במשלחת מטעם עצמו
ספר שיריו האחרון של דודו פלמה שיצא לפני שנה, הזכיר לי כי עד כמה ליוותה את היומיום שלנו, ילידי שנות החמישים בקיבוצים, התודעה שהקמת המדינה הייתה כמעשה בראשית; השואה והמלחמה באירופה נראו בהשוואה אליה כאילו התקיימו בעידן קדום להפליא ולא שנים ספורות לפני כן; מצד אחד מפלצת השואה איימה עלינו כל לילה מעבר לרשת החלון החשוכה של בתי הילדים, מצד שני שידרה לנו תודעתנו המתעצבת, שההיסטוריה ההיא עברה מן העולם ולא תשוב עוד. הכפילות הזאת והפלונטרים עד ללא התר, מלווים את שיריו המוארים של פלמה בתערובת מופלאה של עליצות וכאב.
פלמה הוא בן לניצולי שואה, נולד בתחילת שנות החמישים בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ומאז שנת 1971 הוא מתגורר בקיבוץ כפר הנשיא. העובדה שראשוני התנועה הקיבוצית עטפו את אלוהים בנייר צלופן שקוף וזרקו אותו הרחק הרחק אל מעבר לירח מעסיקה אותו. האקט המהפכני של אבותינו בקיבוץ ייצר כידוע את החוקים של תנועת המהפכה. קודקס חוקים לא כתוב כל עיקר, אך טבוע ונפוץ באוויר החופשי שנשמנו. פלמה הוא אחד מקומץ הוגים מרדניים, רובם כבר לא בחיים, קבוצה לא מאורגנת, אך מובחרת של אינטלקטואלים שחתרה תחת המערכת הענפה והמתפרקת של חוקי התנועה; כבלי המערכת היו מבחינתם אותות למרד בלתי פוסק ובה בעת לא חדלו להעמיק ולהתבונן מלאי חמלה והתפעמות בשורש ובמקורות של המצאת חיינו.
דודו פלמה. מסוכסך עם אלוהים
אפשר לחוש אצלו איזה "מאבק מתמיד" הגליאני שניזון, באופן פלורליסטי ממקורות קדומים ומאוחרים והוא שואף, כמו האנרכיסט מיכאיל באקונין לשחרור ולאושר לנדכאים; כדי להביא שלום, להביא חירות, צדק ואחווה כלפי כל הנברא בצלם על פני הארץ. גם ציוריו, פלמה הוא אמן מגוון ורב צדדי וגם שירתו, שמתכתבת עם מכלול עשיר של תרבות אירופה וספרות הדת היהודית לדורותיה, לא מקבלת ולא מתיישרת לפי שום קונבנציה או אסכולה. לא תמיד הדבר עומד לטובתו. נדמה שעורך הספר, עודד פלד, שהוא חבר ושכן של פלמה בקיבוץ כפר הנשיא ריחם פעמים רבות ולא התעקש איתו די על השורות ובמיוחד לא על סופים של שירים.
אבל מתוך המרדנות ההיקפית בוקעים כמה שירים שיש בהם את המקום בהיכל הרוח שאל מפתנה חותרת השירה הטובה. "זה היה חמש שנים רעות מדי אחרי מלחמת יום כפור ואני // יצאתי במשלחת מטעם עצמי לגלות היש חיים אחרי המבול", הוא כותב בשיר אלהי מיכלאנג'לו. אכן, שיריו הם כמשלחת מטעם עצמו, שחותרת לגלות חיים אחרי המבול. שורה שמקפלת בתוכה את כל המאוויים, הרומנטיים אולי, במובן של הרומנטיקה שאינה נכנעת לרשת המסודרת של התבונה והיא משתוקקת לנשגב כמו "פני אלהיו המשתוקקים לגעת של מיכאנג'לו". והשורה הסוגרת של השיר: "ומאז אני לא עושה לי אלהים אחרים על פניו" שיש בה עומק גדול מאד והומור מתריס, שאינו חדל להצחיק כמה שקוראים אותו יותר.
בשיר בשמי ערב כחולים, יש עצמה של דרמה גדולה במעין סוג של ממואר. זה אינו מאפיל על איכויות השירה. למרות הפנטסטיות והמורבידיות של האירוע המרכזי שאולי גם מעורר צחוק, הוא משאיר רושם של שיר לירי עדין ועצוב. הדובר נזכר ברגע מזעזע בילדותו המוקדמת בו נשך וחתך את אזנו של אביו.
שיר לירי, הוא ביטוי משמעותי לרגש הפנימי כמו צליל של נבל קטן, שבעזרתו ליוו המשוררים את שיריהם. ונדמה שזה הצליל העדין והעמוק והנוקב שנותר בנו מהבית האחרון. כאשר עולה בפיו של הדובר "גַעֲגוע חִוֵר // כמו כאב רפאים ישן.."
כאב רפאים הוא כאב עצום וגדל ממדים (הרפאים היו עם ענקים קדום שמוזכר בתנ"ך) או כאב נודד כרוח רפאים. אך אם הכאב הזה לבדו חוזר בזיכרון של האירוע, מדוע הוא עולה כמו געגוע. למה הזיכרון השר מתגעגע? האם לאביו שבא להרדים אותו במיטה? לאב "שעלה ממנו ריח טוב של אבאים" שירגיע אותו מהמכות שחטף אותו בוקר, או שהוא מתגעגע לנשיכה האכזרית שנשך באזנו? לטעם של פעולת הנשיכה והמרדנות הבלתי הפיכה? או לתחושת ההזדהות המלאה של הבן עם אביו והאב הוא עתה ההוא אבל גם אב חדש, אב שנבנה בעת שנות ההתוודעות לתרבות האירופאית ולצייר וינסנט ואן גוך המוכשר והמשוגע?
נחזור לבית הראשון של השיר. ילד מחכה במיטתו תחת השמיכות לבואו של אביו ונכסף להישאר עמו עוד ועוד. האב מגיע וכמו כל האבות בעולם קורא לו סיפור לפני השינה. הסיפור הוא השיר ויהי ערב, המוכר והאהוב של פניה ברגשטיין עם איורים של חיים האוזמן שנועד בשעתו לקריאה לילדי ההתיישבות העובדת. במרכזו ילדה שסובבת בחצר לבדה, בעת דמדומים, מבקשת לשחק עם התרנגולות שעודן בחוץ, ובהמשך עושה מעשה קונדס חמור (מעירה ומבהילה את התרנגולות בלול) ננזפת על ידי אביה, בוכה ומסבירה לו את מצוקתה ומקבלת את סליחתו.
אמא איננה מופיעה בסיפור. יש לה שני תחליפים. רובם מיוצגים על ידי האיורים המצוינים של האוזמן, שצייר בסגנון אירופאי-נוצרי את התרנגולת כמייצגת של "האם הטובה" מטפלת ומגנה על אפרוחיה. התחליף השני הוא הירח, הלבנה הנשית המיתולוגית מלווה במבט את הילדה הבודדה, משקפת את רגשותיה ובסופו של דבר נושקת לה ויוצרת משולש של גאולה עם האב והילדה המפויסת.
כל הסיפור הזה נעדר מהשיר של פלמה. מופיעה בו רק הפתיחה שמזכירה פתיחה של סרטים הוליוודיים: מבט הנשלח מלמעלה על הפסטורליות לכאורה של הבית הכפרי מתחתיה.
בסופו של דבר, אני רוצה לומר לעצמי שבכאב הרפאים, שעולה בפיו של הדובר "כמו געגוע חִוֵר", מופיע גם המושג רפאות, חיבור ואיחוי של חלקי הכד השבור. בכאב רפאים, ודווקא בזיכרון החוזר שלא לומר בכתיבתו, יש רפואה ותיקון.
פרט מתוך הקפלה הסיסטינית ברומא. היש חיים אחרי המבול
אך אין להפחית ברמת האלימות שמוצגת באופן סרקסטי כל כך תחת "שמי ערב כחולים", בהומור מטורף ומופרע לתפארת. אלימות שמופיעה בהפתעה כמו עונש; לא האב מעניש כאן את בנו. העונש מגיע מצד הבן והופך את האב בבת אחת לאמן רדוף רוחות הרפאים. הפונקציה האבהית הנורמטיבית מתרסקת דווקא כשהיא מופיעה בשלמותה כביכול, לא רק שהאב נוכח באבהותו ומגיע לזמן ההשכבה אלא שגם בתוככי הסיפור האלגורי האב הוא הדמות הסולחת. לכאורה. על פניו זה כך. אך כנראה שבמעמקי הסוד של השיר במרחב האפל הלא ברור והכאוטי, קורים דברים אחרים. אפקט המסירה מדור לדור מתהפך. מתבלבל. והעונש הוא לא רק על עצם המרד כי אם על הידיעה הקשה העמוקה שתלווה מעתה את חיי הבן: הגינוי האבהי על הכעס הבלתי נשלט של בנו, על כך שלא הצליח למחול לאביו. הבן המורד המעניש את האב, אולי אף מחליף אותו באחר ודן עצמו לכאב רפאים שאיננו חדל.
