פשטות הביטוי בשיר סליחות, מאת לאה גולדברג, היא מסודות קסמו. ייתכן שהפשטות הפכה אותו לאחד מהידועים בשירה העברית, אליטיזם איננו בהכרח הניגוד של פופולריות. עם הזמן החלו להיכתב יותר ויותר מאמרים שמתחקים אחר הסיפור הביוגרפי מאחורי כתיבתו. מיהו הגבר המסתורי שמרומז עליו? מי בא אל המשוררת הגדולה שלנו, להראות לה בחושך את כל הדברים? אני רוצה להציע כאן, להתעלם, לפחות באופן חלקי, מההיסטוריה ולדבוק בתפרים הנסתרים שנחשפים תוך התבוננות באריג השפה. בשפת השיר. אני מציעה אפוא, לקרוא אותו באופן אוטונומי ללא ידע ביוגרפי מוקדם מתוך משמעות מילותיו.
ציור: יעל שחר שריד
למשל, מה מובן השאלה, 'להראות בחושך את כל הדברים'? איך אפשר? הרי זה פרדוקס. יתר על כן, מדוע לאחר לילה של אהבה נהדרת, וגילוי עצמי מפואר כפי שאראה מיד, מבקשת האוהבת להפליג משם, להפליג ממנו. לחתור אל חוף כלשהו, ואין זה החוף שבהמשך הכביש, בקצה היבשה, אלא החוף מעבר לאופק המים, החוף שסירת המפרש תעגון בו?
במעבר מכותרת השיר, סליחות, אל שתי המלים בהן מסתיים השיר חוף הסליחה, עולות שאלות נוספות; על מה הסליחה ומהו החטא, והיכן, באיזו סְפֵרה קיים חוף הסליחה? והאם הוא עיקר השיר?
הבה נתבונן בשיר לפי הבתים.
בשורתו הראשונה מופיעה התמונה בעירום, אין איפּוּל על הפעולות של הגיבורה ותנועת האהבה המינית נחשפת בגלוי. אמרתי שהוא נכתב מתוך פשטות, מדובר בפשטות מתוחכמת מאד.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
באת אלי. צמד המילים הוא דו משמעי במופגן, מחד הפועל לבוא הוא פועל יומיומי הרגלי, אך למילה ביאה, יש כמה מובנים שכנים, כניסה, וגם בעילה. וכך השורה הראשונה פותחת שני תווים שמנגנים במקביל. מיד הופך הסקס לאהבה שלמה. המשוררת (ואני לא משתמשת כאן במילה "דוברת", כי באמת יפה המילה משוררת, זאת ששרה) מוסיפה ומפרטת בצורה ממוקדת: באת אלי את עיני לפקוח.
השורה הראשונה פותחת שני עניינים כבדים רבי עוצמה. ראשית, בואו של הגבר לא רק שהאיר אותה אלא גם הוסיף לה דעת. כי כפי שאֱלֹהִים ואנחנו כבר יודעות, בעת הטעימה מפרי עץ הדעת נִפְקְחוּ עינינו; זה הרגע לדעת את ההבדל בין טוב לרע. כמה "נחמד העץ להשכיל" אמרה חוה אמנו. וכך הבעילה, מעשה האהבה, הסקס, מקבל מיד משמעות מורכבת; גם אהבה. גם תודעת העצמי של האישה. הצפה של זכרונותיה כפי שנראה מיד בבית השני, היכרות עם כל הדברים הסמויים שלא נתנה דעתה עליהם לפני המפגש; הגבר, דרך גופו, דרך מעשה האהבה הפך להיות החלון והמראה שלה עצמה.
אפשר לומר שיש כאן מחשבה בובריאנית. מלשון ההגות של מרטין בובר, שדיבר על הערך והתרומה ההדדית שביחסים "אני ואתה", האני מתגבש ונעשה יותר "אני" וצומח דרך מפגש האמת עם ה"אתה". לא לבד, כי אם דרך מעשה האהבה עם האהוב מצליחה האישה לראות הרחק ולראות פנימה אל תוכה. האהבה שהייתה שם האירה את החשיכה והפכה את החושך. עיניה נפקחו. כעיוורת שמישהו נותן לה יד בחשיכה. או כעיוורת שהיא היא הרואה את האמת, על פי המיתולוגיה היוונית. או, כאמור, כמו חוה אמנו שקטפה מפרי עץ הדעת, על פי המיתולוגיה העברית, שאומצה בחום על ידי הנוצרי.
שכאן, העניין הנוסף השני, כבד המשקל: הקטיף הזה הוא סוג של חטא. חטא לא ברור, אך קיים.
בבית הבא המשך מעשה האהבה.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
הרוח מתחברת לגוף, כל פרט גופני מביא לחוויה הוליסטית ושלמה של האוהבת והאהוב. הזהות מּתחזקת בתודעת האני של המשוררת, דרך חזרה אל זיכרונות הילדות ודרך הצמיחה של האינטלקט. אינטלקט ערמומי: השם המילה, המחשבה לכל דבר ודבר בעולם הזה נובע מעצם המגע. מעצם האהבה.
בבית השלישי חל מפנה הכרחי, שכבר נרמז עליו בכותרת.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים ועתה, כשהנפש צוללת אל תוך מעמקיה, ופוגשת את תהומות נפשה, את בדידותה, את זיכרונותיה, את פחדיה, נראה כי בזמן מפגש האהבה העינויים, הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ בזמן מפגש האהבה הגבר הכיל אותם. אך מסתבר כי דווקא ההכלה הזאת שהביאה אותה להכיר את עצמה, טוב יותר דרכו, מביאה להתגלות: הרצון האמתי הוא להמשיך הלאה.
וייתכן שהחטא הוא הפרדוקס של החושך, והוא כאן תופס משקל נוסף. הדברים שמתגלים באפלה של הנפש. החטא הוא בשל הצורך הנואש להמשיך את מסעה של הנפש אחר אי ההבנה של מצוקתה הנפשית. היא מסרבת להישאר, בדרך לחוף הסליחה, היא חותרת לאי חמקמק בסְפֵרה שרק היא מכירה אותה. היא מעלה מפרש לבן של אי-מאבק ואי-מפגש וממשיכה הלאה לבדה אל הסליחה שעליה לסלוח לעצמה על הצורך להמשיך ולעמוד על נפשה, עם מצוקותיה ועם הציפיה המתמדת והנצחית לבואו מחדש.
לאה גולדברג על רקע כתב היד של שירה, ימים לבנים. הספרייה הלאומית
פתח השער
פתח השער
א.ד. הופ
תרגום: אורית פראג
הלב שר כעת באלפי קולותיו
ושרה עיר של תאים בגופי.
העץ באחרון כוחותיו מתרכך ופורח
שורשיו הדקים רבי כח מקישים את סוד האביב.
ומים מתוקים, זורמים ללא הרף
מטפסים אל רזי משכנם הירוק;
הריאות מולידות מתוכן את הטוב
השפתיים מרגישות את דחף הדברים.
הנה אני בא הביתה: בארץ המובטחת הזו
מכירים את שמי ומדברים בו בגיל.
אני החלום ואַת שערי הכניסה,
הדרכים בהן אני מתעורר אל זריחה.
אלק דרוונט הופ (1907-2000) היה משורר אוסטרלי מורה ופובליציסט.
בשיר האביבי הזה, אפשר לראות איך הפתח שפתחה אהובת ליבו של האוהב מאפשרת לו לא רק לגלות את עצמו במשנה תוקף; להיות טוב יותר, מלא יותר, מואר יותר, אלא להבין שהוא בא באמצעותה הביתה, אל מרחב האמת הפנימית שלו.
The Penguin Book of LOVE POETRY Edited with an Introduction by John Stallworthy, 1973
יפה מאוד אורית. זה שיר שמאוד אהוב עלי. ואהבתי כמה מהכיוונים שהלכת אליהם באינטואיציה. כמו למשל הקשר בין "לפקוח" ל"ותיפקחנה עיני שניהם"מספר בראשית. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". לרמב"ם במורה הנבוכים יש פירוש מאוד יפה שהולך קצת עם הפירוש שלך. ובכל מקרה הבושה באה בעקבות המודעות לעירום, מה שלא היה להם לפני כן. ועוד שתי הערות:
1. מאוד נכונים הדברים שכתבת על הבית השני על החיבור בין התנסות הגוף והתודעה. כאילו יש איזו מין השהיה בין מה שהגוף יודע לבין מה שמיינד תופס. א.ד. גורדון אומר שהגוף שלו ידע מה זה כוח משיכה הרבה לפני שהתודעה שלו הבינה מה זה. אבל השיא הוא בשתי השורות האחרונות שמלחימות ומחברות את ריח הילדות אל ההווה ניחוח לילו של הגוף "וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף". לטעמי ניחוח לילו של הגוף" היא אולי אחת השורות היפות שנכתבו בעברית.
2. גם אני נוטה לפרש את בקשת הסליחה כבקשה לסליחה עצמית, שלדעתי נובעת מכך שהמשוררת מפנטזת את מה שהתרחש באותו לילה ומכאן עולה בה תחושת האשמה.
יש משהו מאוד "אפל" באהבתה של לאה לאברהם בן יצחק סונה. ומאוד מפתה אותי לחשוב שהיא מדמיינת ליל אהבה עם אברהם בן יצחק, ומרגישה אשמה על כך. מה גם שלפי שמועות (לא מבוססות אני מודה) הוא היה הומוסקסואל.
היי דודו,
שמחה שאהבת את הדיבור על השיר.
1. אגיד עוד כי, כפי שאתה בוודאי זוכר, בנוסף למשפט שציטטת, נאמר עוד קודם, באזהרת הפיתוי של הנחש לחוה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.
2. ואחר כך בא אחד הפסוקים החביבים עלי ביותר במקרא: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ… וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. החיבור בין ההשכלה ובין התואר נחמד, שעם השנים חל בו פיחות מצער מאד, ובין הדימוי הפאלי של העץ, פחות שייך במיישרין לשיר, אבל אני אוהבת להזכיר את הצירוף הנפלא הזה, הוא תמיד מעלה בי חיוך, מה עוד שאת הקרדיט עליו יש לתת לאישה.
3. אני שמחה שהשתמשת במילה "אינטואיציה" לגבי הפרשנות שלי ואני מיחסת לכוונתך את המובן שבה הפילוסוף אנרי ברגסון השתמש בה – היכולת לתפוס את הריבוי, מתוך התנועה ולאחד אותו להבעה אחת. על אחת כמה וכמה שכשמשוררת משתמשת בבטוי "את עיני לפקוח" אין ספק שהפעולה מגיעה מתוך אינטואיציה, מתוך איזו ידיעה רבת שכבות של השפה העברית החל במיתוס הקדום בבראשית ועד הרעיונות הראשוניים של שיוויון זכויות והטמעתם ביחס בין גברים ונשים.
4. ייתכן שהשיר כולו הוא מעין פנטזיה. אני נוטה לחשוב שהוא נכתב על סמך חוויה מינית אמתית בצעירותה ולפני ההתאהבות האומללה שלה בבן יצחק. אבל שיר כזה נפלא מאפשר כמה קריאות של כמה אנשים וכמה קריאות של כל איש ואישה בזמנים אחרים.
אורית
אורית, במילים עדינות ובחכמה נתת קווים למחשבה. ידיעה… חטא… סליחה… העשרת את ההנאה הגדולה בקריאת השיר המקסים של לאה גולדברג ואת מרחב המחשבות המתעוררות עם הקריאה.
מצא חן בעיני החיבור לשיר פתח השער של א.ד. הופ. המשורר לומד על עצמו דרך אהובתו. וכל הכבוד על התרגום!