פֶּרַח בְּגוּמְחַת הַקִּיר,
אֶתְלֹשׁ אוֹתְךָ מִסֶּדֶק, מִגּוּמְחָה,
בַּיָּד אַחֲזִיק אוֹתְךָ כֻּלְּךָ, שֹׁרֶשׁ וְכוּלֵי, אָכֵן
פֶּרַח קָטָן – אַךְ לוּ אוּכַל הָבֵן
אוֹתְךָ, שֹׁרֶשׁ וְכוּלֵי, אֶת כָּל כֻּלְּךָ,
כִּי אָז הָיָה לִי סוֹד אָדָם וֵאלֹהִים נָהִיר.
אלפרד טניסון (1892-1809) הוא משורר אנגלי מהתקופה הויקטוריאנית. שירתו זכתה לאהבה ולהערכה בימי חייו והיום היא מנכסי צאן הברזל של השירה האנגלית.
אמילי דיקנסון
"תקווה" היא הדבר עם הנוצות
שמונח בנפש
ושר לחן ללא מלים נמלצות
ואינו חדל להרף.
ומתוק מכול מתוק – מתוך הסערה נשמע
בתוך הסופה נמלא רחמים
על שהצליח להביך ציפור קטנה
שאגרה חום לכֹה רבים.
שמעתי את הדבר בקפאון האדמה
ובים נכרי הגועש כארי
בכל זאת – מעולם – בשיא המהומה
הוא לא ביקש ולו פירור – מתוכי.
תרגום: אורית פראג
https://www.poetryfoundation.org/poems/42889/hope-is-the-thing-with-feathers-314
השיר זכה לתרגומים בכמה שפות. בכולן התמודדו המתרגמים עם השורה הראשונה באופן שונה. העברית שמשתמשת בסמיכויות מאפשרת להעביר את סריגי אורות השמש הפושטים על הישימון בביטוי אחד. זנדבנק צלל אל תוך הגרמנית של צלאן והביא לנו שירה פשוטה ונשגבת כאחת.
סורג-שפה, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 69
עתה ישנים עלי פרחים ארגמניים וּלבנים;
בשבילי הארמון לא נשמעת אוושת הברושים;
בגומחת המים דגי הזהב לא נעים:
עתה הגחליליות נַאורו, עורי נא עמי.
הטווסים התבהרו ומהלכים כרוח רפאים,
וכמו רוח הם מהבהבים עדי עצמי.
עתה פתוחה הארץ לזהב-כוכבים כמו דנאה,*
וכמוה את פתוחה לקראתי.
כוכב שביט שועט בלב הדממה וממשיך
חורץ שובל זוהר במחשבה עליך.
עתה כוִנֶפת שושנת המים את מתיקותה
בתוכה, וגולשת אל חיקה של הבריכה;
כך הצטנפי את אהובתי, החליקי
אל תוך זרועותיי וצַללי בחיקי.
*דנאה היא בתו המלבבת של אקריסיוס, מלך אגרוס. היא נכלאה – בבתוליה עדיין – על ידי אביה במגדל גבוה, בחדר אטום מברזל, לאחר שהאורקל ניבא לו שבנה יהרוג אותו. אולם זאוס בא אליה בצורה של גשם של זהב, ועיבר אותה. לאחר זמן קצר, נולד ילדם פרסאוס.
הנסיכה, היא פואמה ארוכה מאד בת עשרה פרקים שנכתבה על ידי טניסון בשנת 1847. הפואמה מספרת על נסיכה גיבורה שמוצאת מכללה אקדמית לנשים שלגברים אסור לחדור אליה. אך הנסיך שהייתה מאורסת לו מילדות מצליח להיכנס לשם עם שניים מחבריו. הם נתפסים, לא לפני שמקיימים שלושתם תחרות על ידה של הנסיכה. זו בוחרת בסופו של דבר לאהוב את בחיר לבה מילדות. טניסון הביא את השירה הרומנטית לפסגות גבוהות ואידיליות של היופי והרגש. השיר "עתה ישנים עלי פרח ארגמניים" מופיע כיחידה אוטונומית בפרק השביעי של הפואמה ומפורסם כשיר אהבה עצמאי.
אלפרד טניסון (1809-1892)
https://www.poetryfoundation.org/poems/45380/the-princess-now-sleeps-the-crimson-petal
משה-אלבו מערבת ברזל ונוצות.
בוודאי שיש בספר השירה של משה-אלבו שירים רציניים יותר ועמוקים, נשיים וכואבים יותר. אך דווקא הסונטה הזאת, שנראית כמוצר של תרגיל בסדנת שירה שבתה את לבי. לא רק שהשירה מעידה על הכישרון והקלילות שבה הלשון זורמת מבין מקשי המחשב, אלא שעולֶה מתוכה הומור טוב ובריא. והומור טוב כידוע, הוא הישג נדיר.
השיר מתחבר אל שייקספיר ולא במקרה. דורות של שחקנים גברים, שגילמו בתקופתה של המלכה אליזבת הראשונה את דמויות הנשים לא הצליחו להטמיע אותן לחלוטין. כי כמה שהשחקנים הגברים הצליחו לצלול לכל הניואנסים הדקים הנשיים, בכל זאת, בשורש התנועה הנשית, נחשפה הגבריות. גם הגבריות המחספסת וגם הגבריות המעודנת ביותר.
והנה כאן לפנינו, שיר זימה נשי, נשי פראקסלנס, אך דווקא החופש הגס, או איך שיש לומר; אותו החופש להפוך זיון לפעולה גופנית גרידא, אף פעם לא יהיה נשי באמת. וזה, בין היתר, מה שאומרת המשוררת, דווקא החופש הזה, חושף את הנשיות שמתחפשת לגבריות. כל הניסיון של האישה, להראות את המניאקיות הגברית של המלך במערומיו, מגלה מניה וביה את נשיותו של הניסיון עצמו. גם במפורש בשם השיר, שמצהיר על כוונת המשוררת: קלון. קלון ליל קיץ, וגם בשורה הסוגרת, המסגירה את היד הנשית הכותבת: להוד רוממותו הזין לא אכפת. אך לציפור, לדוכיפת, שאמורה להגיע כשלל, תחליף למלכה שסירבה, אכפת גם אכפת.
יש בסונטה אפוא מחאה נשית פגיעה שמחפה על השבריריות של הרכות באשר היא. ועמה אמירה עזת מבט, אמזונית כמעט, של דור עכשווי בת בתן של דורות פמיניסטיים. המחאה הנשית הזדקקה והשתכללה והגיעה למבע של חמלה משועשעת. היי גברים. היי גברים, לכאורה, לכאורה זה מצחיק, אבל אולי תשמעו את הפצע הקדום מפעפע בעדינות כמעיינות של דם מתחת לכל הטקסט: "שמים בקשו רחמים עלי" קונן ביאליק בשנת 1903 לאחר שנשלח למשימה עיתונאית: לתעד את הפרעות בעיר קישינב, והשאיר לנו בעקבותיהן פואמה ארוכה. דורות אחר כך משוררת בתל-אביב פותחת את השיר: שדיים בקשו רחמים על המלך.
נהדר. ועלי לחתום בהתנצלות, כל המלים מיותרת לאחר שורת פתיחה מצוינת כזאת.
מירלה משה-אלבו, קילו ברזל קילו נוצות, עורכת: ניצן טל, ספרי עיתון 77, עמ' 82
