכן שבדיוק בשל תפיסתו של מאטיס קרא וסוס לגיבור כשם האמן ולאורך כל הספר ובמיוחד בחלק הראשון שלו, מפליא המספר, להציג את נפשו של מטיס, הגיבור שובה הלב, התם, שמתקשה כל חייו להשתלב בחברה גם כחלק יצרני (בעבודה בשדות או בכל עבודה אחרת) וגם בתקשורת בכלל וביכולת ליצור יחסים עם נשים בפרט. ולצד זאת להציגה ככזאת שחווה את הטבע באופן הכי דרמטי. הציפורים שעוברות, מסלולן המדויק, העצים שעומדים, הסערה, האגם, כל אלה גדלים במהלך הספר לממדים סמליים חזקים ועדינים כאחד.

Mjosa Foto_ P. Nermo

בתחילה, בָּבְּראשית, חיו מטיס ואחותו לבדם. האם יש נופך, אולי אבק של גילוי עריות ביחס ביניהם? מצידה של הֵֵגֶה נראה שכלל לא. מצידו של מטיס כלפי הֵֵגֶה העניינים מורכבים הרבה יותר. מטיס עסוק מאד באהבה. באהבה לנשים שהוא פוגש. האופן שבו מוחו מתרגם את גינוני האהבה אצל "האנשים החכמים" מוצג על ידי המספר באותה תערובת של חמלה וחיוך ואהבה רבה. דרך רצף חשיבתו הייחודית של מטיס, מצליח הסופר הנורבגי להביא להזרה של גינוני האהבה השגרתיים שאנו מכירים. לפרק את הגינונים והנהגים האנושיים הבנאליים למולקולות קטנות וגדולות ולשקול אותן בפנינו הקוראות והקוראים כך שהבנאליה שלנו לא תיראה ברורה מאליה גם לנו.

בצד זאת, מטיס רוצה, יותר מרוצה; קיומו תלוי ומותנה מבחינתו בדאגה ובאחריות הטוטלית של הֵֵגֶה אליו. בהתמסרות שלה ובחיבור הסימביוטי אליה. הֵֵגֶה היא כמו ברק, הוא אומר לה כזכור בפתיחת הסיפור, כמו גדולת האלים והאלות.

בהמשך הסיפור אחותו הֵֵגֶה, שהתעייפה מכישלונותיו בעבודה חקלאית שמביאה עמה שכר, מציעה לו להשיט את הסירה הרעועה שברשותם. מטיס הופך למעבוראי. הוא אוהב את הסירה וגאה ביכולתו לחתור במשוטים. מטיס המעבוראי משיט את הסירה על האגם ומיחל לנוסעים כלשהם שיחפצו להגיע מצד אחד של האגם למעגן הקטן של הכפר.

ופעם אחת מגיע נוסע מאחד ההרים, ירגן שמו. מטיס לוקח אותו לגדת האגם ומביא אותו לביתם – לבית של אחותו ושלו. זו פעם אחת ויחידה שמטיס זוכה להשיט נוסע בסירתו.
בפעם היחידה הזאת הוא מממש את תפקידו כמעבוראי. כמוהו כמו כארון המיתולוגי, שהיה המעבוראי שהשיט את המתים על נהר האכרון המקיף את השאול. רק פעמים ספורות לקח כארון אנשים חיים, אורפאוס למשל. האות המיתולוגי מאיים בסערה מעל ראשו של מטיס. הוא עצמו הוא זה ש הביא את ירגן לאחותו, וכך גאל אותה מחיי רווקה מזדקנת וערירית, היושבת וסורגת כפלנולפי (או סולבג) ומחכה לבואו של הגבר בחייה בעודה מטופלת באח רפה שכל. מטיס גוזר על עצמו במו ידיו את האיום על הפרידה מהֵֵגֶה אחותו. לכאורה אין בהכרח שייפרד ממנה, הוא יכול להמשיך ולשכון במחיצתה הלאה. אך הוא תופס מיד כי הגעתו של גבר לביתה תשנה את כל חייו. תפריע לעצם זרם התשוקה לאהבה המזינה, שהייתה בסיס לקיומו הרגשי. זה גורלו והוא מבין אותו טוב יותר מכל הדמויות בספר והרבה יותר טוב מאתנו הקוראים.

בסופו של הסיפור הוא פונה וקורא לעצמו: "מטיס!" הוא "התערפל וצעק בחוסר ישע תהומי. על פני האגם השומם קולו נשמע כמו קריאת ציפור זרה. עד כמה גדולה או קטנה הייתה הציפור הזאת, זאת לא ניתן לשמוע."

images

עם שתי שאלות נשארתי בסוף היצירה. מה הייתה אותה אהבה נואשת לאחותו הֵֵגֶה? האהבה הראשונית לאם שבלעדיה או בעקבותיה יגזרו כל צעדינו הלאה? ושאלה שניה, מדוע קרא טארי וסוס לספרו "הציפורים"? מה מסמל השם? האם את תשוקת החירות של הנפש לעוף? לקרוע את כבלי החברה ולהיות אחד עם הטבע, אך בו בזמן לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך? או שעלינו לקבל את הסיפור על דמותו של אחד שונה, וקולו הוא קולה של ציפור זרה. אך גם ציפורים זרות עלינו להכיל ולהקשיב לצרכי אהבתן הרעבה.

ובתוך שתי השאלות האלו שנשארו בסוף הפתוח של הספר, נמצא הרבה רוח ואוויר ושמיים. השמיים הבהירים והנקיים מעננים שהחלה בהם היצירה הפכו בסופה לרוח כחולה ועזה. במהלכה פעלו כמה נפשות שכולן כמהות לאהבה ולחמלה ובצניעות הסיפור הצליחו לחבר אותנו אל געגועים עמוקים ושבריריים חסרי שם שנמצאים בתוכנו.

טאריֵי וֵסוֹס, הציפורים, מנורבגית: דנה כספי, ספריית פועלים, סיפורת. עורכי הסדרה: אברם קנטור ונגה אלבלך

טאריי וסוס ואשתו המשוררת הלדיס מורן

טאריי וסוס ואשתו המשוררת הלדיס מורן

טאריי וסוס (1897-1970) הוא סופר נורבגי שהלך לעולמו לפני כחמישים שנה ואת הספר הוציא לאור ב-1957. ספרו ארמון הקרח יצא לאור בעברית בשנת 1977 בהוצאת עם עובד. ספריית פועלים בניהולה של נגה אלבלך מצאו את הספר יחיד הסגולה, והוא הצטרף לעוד כמה פנינים שהחלו לראות אור בסדרת "סיפורת".

 

 

הציטוט על הצייר מאטיס לקוח ממאמרה של גילה בלס, הצבע בציור המודרני: תאוריה ופרקטיקיה, רשפים הוצאה לאור, תל-אביב, 1996, עמוד 129
http://www.collect.co.il/content.aspx?id=380

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , , | להגיב

כשהגענו מן הים – דודו פלמה

במשלחת מטעם עצמו

 

עטיפת הספר כשהגענו מן היםספר שיריו האחרון של דודו פלמה שיצא לפני שנה, הזכיר לי כי עד כמה ליוותה את היומיום שלנו, ילידי שנות החמישים בקיבוצים, התודעה שהקמת המדינה הייתה כמעשה בראשית; השואה והמלחמה באירופה נראו בהשוואה אליה כאילו התקיימו בעידן קדום להפליא ולא שנים ספורות לפני כן; מצד אחד מפלצת השואה איימה עלינו כל לילה מעבר לרשת החלון החשוכה של בתי הילדים, מצד שני שידרה לנו תודעתנו המתעצבת, שההיסטוריה ההיא עברה מן העולם ולא תשוב עוד. הכפילות הזאת והפלונטרים עד ללא התר, מלווים את שיריו המוארים של פלמה בתערובת מופלאה של עליצות וכאב.

פלמה הוא בן לניצולי שואה, נולד בתחילת שנות החמישים בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ומאז שנת 1971 הוא מתגורר בקיבוץ כפר הנשיא. העובדה שראשוני התנועה הקיבוצית עטפו את אלוהים בנייר צלופן שקוף וזרקו אותו הרחק הרחק אל מעבר לירח מעסיקה אותו. האקט המהפכני של אבותינו בקיבוץ ייצר כידוע את החוקים של תנועת המהפכה. קודקס חוקים לא כתוב כל עיקר, אך טבוע ונפוץ באוויר החופשי שנשמנו. פלמה הוא אחד מקומץ הוגים מרדניים, רובם כבר לא בחיים, קבוצה לא מאורגנת, אך מובחרת של אינטלקטואלים שחתרה תחת המערכת הענפה והמתפרקת של חוקי התנועה; כבלי המערכת היו מבחינתם אותות למרד בלתי פוסק ובה בעת לא חדלו להעמיק ולהתבונן מלאי חמלה והתפעמות בשורש ובמקורות של המצאת חיינו.

דודו פלמה. מסוכסך עם אלוהים

דודו פלמה. מסוכסך עם אלוהים

אפשר לחוש אצלו איזה "מאבק מתמיד" הגליאני שניזון, באופן פלורליסטי ממקורות קדומים ומאוחרים והוא שואף, כמו האנרכיסט מיכאיל באקונין לשחרור ולאושר לנדכאים; כדי להביא שלום, להביא חירות, צדק ואחווה כלפי כל הנברא בצלם על פני הארץ. גם ציוריו, פלמה הוא אמן מגוון ורב צדדי וגם שירתו, שמתכתבת עם מכלול עשיר של תרבות אירופה וספרות הדת היהודית לדורותיה, לא מקבלת ולא מתיישרת לפי שום קונבנציה או אסכולה. לא תמיד הדבר עומד לטובתו. נדמה שעורך הספר, עודד פלד, שהוא חבר ושכן של פלמה בקיבוץ כפר הנשיא ריחם פעמים רבות ולא התעקש איתו די על השורות ובמיוחד לא על סופים של שירים.

אבל מתוך המרדנות ההיקפית בוקעים כמה שירים שיש בהם את המקום בהיכל הרוח שאל מפתנה חותרת השירה הטובה. "זה היה חמש שנים רעות מדי אחרי מלחמת יום כפור ואני // יצאתי במשלחת מטעם עצמי לגלות היש חיים אחרי המבול", הוא כותב בשיר אלהי מיכלאנג'לו. אכן, שיריו הם כמשלחת מטעם עצמו, שחותרת לגלות חיים אחרי המבול. שורה שמקפלת בתוכה את כל המאוויים, הרומנטיים אולי, במובן של הרומנטיקה שאינה נכנעת לרשת המסודרת של התבונה והיא משתוקקת לנשגב כמו "פני אלהיו המשתוקקים לגעת של מיכאנג'לו". והשורה הסוגרת של השיר: "ומאז אני לא עושה לי אלהים אחרים על פניו" שיש בה עומק גדול מאד והומור מתריס, שאינו חדל להצחיק כמה שקוראים אותו יותר.

בשמי ערב כחולים

בשיר בשמי ערב כחולים, יש עצמה של דרמה גדולה במעין סוג של ממואר. זה אינו מאפיל על איכויות השירה. למרות הפנטסטיות והמורבידיות של האירוע המרכזי שאולי גם מעורר צחוק, הוא משאיר רושם של שיר לירי עדין ועצוב. הדובר נזכר ברגע מזעזע בילדותו המוקדמת בו נשך וחתך את אזנו של אביו.

שיר לירי, הוא ביטוי משמעותי לרגש הפנימי כמו צליל של נבל קטן, שבעזרתו ליוו המשוררים את שיריהם. ונדמה שזה הצליל העדין והעמוק והנוקב שנותר בנו מהבית האחרון. כאשר עולה בפיו של הדובר "גַעֲגוע חִוֵר  // כמו כאב רפאים ישן.."

כאב רפאים הוא כאב עצום וגדל ממדים (הרפאים היו עם ענקים קדום שמוזכר בתנ"ך) או כאב נודד כרוח רפאים. אך אם הכאב הזה לבדו חוזר בזיכרון של האירוע, מדוע הוא עולה כמו געגוע. למה הזיכרון השר מתגעגע? האם לאביו שבא להרדים אותו במיטה? לאב "שעלה ממנו ריח טוב של אבאים" שירגיע אותו מהמכות שחטף אותו בוקר, או שהוא מתגעגע לנשיכה האכזרית שנשך באזנו? לטעם של פעולת הנשיכה והמרדנות הבלתי הפיכה? או לתחושת ההזדהות המלאה של הבן עם אביו והאב הוא עתה ההוא אבל גם אב חדש, אב שנבנה בעת שנות ההתוודעות לתרבות האירופאית ולצייר וינסנט ואן גוך המוכשר והמשוגע?

נחזור לבית הראשון של השיר. ילד מחכה במיטתו תחת השמיכות לבואו של אביו ונכסף להישאר עמו עוד ועוד. האב מגיע וכמו כל האבות בעולם קורא לו סיפור לפני השינה. הסיפור הוא השיר ויהי ערב, המוכר והאהוב של פניה ברגשטיין עם איורים של חיים האוזמן שנועד בשעתו לקריאה לילדי ההתיישבות העובדת. במרכזו ילדה שסובבת בחצר לבדה, בעת דמדומים, מבקשת לשחק עם התרנגולות שעודן בחוץ, ובהמשך עושה מעשה קונדס חמור (מעירה ומבהילה את התרנגולות בלול) ננזפת על ידי אביה, בוכה ומסבירה לו את מצוקתה ומקבלת את סליחתו.

אמא איננה מופיעה בסיפור. יש לה שני תחליפים. רובם מיוצגים על ידי האיורים המצוינים של האוזמן, שצייר בסגנון אירופאי-נוצרי את התרנגולת כמייצגת של "האם הטובה" מטפלת ומגנה על אפרוחיה. התחליף השני הוא הירח, הלבנה הנשית המיתולוגית מלווה במבט את הילדה הבודדה, משקפת את רגשותיה ובסופו של דבר נושקת לה ויוצרת משולש של גאולה עם האב והילדה המפויסת.
כל הסיפור הזה נעדר מהשיר של פלמה. מופיעה בו רק הפתיחה שמזכירה פתיחה של סרטים הוליוודיים: מבט הנשלח מלמעלה על הפסטורליות לכאורה של הבית הכפרי מתחתיה.
בסופו של דבר, אני רוצה לומר לעצמי שבכאב הרפאים, שעולה בפיו של הדובר "כמו געגוע חִוֵר", מופיע גם המושג רפאות, חיבור ואיחוי של חלקי הכד השבור. בכאב רפאים, ודווקא בזיכרון החוזר שלא לומר בכתיבתו, יש רפואה ותיקון.

פרט מתוך הקפלה הסיסטינית ברומא. היש חיים אחרי המבול

פרט מתוך הקפלה הסיסטינית ברומא. היש חיים אחרי המבול

אך אין להפחית ברמת האלימות שמוצגת באופן סרקסטי כל כך תחת "שמי ערב כחולים", בהומור מטורף ומופרע לתפארת. אלימות שמופיעה בהפתעה כמו עונש; לא האב מעניש כאן את בנו. העונש מגיע מצד הבן והופך את האב בבת אחת לאמן רדוף רוחות הרפאים. הפונקציה האבהית הנורמטיבית מתרסקת דווקא כשהיא מופיעה בשלמותה כביכול, לא רק שהאב נוכח באבהותו ומגיע לזמן ההשכבה אלא שגם בתוככי הסיפור האלגורי האב הוא הדמות הסולחת. לכאורה. על פניו זה כך. אך כנראה שבמעמקי הסוד של השיר במרחב האפל הלא ברור והכאוטי, קורים דברים אחרים. אפקט המסירה מדור לדור מתהפך. מתבלבל. והעונש הוא לא רק על עצם המרד כי אם על הידיעה הקשה העמוקה שתלווה מעתה את חיי הבן: הגינוי האבהי על הכעס הבלתי נשלט של בנו, על כך שלא הצליח למחול לאביו. הבן המורד המעניש את האב, אולי אף מחליף אותו באחר ודן עצמו לכאב רפאים שאיננו חדל.

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

נעורי דוד – אדריאן ריץ'

ציור: קמילו בוקצ'ינו

ציור: קמילו בוקצ'ינו

רצוי להיזכר בתולדות חייו של דוד המלך, שהחל את הקריירה שלו כצעיר מבטיח, יפהפה, רב כישורים, אהוב על נשים וגברים. נגינתו הייתה כל כך יפה עד ששאול המלך, המלך שנגרר אל המלוכה בעל-כורחו ובשל עול המלוכה באה לו "רוח רעה" הזמין את דוד באופן מיוחד לנגן בפניו. אנו למדים בספר שמואל גם על כישוריו של דוד, גם על הצלחותיו ועל הסגידה והנאמנות שהייתה לאנשיו אליו וגם על חטאו. ספר שמואל לא רק שאינו  מכסה דבר מחטאיו של דוד אלא מבליט את המורכבות הטרגית של בחירותיו כמלך שנלחם בילדיו ממשיכיו. והשיא, הכאוב כל כך, בעמדו על המגדל, בתום המלחמה, בסופו של מרד אבשלום, הניצחון שלו הוא הכישלון של בנו. והוא, המלך האב מחכה לשמוע מה עלה בגורל הקרב ובגורל בנו.

 

נעורי דוד

אפשר להשען אל הכותל בחדר המלכות ולחזות
בנער דוד המנגן בכינור למלך, וְירווח
לשאול וְתסור רוחו הרעה
וְיוקל לו מכובד הכתר
ופגעי המעשים שעוד יבואו למלוכה
והזהות העצמית – יום יום – שתפוּץ לרווחה –
ואף כי היה המעשה בגלבוע בו הכתיב
קינה מלכותית עַל-סֵפֶר-שירה
בקול המלטף, בקול שאנס
את אוריה להיפרד מהדבש בכוורתו
ואף כי אבשלום בנו עוד יתלה
במיתרי הכינור המעודנים עד דק
והנער בעל המזמורים, אכוּל בייסורים
יניח ראשו במצעיו של שאול –
נניח לזָמַר את הזִמרה, למחונן נבון-התאר
להלחין כל שיד אנוש לא תוכל להרוס.
אך מכל מה שיחשב מאוחר יותר לתועבה
אסור שירד כחוט השערה.
שינגן דוד בפני שאול ויזמר
להקל על רוחו הרעה של המלך. דוד.

תרגום: אורית פראג

המשוררת קוראת את הטקסט התנכי, בגוון שונה מהרגיל, היא מתייחסת לסיפור האנושי והמוסרי. הסיפור על המלך שעם השנים, מאבד את זהותו הרעננה, האדמונית, המלבבת ועליו להתמודד עם חייו שהתפוררו מול עיניו. היא מזמינה אותנו להאזין לכותלי נפשו של דוד בכמה מישורים; המישור של דוד כאמן, כנגן מוכשר (נגן בכינור) כמשורר (קינת דוד) שהשאיר חותם על התרבות האנושית. והמישור השיפוטי בהתיחסות אליו כאחד האדם. ההחלטה שדוד המלך החליט לגבי אוריה, בעלה של האישה שדוד חושק בה, לא היה בה בעיקרה חטא הניאוף כי אם החטא של שימוש בכוחו לרעה. החלטה של שחיתות מוסרית כמלך. מכאן קופצות שורות השיר באופן ישיר אל המוות של אבשלום שנתלה בשערו על ענף עץ האלה. אך בשיר של ריץ' הבן המורד נתלה במיתרי הכינור של אביו דוד. השיר של ריץ' מתעלם מהפרטים ההיסטוריים שמוזכרים במיתוס הסיפור המקראי, ומכוון היישר אל לב השיפוט המוסרי – זה הנער המחונן, שלימים יגזור על בנו מוות נורא כזה. האחריות, על פי ריץ' מוטלת כולה על האב.

השיר מפנה את המיתוס אל פרשנות היסטורית ביקורתית ויחד עם זאת משבח במידה רבה את הטקסט המקראי, שלא החסיר ולא כיסה דבר והגיש את תולדות חייו של דוד במלואם לשיפוט הדורות.

אדריאן ריץ'

אדריאן ריץ'

ב-16 במאי חל יום הולדתה של המשוררת אדריאן ססיל ריץ' (1929-2012). ריץ' הייתה כותבת מוכשרת, פולמסנית, ותיאורטיקנית פוריה. בשירתה הוצגה פרשנות למציאות דרך קול שנתן עדות לחוסר הנחת של מי שבדרך כלל מושתקים ואינם נראים. היא הציגה לראשונה את הפמיניזם של שנות ה-60, את המגמות האנטי מלחמתיות בשנות ה-70, את התנועה לשוויון זכויות לגייז של שנות ה-90. שירתה הבשלה פרצה וקראה למחות בכוח נגד סקסיזם וניצול, הורידה מוסרות וחתרה נגד התנגדויות כוחניות ומדכאות. היא עצמה עברה תהליך של גילוי והתעוררות, ובמידה רבה התהליך שהתחולל בה היה סימן מבורך לשינוי שחל בדור שלה ברמת המודעות לשחרור הקבוצות המוחלשות. שירתה העמידה שפה שהיא רדיקלית ביודעין, שבתוכה נמצא החופש והיתר המחשבה החופשית כעקרון.
ריץ' נולדה בבלטימור במדינת מרילנד ב-16 במאי 1929.

פורסם בקטגוריה שירה, תרגום | עם התגים , , , | תגובה אחת

סליחות – לאה גולדברג

 

פשטות הביטוי בשיר סליחות, מאת לאה גולדברג, היא מסודות קסמו. ייתכן שהפשטות הפכה אותו לאחד מהידועים בשירה העברית, אליטיזם איננו בהכרח הניגוד של פופולריות. עם הזמן החלו להיכתב יותר ויותר מאמרים שמתחקים אחר הסיפור הביוגרפי מאחורי כתיבתו. מיהו הגבר המסתורי שמרומז עליו? מי בא אל המשוררת הגדולה שלנו, להראות לה בחושך את כל הדברים? אני רוצה להציע כאן, להתעלם, לפחות באופן חלקי, מההיסטוריה ולדבוק בתפרים הנסתרים שנחשפים תוך התבוננות באריג השפה. בשפת השיר. אני מציעה אפוא, לקרוא אותו באופן אוטונומי ללא ידע ביוגרפי מוקדם מתוך משמעות מילותיו.

ציור: יעל שחר שריד

ציור: יעל שחר שריד

למשל, מה מובן השאלה, 'להראות בחושך את כל הדברים'? איך אפשר? הרי זה פרדוקס. יתר על כן, מדוע לאחר לילה של אהבה נהדרת, וגילוי עצמי מפואר כפי שאראה מיד, מבקשת האוהבת להפליג משם, להפליג ממנו. לחתור אל חוף כלשהו, ואין זה החוף שבהמשך הכביש, בקצה היבשה, אלא החוף מעבר לאופק המים, החוף שסירת המפרש תעגון בו?

במעבר מכותרת השיר, סליחות, אל שתי המלים בהן מסתיים השיר חוף הסליחה, עולות שאלות נוספות; על מה הסליחה ומהו החטא, והיכן, באיזו סְפֵרה קיים חוף הסליחה? והאם הוא עיקר השיר?

הבה נתבונן בשיר לפי הבתים.

בשורתו הראשונה מופיעה התמונה בעירום, אין איפּוּל על הפעולות של הגיבורה ותנועת האהבה המינית נחשפת בגלוי. אמרתי שהוא נכתב מתוך פשטות, מדובר בפשטות מתוחכמת מאד.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

באת אלי. צמד המילים הוא דו משמעי במופגן, מחד הפועל לבוא הוא פועל יומיומי הרגלי, אך למילה ביאה, יש כמה מובנים שכנים, כניסה, וגם בעילה. וכך השורה הראשונה פותחת שני תווים שמנגנים במקביל. מיד הופך הסקס לאהבה שלמה. המשוררת (ואני לא משתמשת כאן במילה "דוברת", כי באמת יפה המילה משוררת, זאת ששרה) מוסיפה ומפרטת בצורה ממוקדת: באת אלי את עיני לפקוח.
השורה הראשונה פותחת שני עניינים כבדים רבי עוצמה. ראשית, בואו של הגבר לא רק שהאיר אותה אלא גם הוסיף לה דעת. כי כפי שאֱלֹהִים ואנחנו כבר יודעות, בעת הטעימה מפרי עץ הדעת נִפְקְחוּ עינינו; זה הרגע לדעת את ההבדל בין טוב לרע. כמה "נחמד העץ להשכיל" אמרה חוה אמנו. וכך הבעילה, מעשה האהבה, הסקס, מקבל מיד משמעות מורכבת; גם אהבה. גם תודעת העצמי של האישה. הצפה של זכרונותיה כפי שנראה מיד בבית השני, היכרות עם כל הדברים הסמויים שלא נתנה דעתה עליהם לפני המפגש; הגבר, דרך גופו, דרך מעשה האהבה הפך להיות החלון והמראה שלה עצמה.

אפשר לומר שיש כאן מחשבה בובריאנית. מלשון ההגות של מרטין בובר, שדיבר על הערך והתרומה ההדדית שביחסים "אני ואתה", האני מתגבש ונעשה יותר "אני" וצומח דרך מפגש האמת עם ה"אתה". לא לבד, כי אם דרך מעשה האהבה עם האהוב מצליחה האישה לראות הרחק ולראות פנימה אל תוכה. האהבה שהייתה שם האירה את החשיכה והפכה את החושך. עיניה נפקחו. כעיוורת שמישהו נותן לה יד בחשיכה. או כעיוורת שהיא היא הרואה את האמת, על פי המיתולוגיה היוונית. או, כאמור, כמו חוה אמנו שקטפה מפרי עץ הדעת, על פי המיתולוגיה העברית, שאומצה בחום על ידי הנוצרי.
שכאן, העניין הנוסף השני, כבד המשקל: הקטיף הזה הוא סוג של חטא. חטא לא ברור, אך קיים.

בבית הבא המשך מעשה האהבה.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

הרוח מתחברת לגוף, כל פרט גופני מביא לחוויה הוליסטית ושלמה של האוהבת והאהוב. הזהות מּתחזקת בתודעת האני של המשוררת, דרך חזרה אל זיכרונות הילדות ודרך הצמיחה של האינטלקט. אינטלקט ערמומי: השם המילה, המחשבה לכל דבר ודבר בעולם הזה נובע מעצם המגע. מעצם האהבה.

בבית השלישי חל מפנה הכרחי, שכבר נרמז עליו בכותרת.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים ועתה, כשהנפש צוללת אל תוך מעמקיה, ופוגשת את תהומות נפשה, את בדידותה, את זיכרונותיה, את פחדיה, נראה כי בזמן מפגש האהבה העינויים, הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ  בזמן מפגש האהבה הגבר הכיל אותם. אך מסתבר כי דווקא ההכלה הזאת שהביאה אותה  להכיר את עצמה, טוב יותר דרכו, מביאה להתגלות: הרצון האמתי הוא להמשיך הלאה.

וייתכן שהחטא הוא הפרדוקס של החושך, והוא כאן תופס משקל נוסף. הדברים שמתגלים באפלה של הנפש. החטא הוא בשל הצורך הנואש להמשיך את מסעה של הנפש אחר אי ההבנה של מצוקתה הנפשית. היא מסרבת להישאר, בדרך לחוף הסליחה, היא חותרת לאי חמקמק בסְפֵרה שרק היא מכירה אותה. היא מעלה מפרש לבן של אי-מאבק ואי-מפגש וממשיכה הלאה לבדה אל הסליחה שעליה לסלוח לעצמה על הצורך להמשיך ולעמוד על נפשה, עם מצוקותיה ועם הציפיה המתמדת והנצחית לבואו מחדש.

לאה גולדברג על רקע כתב היד של שירה, ימים לבנים. הספרייה הלאומית

לאה גולדברג על רקע כתב היד של שירה, ימים לבנים. הספרייה הלאומית

 

פתח השער

פתח השער

פתח השער

א.ד. הופ

תרגום: אורית פראג

 

הלב שר כעת באלפי קולותיו
ושרה עיר של תאים בגופי.
העץ באחרון כוחותיו מתרכך ופורח
שורשיו הדקים רבי כח מקישים את סוד האביב.
ומים מתוקים, זורמים ללא הרף
מטפסים אל רזי משכנם הירוק;
הריאות מולידות מתוכן את הטוב
השפתיים מרגישות את דחף הדברים.
הנה אני בא הביתה: בארץ המובטחת הזו
מכירים את שמי ומדברים בו בגיל.
אני החלום ואַת שערי הכניסה,
הדרכים בהן אני מתעורר אל זריחה.

אלק דרוונט הופ (1907-2000) היה משורר אוסטרלי מורה ופובליציסט.

בשיר האביבי הזה, אפשר לראות איך הפתח שפתחה אהובת ליבו של האוהב מאפשרת לו לא רק לגלות את עצמו במשנה תוקף; להיות טוב יותר, מלא יותר, מואר יותר, אלא להבין שהוא בא באמצעותה הביתה, אל מרחב האמת הפנימית שלו.

The Penguin Book of LOVE POETRY Edited with an Introduction by John Stallworthy, 1973

פורסם בקטגוריה שירה, תרגום | עם התגים , , , , , | 3 תגובות

בזכות הרומנטיקה

ההתכתבות הפכה לאהבה שרק השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה ידעה לתת לה צורה, גדולה מן החיים ובעלת יפעה שהופכת את המציאות לפנטזיה של כמיהות; מחשבות על ההבדל בין רומנטיקה ושמאלץ

אפריל הוא האכזר בחודשים. אלו לא מלים שלי, זאת הפתיחה המפורסמת ליצירה של ת"ס אליוט, ארץ השממה (או ארץ הישימון). משפט מסתורי. האם הוא לא מעורר התנגדות בשמיעה ראשונה? למה שאפריל יהיה האכזר בירחים. הרי באפריל האביב. לעשב יש שִיק רב-גבהים שמציצים ממנו זקיפי שעורים. ובאפריל הוֶרֶד הצהובה שלי והריחות המהממים מהפרדסים וּוְרדים נוספים בבורדו וזהב ותפרחת עץ הבוהניה מבקשת שם חדש לוְרוּדיוּת  אז למה שיהיה אכזר? הרי זה יפה וטוב.

אפריל 2020: הוורודיות של הבוהניה

אפריל 2020: הוורודיות של הבוהניה

מצד שני, נכון, יש משהו פשוט, אם לא מגוחך בהתפעלות הנסחפת מיופי האביב. נכון להיום, לאפריל 2020. אך פחות נכון לאפריל 1820. לפני מאתיים שנה. למרות שהאביב היה אותו אביב יש להניח. בפוסט הזה אנסה להגיד כמה דברים בשבח ההתפעלות הגרנדיוזית מהיופי. שאם זנחנו אותה, מה נשאר בידינו?

בפוסט בעמוד שלי בפייסבוק "שיחות בפטיו" סיפרתי על המשוררת אליזבט' בארט בראונינג, לצד התרגום לסונטה המפורסמת "איך אני אוהבת אותך?" אותה כתבה לבן זוגה רוברט בראונינג. הם הכירו דרך התכתבות בינה ובינו. הוא היה  לונדוני מבית משכיל, משורר ו(פוליטיקאי כושל) מחזאי ואיש החברה הגבוהה, חתיך ובריא וצעיר ממנה בשש שנים. ההתכתבות הפכה לאהבה שרק השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה ידעה לתת לה צורה; גדולה מן החיים ובעלת יפעה שהופכת את המציאות לפנטזיה של כמיהות.

אני אוהבת אותך באהבה שנראה כי איבדתי

עם הקדושים שהלכו מעמי, אוהבת אותך כשנושמת
מחייכת, דומעת, כל חיי! ואם אלוהים יבחר
עוד אוהב אִתךָ יותר גם לאחר המוות.

נחזור לאליוט, בתרגומו של אורי בורנשטיין ונראה את כל הפתיחה ליצירה "ארץ השממה": אפריל הוא האכזר בירחים. מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב.

דרוש כאן הסבר. העין רואה את האביב. אבל בתודעה נמצאת הארץ המתה. דוקרת בזיכרון שלנו. נכון שבאירופה המוות הנראה של הטבע החורפי חזק וגורף מאשר אצלנו. בישראל המוות בא מהחמה, מהשרב, מהלהט היוקד של יולי אוגוסט. האביב מתחיל בחורף, עם גשם ראשון של נובמבר או דצמבר, ומסתמנים ניצנים של יופי ירקרק שמכסה את חרולי הקיץ. וכשמגיע האביב של האפריל הישראלי כמעט ששכחנו שהיה פה מוות. אך עדיין חיים בתוכנו ובפחדינו הניגודים ההופכיים. הניגודים הללו שבין חיוּת האביב ומוֹת הצמיחה. שהרי אין תודעה אנושית ללא ניגודים. הניגודים חיים ונוכחים בעת ובעונה אחת. ועל חוסר-יכולת לישב אותם מדבר אליוט.

 

וויליאם טרנר, דייג

וויליאם טרנר, דייג

המאה ה-19 ככל שהיא נראית רחוקה ומיושנת חופנת בתוכה גרעינים שמעצבים את מחשבותינו, טעמינו ודעותינו כאן ועכשיו במאה ה-21. הזרם הרומנטי שבראונינג, מייצגת אותו כל כך יפה, צמח כמחאה לזרם ההשכלה שהחלה להביא את האדם למרכז החשיבה על העולם והדיחה בהדרגה את אלוהים כמקור האמת. במהלך המאה ההיא התחזקה המגמה הסוברת כי הטבע כולו פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם באמצעות המדע ושניתן להגיד בוודאות רק מה שאפשר להוכיח אותו באופן ברור וודאי. וכך, עד היום, מבלי שנדע אנחנו כולנו פוזיטיביסטים. אנחנו אומרים, "אבל זה מדעי", "זה מוכח". "יש מחקרים" וכדומה.

והנה באה הרומנטיקה והצילה אותנו משכלתנות יתר. לא, הרעיונות הכלליים המדעיים, גסים מדי לנפש הפרטית, אמרו הרומנטיקנים. שוחקים מדי, מצמצמים מדי, מגבילים, שמים גדרות שאינם מתאימים לרוח האנושית החופשית. מה עם הביטוי האישי החד-פעמי שבאישה שבגבר מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. הנה שירו של הרומנטיקן ווליאם וורדוורסט'.

 

ליבי נפעם
ויליאם וורדסוורת'
תרגום: אורית פראג

ליבי נפעם במבטי
אל הקשת בענן
כך בתחילת חיי בילדותי
כך זה כשאני בבגרותי;
כך יהיה כשאזדקן
ואם לא – הלוואי ואחדל!
הילד הוא ההורה של האדם;
ואני הייתי מייחל לקשור את כל ימי כבן-תמותה
– אחד לאחד – בהתפעמות פשוטה.

מתוך הספר: POEM for the DAY בעריכת אנדי קופ וניקולאס אלברי, 1994 השיר של 28 במרץ, עמ' 95

 

IMG_20200404_110018

וויליאם וורדסוורת' (1770-1850) היה מגדולי הרומנטיקנים. המשיכו אותו רבים וטובים אך לקראת סוף המאה ה-19 המשיך אלוהים לדעוך ועם הדעיכה הזאת התפוררו עוד היסודות של מבנים ומוסדות תרבותיים של החברה והרוח. כשת"ס אליוט כתב את ארץ השממה, כבר התרחשה מלחמת העולם הראשונה והציגה לעולם את הזוועה הראשונה של מלחמה מתועשת. ואת הציניות של מנהיגות שמשתמשת בפטריוטיות לשם מטרות אחרות.

ואז כבר התייצב ברוב משקל הערך החדש השולט באמנות: קיעקוע כל מבנה קודם והרומנטיקניות הפכה לשם נרדף ונלעג להתפעמות גרנדיוזית ומוגזמת. טיפות של דמעות עד חנק שבגרון וקריאות ששפתנו הדלה והמצטמצמת מכווצת היום לקריאות "וואו" "מהמם" (והנורא ודוחה מכל) "אין דברים כאלה" וכיוצא באלו, מול יפעה או התפעלות שאין לנו מלים לתאר אותה, נאמרו לפני 200 שנה בכובד ראש, באריכות, ברצינות רבה.
בשנות השלושים של המאה העשרים נכנסה לתוקף ולמרחב המילולי המילה קיטש. הקיטש בא לעולם על ידי אינטלקטואלים ואמנים שחיפשו מילת נגד לאמנות אוונגרדית, בועטת, מפרקת. הם לא היו רחוקים בגילם מהמשורר האמריקאי-אנגלי ת"ס אליוט. יתר על כן, כל קסמו של אליוט הוא אותה מלאכת פירוק שהוא עושה להיסטוריה התרבותית הקלאסית והרומנטית. אליוט תיאר את דרך הישימון של הערים המודרניות, המושבות שיכילו את הקפיטליזם שהיה עוד בראשיתו, עמוסות הבדידות והניכור והייאוש.

ומה שנותר לנו, הוא לדבר על תקווה.

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות

אמילי דיקינסון
תרגום: אורית פראג

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות
שמונח בנפש
ושר את הלחן ללא מלים נמלצות
ואינו חדל, להרף.

ומתוק מכול – הוא נשמע מתוך הסערה
והסופה בוודאי מלאת רחמים
על שהצליחה להביך ציפור זעירה
שאגרה חום לכ‎‏ֹה רבים.

שמעתי אותו באדמה הקפואה ביותר
ועל גבי הים הרוגש ביותר
בכל זאת – מעולם – ביום נורא
הוא לא ביקש פירור-דבר-מה – ממני.

https://www.poetryfoundation.org/poems/42889/hope-is-the-thing-with-feathers-314

נכון, אמילי דיקינסון, איננה בת דורנו, בחמישים ושש שנותיה היא ישבה בלב המאה ה-19 ומבחינה כרונולגית היא שייכת יותר לזרם הרומנטי, אך היא חריגה. היא חריגה גם כמשוררת אישה בעולם שנשלט על ידי גברים וגם כי כמשוררת מחוננת היא הבינה את תפקידה האלמותי של השירה: הצירוף החדש של המחשבות כדי לדייק ולהגיד לנו את נפשנו כאן ועכשיו. והדיוק הזה הביא אותה בשיר שכאן, לעדינות כה נשגבת עד שעברו מאה שנים ועוד שבעים שנה והגיע אפריל של שנת 2020.

ותחת הכתר הכבד המבעית של ימי הקורונה מתפרצת חגיגת אביב שכמו הרבה אביבים לפניה, נדמה שלא הייתה כמוה. היופי הנפלא שאין בו דופי, כתב בעברית באמצע המאה העשרים, המשורר נתן זך. זך כתב שיר מאד רגשני ורומנטי. כל כך רגשני – יחסית לשירים רבים אחרים שלו – שהיה צריך לחפות עליו בשריון של לוחם בקרב מול אוגדה של מחשבות הלועגת לעצמו על הרגע החד-פעמי שבו נכנע והסיר לרגע, את הכסות הצינית שמגנה עליו ונשבע שימשיך כאן בממלכת התקווה עד רגע אחרון.

Window texture

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

FB_POST_v2_Literature_2020 (2)

פורסם בקטגוריה על ספרות ורעיונות | להגיב