בזכות הרומנטיקה

ההתכתבות הפכה לאהבה שרק השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה ידעה לתת לה צורה, גדולה מן החיים ובעלת יפעה שהופכת את המציאות לפנטזיה של כמיהות; מחשבות על ההבדל בין רומנטיקה ושמאלץ

אפריל הוא האכזר בחודשים. אלו לא מלים שלי, זאת הפתיחה המפורסמת ליצירה של ת"ס אליוט, ארץ השממה (או ארץ הישימון). משפט מסתורי. האם הוא לא מעורר התנגדות בשמיעה ראשונה? למה שאפריל יהיה האכזר בירחים. הרי באפריל האביב. לעשב יש שִיק רב-גבהים שמציצים ממנו זקיפי שעורים. ובאפריל הוֶרֶד הצהובה שלי והריחות המהממים מהפרדסים וּוְרדים נוספים בבורדו וזהב ותפרחת עץ הבוהניה מבקשת שם חדש לוְרוּדיוּת  אז למה שיהיה אכזר? הרי זה יפה וטוב.

אפריל 2020: הוורודיות של הבוהניה

מצד שני, נכון, יש משהו פשוט, אם לא מגוחך בהתפעלות הנסחפת מיופי האביב. נכון להיום, לאפריל 2020. אך פחות נכון לאפריל 1820. לפני מאתיים שנה. למרות שהאביב היה אותו אביב יש להניח. בפוסט הזה אנסה להגיד כמה דברים בשבח ההתפעלות הגרנדיוזית מהיופי. שאם זנחנו אותה, מה נשאר בידינו?

בפוסט בעמוד שלי בפייסבוק "שיחות בפטיו" סיפרתי על המשוררת אליזבט' בארט בראונינג, לצד התרגום לסונטה המפורסמת "איך אני אוהבת אותך?" אותה כתבה לבן זוגה רוברט בראונינג. הם הכירו דרך התכתבות בינה ובינו. הוא היה  לונדוני מבית משכיל, משורר ו(פוליטיקאי כושל) מחזאי ואיש החברה הגבוהה, חתיך ובריא וצעיר ממנה בשש שנים. ההתכתבות הפכה לאהבה שרק השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה ידעה לתת לה צורה; גדולה מן החיים ובעלת יפעה שהופכת את המציאות לפנטזיה של כמיהות.

אני אוהבת אותך באהבה שנראה כי איבדתי

עם הקדושים שהלכו מעמי, אוהבת אותך כשנושמת
מחייכת, דומעת, כל חיי! ואם אלוהים יבחר
עוד אוהב אִתךָ יותר גם לאחר המוות.

נחזור לאליוט, בתרגומו של אורי בורנשטיין ונראה את כל הפתיחה ליצירה "ארץ השממה": אפריל הוא האכזר בירחים. מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב.

דרוש כאן הסבר. העין רואה את האביב. אבל בתודעה נמצאת הארץ המתה. דוקרת בזיכרון שלנו. נכון שבאירופה המוות הנראה של הטבע החורפי חזק וגורף מאשר אצלנו. בישראל המוות בא מהחמה, מהשרב, מהלהט היוקד של יולי אוגוסט. האביב מתחיל בחורף, עם גשם ראשון של נובמבר או דצמבר, ומסתמנים ניצנים של יופי ירקרק שמכסה את חרולי הקיץ. וכשמגיע האביב של האפריל הישראלי כמעט ששכחנו שהיה פה מוות. אך עדיין חיים בתוכנו ובפחדינו הניגודים ההופכיים. הניגודים הללו שבין חיוּת האביב ומוֹת הצמיחה. שהרי אין תודעה אנושית ללא ניגודים. הניגודים חיים ונוכחים בעת ובעונה אחת. ועל חוסר-יכולת לישב אותם מדבר אליוט.

וויליאם טרנר, דייג

המאה ה-19 ככל שהיא נראית רחוקה ומיושנת חופנת בתוכה גרעינים שמעצבים את מחשבותינו, טעמינו ודעותינו כאן ועכשיו במאה ה-21. הזרם הרומנטי שבראונינג, מייצגת אותו כל כך יפה, צמח כמחאה לזרם ההשכלה שהחלה להביא את האדם למרכז החשיבה על העולם והדיחה בהדרגה את אלוהים כמקור האמת. במהלך המאה ההיא התחזקה המגמה הסוברת כי הטבע כולו פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם באמצעות המדע ושניתן להגיד בוודאות רק מה שאפשר להוכיח אותו באופן ברור וודאי. וכך, עד היום, מבלי שנדע אנחנו כולנו פוזיטיביסטים. אנחנו אומרים, "אבל זה מדעי", "זה מוכח". "יש מחקרים" וכדומה.

והנה באה הרומנטיקה והצילה אותנו משכלתנות יתר. לא, הרעיונות הכלליים המדעיים, גסים מדי לנפש הפרטית, אמרו הרומנטיקנים. שוחקים מדי, מצמצמים מדי, מגבילים, שמים גדרות שאינם מתאימים לרוח האנושית החופשית. מה עם הביטוי האישי החד-פעמי שבאישה שבגבר מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. הנה שירו של הרומנטיקן ווליאם וורדוורסט'.

ליבי נפעם
ויליאם וורדסוורת'
תרגום: אורית פראג

ליבי נפעם במבטי
אל הקשת בענן
כך בתחילת חיי בילדותי
כך זה כשאני בבגרותי;
כך יהיה כשאזדקן
ואם לא – הלוואי ואחדל!
הילד הוא ההורה של האדם;
ואני הייתי מייחל לקשור את כל ימי כבן-תמותה
– אחד לאחד – בהתפעמות פשוטה.

מתוך הספר: POEM for the DAY בעריכת אנדי קופ וניקולאס אלברי, 1994 השיר של 28 במרץ, עמ' 95

וויליאם וורדסוורת' (1770-1850) היה מגדולי הרומנטיקנים. המשיכו אותו רבים וטובים אך לקראת סוף המאה ה-19 המשיך אלוהים לדעוך ועם הדעיכה הזאת התפוררו עוד היסודות של מבנים ומוסדות תרבותיים של החברה והרוח. כשת"ס אליוט כתב את ארץ השממה, כבר התרחשה מלחמת העולם הראשונה והציגה לעולם את הזוועה הראשונה של מלחמה מתועשת. ואת הציניות של מנהיגות שמשתמשת בפטריוטיות לשם מטרות אחרות.

ואז כבר התייצב ברוב משקל הערך החדש השולט באמנות: קיעקוע כל מבנה קודם והרומנטיקניות הפכה לשם נרדף ונלעג להתפעמות גרנדיוזית ומוגזמת. טיפות של דמעות עד חנק שבגרון וקריאות ששפתנו הדלה והמצטמצמת מכווצת היום לקריאות "וואו" "מהמם" (והנורא ודוחה מכל) "אין דברים כאלה" וכיוצא באלו, מול יפעה או התפעלות שאין לנו מלים לתאר אותה, נאמרו לפני 200 שנה בכובד ראש, באריכות, ברצינות רבה.
בשנות השלושים של המאה העשרים נכנסה לתוקף ולמרחב המילולי המילה קיטש. הקיטש בא לעולם על ידי אינטלקטואלים ואמנים שחיפשו מילת נגד לאמנות אוונגרדית, בועטת, מפרקת. הם לא היו רחוקים בגילם מהמשורר האמריקאי-אנגלי ת"ס אליוט. יתר על כן, כל קסמו של אליוט הוא אותה מלאכת פירוק שהוא עושה להיסטוריה התרבותית הקלאסית והרומנטית. אליוט תיאר את דרך הישימון של הערים המודרניות, המושבות שיכילו את הקפיטליזם שהיה עוד בראשיתו, עמוסות הבדידות והניכור והייאוש.

ומה שנותר לנו, הוא לדבר על תקווה.

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות

אמילי דיקינסון
תרגום: אורית פראג

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות
שמונח בנפש
ושר את הלחן ללא מלים נמלצות
ואינו חדל, להרף.

ומתוק מכול – הוא נשמע מתוך הסערה
והסופה בוודאי מלאת רחמים
על שהצליחה להביך ציפור זעירה
שאגרה חום לכ‎‏ֹה רבים.

שמעתי אותו באדמה הקפואה ביותר
ועל גבי הים הרוגש ביותר
בכל זאת – מעולם – ביום נורא
הוא לא ביקש פירור-דבר-מה – ממני.

https://www.poetryfoundation.org/poems/42889/hope-is-the-thing-with-feathers-314

נכון, אמילי דיקינסון, איננה בת דורנו, בחמישים ושש שנותיה היא ישבה בלב המאה ה-19 ומבחינה כרונולגית היא שייכת יותר לזרם הרומנטי, אך היא חריגה. היא חריגה גם כמשוררת אישה בעולם שנשלט על ידי גברים וגם כי כמשוררת מחוננת היא הבינה את תפקידה האלמותי של השירה: הצירוף החדש של המחשבות כדי לדייק ולהגיד לנו את נפשנו כאן ועכשיו. והדיוק הזה הביא אותה בשיר שכאן, לעדינות כה נשגבת עד שעברו מאה שנים ועוד שבעים שנה והגיע אפריל של שנת 2020.

ותחת הכתר הכבד המבעית של ימי הקורונה מתפרצת חגיגת אביב שכמו הרבה אביבים לפניה, נדמה שלא הייתה כמוה. היופי הנפלא שאין בו דופי, כתב בעברית באמצע המאה העשרים, המשורר נתן זך. זך כתב שיר מאד רגשני ורומנטי. כל כך רגשני – יחסית לשירים רבים אחרים שלו – שהיה צריך לחפות עליו בשריון של לוחם בקרב מול אוגדה של מחשבות הלועגת לעצמו על הרגע החד-פעמי שבו נכנע והסיר לרגע, את הכסות הצינית שמגנה עליו ונשבע שימשיך כאן בממלכת התקווה עד רגע אחרון.

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.