סוביבור, מחנה האבדון והמרד

ביקורו של הימלר במחנה סוביבור.

סוביבורספר ישן. אי אפשר להשיג אותו בחנויות. קובץ עדויות של ניצולי סוביבור. הסיפור שמספרים נושאי העדויות הוא תמיד קלוקל. אם הם מנסים להיות מעניינים השפה הופכת לבנאלית. הספר הוא בין ספרי העדויות הראשונים שיצאו לאור בישראל והעורכת, ברוח התקופה, מעניקה מקום רחב למרד במחנה. למעשה היו הרבה מאד מקרי מרידה נואשים ואומללים בסוביבור, אם אפשר לקרוא להם מרידה. רק האחרון שבהם הייתה לו הצלחה יחסית, שמשמעותה שכמה מהמורדים נשארו בחיים כדי לספר את הסיפור. לספר בשפה שאיננה יודעת לספר. כי השפה האנושית לא הכינה את עצמה כראוי לתופעה שנקראת סוביבור.
אך למעשה יש כמה רמות ללשון. ובאשר היא לשון היא אנושית וגם כשאינה מסוגלת להגיד היא אומרת. מתוך הדרך הלאקוניות של העדויות, משתמעות בהיחבא השאלות המציקות על העיקר החמקמק. על הקריסה הנואשה של המותר והאסור בתוך חברת האדם. וכך, למרות העילגות של הסיפור, תפלצת המציאות מצליחה לקבל דגש דווקא במפגש אקראי עם מציאות "נורמלית" ועל מפגש אחד כזה חזרו העדויות וסיפרו בחמש גרסאות שונות.
הן סיפרו, כל מספר בדרכו ומנקודת הראייה של הזיכרון שלו, מן המקום בו עבד במחנה, על הרצח של כמה מאות נשים צעירות. זאת הייתה הפקה מיוחדת. לכבוד ביקורו של הימלר בסוביבור.
וקרה לי, והבנתי זאת רק לאחר הקריאה עצמה, קרה לי מה שקרה לוינסטון סמית, הגיבור של הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול, פקיד בקו הייצור באימפריית אוקאינה. פקיד בתעשיית ההכחדה וההשכחה של המציאות ויצירת זיכרון קולקטיבי חדש על פי גחמות ההנהגה. וינסטון מוצא תמונה והימצאותה העידה על עובדה שהתקיימה בעבר ולכן היא הוכחה; כֶשֶל בטוטליות של מחיקת האמת. וינסטון אוחז בתמונה ומביט בה, ועצם ההתבוננות בה היא הוכחה שהאמת, על פי חוקי ההיגיון הבסיסיים שניסח אריסטו, האמת האנושית שרירה וקיימת. יהיה אשר יהיה האנושי הזה, הנה היא כאן כניצחון כלשהו, חמקמק ככל שיהיה. כך גם אני נתפסתי.
כי בקריאה הראשונה, מבלי שהעורכת תכוון את הקוראים והקוראות, יעבור זמן עד שיתחוור אותו סוג של רעיון וזעזוע מדוע דווקא הסיפור הזה הוא זיכרון שחוזר בכמש עדויות. ובאיזו חכמה ואומץ ופשטות השאירה העורכת את הסיפורים כמות שהם, מבלי שתפרש את פשר החזרה הזאת: נשים צעירות, לוקטו מהמחנות באיזור מחנה סוביבור והגיעו במשאיות לכבוד הביקור.
בריאיון שערכה גיטה סרני עם שטנגל מפקד מחנה סוביבור (שקודם מאוחר יותר לטרבלינקה ולאושוויץ), לאחר שנתפס, נשפט ונכלא, הוא אמר לה שהתייחס לקורבנות שהגיעו להשמדה לא כאל בני אדם יחידים אלא כאל מסה, שאותה נדרש לחסל. האם ה"מסה" נותקה לחלוטין משרשרת המינים בקטגוריה של המין האנושי?
אבל אז כמו התצלום שאחז בידו וינסטון סמית באוקאינה, מצאתי את ההוכחה לכשל הניתוק בין הקבוצות האנושיות, הנתק שאיפשר לגרמנים לעשות ביהודים; להוציאם מתחום האנושי. מצאתי הוכחה שהנתק הקטגורי לא היה מושלם. התמונה שלי נמצאת בעדויות שדיברתי עליהן למעלה על ביקור של הימלר בסוביבור בפברואר 1943 ובבחירה של מפקדי המחנה לשנות את הרצף הרנדומלי של הנרצחים. להראות להימלר ולפמלייתו בבואם רצח חושני ומתוק. בתוך סוביבור ביקורו של שר הפנים הגרמני, דרש חגיגיות מיוחדת והיא ניתנה לו. דווקא הרצון הכן של המארחים להרשים את מפקדם, הביא אותם למשוך מתנה מתוך העולם "הנורמלי" אל המציאות החולנית המעוותת שנוצרה שם.

זו הוכחה, לכך שבתוך ה"מסה", שבתוך ה"סוביבור" נוצרה אי-מסה. נשים יהודיות היו נשים. המפקדים חשבו כמו גברים על נשים. בדורון החגיגי שהגישו מפקדי סוביבור לשר הפנים הנאצי, לא היה משום העלאת קורבן, אלא הצצה אל תהליך הרצח של אחיותנו בנות האדם. או במלים אחרות, פניה אל הפן החרמן. פניה אל הפין. פורנוגרפיה. הפרונוגרפיה המורבידית. הייתה שם.

כדי לרדת לעומקה של נקודת השיא בביקור, מבחינת הכוונה של המארחים ומבחינת התכנית של הביקור החגיגי, יש להבין את הגיאוגרפיה והארכיטקטורה של המחנה. המחנה תוכנן על ידי אדריכלים גרמנים וכלל חמישה אגפים נפרדים. ליהודים לא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות משלטונות המחנה:
Plan_obozu_zagladyבלאגר מס' 1 שוכנו האסירים שהושארו לפי שעה בחיים וכן היו בו בתי המלאכה והמטבחיים. בלאגר מס' 2 נמצאו החדרים בהם התפשטו קרבנותיהם של תאי-הגז והשאירו אחריהם את בגדיהם וכן משרדי המנהלה והמחסן למטלטליהם של המומתים.
מקצהו של לאגר מס' 2 הוביל שביל צר, מוקף תיל משני עבריו (וצמחיית הסוואה) אל לאגר מס' 3. שביל זה היה מכונה "שלאוך" כלומר, "הצינור". אורכו היה 150 מטר והקורבנות הורצו בו עירומים אל תאי הגז. בקדמתו של לאגר מס' 3 ניצבו שלושה תאי גז. כושר קיבולו של כל אחד מהם היה כ-50 איש. מדרום לתאי הגז בצריף סמוך להם, נמצא מנוע בנזין בן 200 כח סוס שנלקח מטנק רוסי – משלל המלחמה – והובא לסוביבור מלבוב. הגז (חד תחמוצת הפחמן) זרם אל התאים מצינורות שפיותיהם היו קבועים בתקרה; מיתת החנק נמשכה 20 עד 30 דקה. בתקרותיהם של תאי הגז הותקנו אשנבי הצצה שבעדם אפשר היה להתבונן בתהליך ההמתה.
ועתה, ברצוני לחבר בידיים רועדות את החיבור בין "הנורמלי" (התשוקה הפשוטה של גברים ונשים) ובין הרעיון הבהמי של מפקדי המחנה, בבואם להתחנף למפקד הגסטפו, ההצגה המיוחדת שהכינו להימלר. סיפור ביקורו חוזר בקובץ בחמש גרסאות שונות. התצריף של חמש העדויות מתחנן שלא יגעו בו ולא יוסיפו עליהן דבר. אין שם תואר, כפי שאמרתי בשפה שמתאים כאן.
מתוך עדותו של ליאון פלהנדלר: "לרגל מאורע זה הובאו 200 נשים צעירות מלובלין, שנשמרו יומיים בצריף מיוחד כדי לערוך לאחר מכן הצגה בפני ראש התליינים. זה האחרון, מטהו ופמלייתו הגיעו בשלושה קרונות משוריינים. בעד לאשנב קטן בגג תאי הגז, צפה הימלר בפעולתו של גז חדש."                          (עמ' 37)
מתוך עדותו של משה בהיר (שקלרק): "בחודש פברואר 1943 ביקר הימלר פעם שניה בסוביבור.
"יומיים לפני בואו הייתה תכונה רבה במחנה. ואגנר בחר מאה אנשים וציווה עליהם לפרק את הצריף בקרבת לאגר 3, שבו היו גוזזים את שערות הנשים לפני הכנסתן לתאי הגזים. מקירות הצריף ומחומרים אחרים אולתר מסלול-נחיתה זעיר למטוסו של הימלר. ואכן באחד הבקרים נחת שם המטוס והימלר עם חבר עוזריו הופיעו לפני מקדמי פניו. ביום זה של ביקורו לא הוצאו אנשי מחננו לעבודה ואף קיבלו מנות-אוכל חגיגיות. אותו יום עסקתי בפיקודו של פאול בראדוב שהיה אחראי על הקסינו, בהכנת מטעמים וקוניאק-ביצים לכבוד האורחים.
עוד אנו עוסקים בהכנות, כאשר התפרץ האונטרשארפירר בקמאן והודיע כי האורחים חוזרים כבר מסיורם ופניהם מועדות לקסינו. הקצינים צהלו, הפעם נענה הימלר להזמנת מפקד המחנה לסעוד עמו ועם חבר עוזריו.
בראדוב התרגש לשמע הידיעה וציווה עלי לחזור חיש-מהר לצריפי היהודים. פתחתי בריצה מבוהלת לעבר מחנה מגורינו, שער המחנה היה נעול ועד שהשומר האוקראיני פתח אותו בפני – קרבה כל הכבודה עד כדי מרחק של מטר אחד ממני, כשבראשה מזדקרת דמותו של היינריך הימלר הממושקף וסביבו הקצינים שהתלוו אליו גם בביקור הקודם, ביניהם אדולף אייכמן. לא היו אתו הפעם אנשים בלבוש אזרחי.
לאחר הביקור נודע לכולנו כי לקראת ביקורו של הימלר הובאו לסוביבור כמה מאות יהודיות צעירות ממחנה טראווניקי. הן הוכנסו לתאי-הגזים, נספו שם וגופותיהן הועברו למשרפות, וכל זה כדי להדגים להימלר ולפמלייתו את יעילותה של מלאכת השמדת יהודים במחנה סוביבור." (עמ' 25)
מתוך עדותה של עדה ליכטמן: "יום אחד, בחודשי החורף האחרונים של שנת 1943, החלו הגרמנים מתרגשים ומתרוצצים כעכברים מסוממים. במחנה פשטה שמועה שהרייכספירר היינריך הימלר, בכבודו ובעצמו, עתיד לערוך ביקור בסוביבור. מול המחסן הצטברו גרוטאות מסוגים שונים: עגלות ילדים ישנות, כלי מטבח שבורים, תרמוסים וכיו"ב. כל אלה נעלמו והמקום נוקה בקדחתנות. לאחר מכן הביאו לכאן כמה משאיות עמוסות חול ופרקו אותן, החול הוחלק ומעליו הונחו לוחות עץ ארוכים שנועדו לשמש שדה תעופה מאולתר למטוסו הפרטי של הרייכספירר.
ביום שקדם לביקור הובאה למחנה קבוצה של צעירות וצעירים שנבחרו מתוך אחד הטרנספורטים. את כל באי המחנה סגרו הגרמנים בצריפים מאחורי מנעול ובריח. מפקד המחנה וקציני הס"ס נימאן ואגנר ואחרים קיבלו את פני האורח הדגול ופמלייתו וערכו עמו סיור בלאגרים 1 ו-2. לאחר מכן פנו ללאגר מס' 3. הכלואים הצעירים הצטוו להתגלח ולאחר מכן הוליכו אותם אל לאגר מס' 3 אל תאי הגז. הימלר ואנשי פמלייתו עקבו מקרוב אחר ההמתה ושריפת גוויות המומתים לאפר. דברים אלה נודעו לנו מחיל המשמר האוקראיני."   (עמ' 50)
מתוך עדותו של אברהם מרגוליס: "הימלר ובני פמלייתו באו לבקר במחנה סוביבור ולסקור מקרוב את המתרחש בו, בשלהי החורף של שנת 1943. אנשי הס"ס ערכו לכבודם מחזה ראווה בלאגר מס' 3. כמאתיים נשים ונערות הובאו אל תאי הגז והימלר ובני פמלייתו עקבו מקרוב אחר המתתן. האוקראינים הם שסיפרו לנו על כך."   (עמ' 72)
מתוך עדותו של הרשל צוקרמן: "הימלר בא לסוביבור לערוך ביקורת. זמן קצר לפני ביקור זה יצאתי באחד הבקרים להביא פחמים לצורכי המטבח. בקרבת מקום למחסן הפחם, במרחק של כ-50 מטר בלבד, ראיתי משאיות עם נשים בתוכן. שמעתי קול קורא לי: "הרשל! הרשל! הרמתי את הראש. הייתה זאת פרל שטראסבורג בתו של דוד-הירש שטראסבורג, רעיית פסח ליפקינד, שהייתה בקרב הנשים. מה יכולתי לעשות למענה? לרוץ אחרי המשאיות שנסעו ללאגר מס' 3 ולמות יחד אתה?
300 נשים אלו הובאו במיוחד מלובלין, כדי שהימלר ופמלייתו יוכלו לראות כיצד נשים יהודיות יפות אלו מתות כשהן מורעלות בגז."       (עמ' 92)
עד כאן חמש העדויות. יש לשים לב כמובן שכולן עדויות שמיעה, על כן לדעתי לא ידוע לעדים אם חלק מהביקורת שערך הימלר כללה תצפית על הצינור, מסלול 150 המטרים שבהם הורצו הנשים עירומות. לסיום, פיסקה נוספת מן העדויות, שאינה עוסקת בביקור הימלר. היא סופרה על ידי בר פרייברג.
"בקיץ של שנת 1942 הגיעו טרנספורטים רבים ומספרם גדל והלך. בחודש יולי הגיע מספר טרנספורטים מגרמניה, ובהם נשים צעירות ויפות מראה. פאול גרוט בחר לו מתוכן נערה אחת יפהפייה. שמה היה רות והיא הייתה לשפחתו. לאחר מכן יצא גרוט לחופשה. רות הומתה יחד עם עוד כמה נשים ובגדיה הובאו למחסן הבגדים. כשנודע הדבר לגרוט בשובו למחנה, נתקף בחמת זעם. החל שותה לשוכרה ומפריע לפעילות המחנה ולסדריו. הוא נשלח למקום אחר ובמקומו בא איש ס"ס חדש."                                       (עמ' 80)

*******
מרים נוביץ', היא האוצרת הראשונה של מוזיאון לוחמי הגטאות. את הספר הקדישה "למארגני המרד בסוביבור, לעשרות מחולליו ומשתתפיו ולזכרם של מאות אלפי קורבנותיו". העדויות הושמעו ברובן במשפט-האגן ב-1956/66 ובחלקן נגבו, או הושלמו בשיחותיה של מרים נוביץ' עם ניצולי סוביבור בארץ ובחו"ל. מחנות מבצע ריינהרד, וסוביבור בתוכם, הוקמו בראש ובראשונה לצורך השמדת יהודי הגנרלגוברנמן שהיוו קרוב לשני שליש מכל היהודים בפולין בגבולות 1939 ונמצאו תחת שלטון הנאצים. מספר יהודי הגנרלגוברנמן שהושמדו בסוביבור נמוך ביחס למספר היהודים שהושמדו במחנות טרבלינקה ובלז'ץ. כפי הנראה, עובדות אלו הביאו את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.

אי אפשר להסביר בקיצור מהו מחנה סוביבור. כל משפט או היגד דורש ביאור. עצם יציאתו לאור של ספר עדויות על הזונדרקומנדו בשנת 1979 נדרש לו מאמר נפרד שעוסק בחקר זיכרון השואה. ומיהי מרים נוביץ'? ומדוע היה מפקד סוביבור מי שפיקד על מבצע האותנסיה ברחבי גרמניה. ומהו מבצע אותנסיה? וגם השם הזה: מבצע ריינהדט. ריינהדט, שמו הפרטי של היידריך, שנרצח על ידי פרטיזנים צ'כים וכמה אחווה ביטא חברו ומפקדו היינריך הימלר בדרך המיוחדת הזאת להנצחת שמו? קשה לענות על השאלה הזאת בקיצור.

מרים נוביץ', סוביבור, מחנה האבדון והמרד, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , , , | להגיב

עושים את המוות – זהר גזית

 

שער עושים את המוותבתחילת 2017 פורסם במוסף השבת של הארץ סיפורה יוצא הדופן וקורא התגר של מורן וורנשטיין. מעתה יהדהד שמה בחוויה הישראלית כאחד מאותם שמות שמייצרים שיח ספונטני סביב שולחן האוכל, בסלון, בשיעורי חינוך בתיכונים, באסוציאציות מקריות, בהקדמה להרצאות. מורן וורנשטיין שעברה התעללות מינית חמורה בילדותה וגופה ניזוק לצמיתות מניסיון התאבדות שלא צלח, והביא אותה לכאבים אינסופיים, החליטה לשים קץ לחייה באמצעות מקום להמתת חסד בשוייץ. והנה, לא ההתעללות המינית היא שבמרכז הסיפור שלה, אלא סיפור מותה, כפי שסיפר אותו – דרכה – ידידה יוחאי מיטל. תמונתה בעלת המאפיינים הישראליים כל כך על רקע השלג המתקשר לארצות שלא מכאן, עולה על מרקע המחשב שלנו בליווי קבצי שמע בהם היא קוראת מיומנה העצוב. סיפור על מוות שמערער על הסדר הקיים.
כדרך שדברים קורים ומתרחשים במציאות, סיפורה של וורנשטיין במוסף הארץ כמו גם תגובת יו"ר עמותת בשביל החיים, (ארגון הפועל להשגת תמיכה במשפחות שיקיריהם התאבדו ומקדם פעילות מניעת התאבדויות) בשבוע שלאחר מכן, לא היו יכולים להופיע בתזמון רלוונטי יותר לצאת הספר של זהר גזית "עושים את המוות". שכן ככל שהסיפור של וורנשטיין אקטואלי ומטלטל, הוא כטיפה בים במציאות המוות והשכול הישראלי הלאומי. בחברה היהודית בישראל, מסביר גזית בפתיחה לספרו, העיסוק הנרחב במוות בהקשר הלאומי בא על חשבון התייחסות חברתית, ממסדית ומחקרית לסיבות מוות אחרות ודוחק אותן לשולים. והספר – עיבוד של מחקר לתואר ד"ר של גזית, עוסק בדיוק במוות הזה, במוות שנדחק לשוליים.

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

עיסוק במלאכת המוות חופן פוטנציאל קונדסי בתוכו, אם יודעים להניח אותו היטב על השולחן. להניח כך שנביט מהצד בביקורתיות ובאירוניה אל עצמנו ואל האימה. האימה היא המילה בה בוחר זהר גזית כדי לקדד את בליל הפחדים והחרדות ותהום האי-הבנה שחשים רובנו לגבי סוף החיים. מנגנונים עצומים של תודעה קולקטיבית הגמונית, שהתרבות שאנו חלק ממנה בנתה עבורנו, נחבאים בתוכה, גזית מנסה פה בספר לפזר את ערפל האימה בלשון של עבודת דוקטורט במדעי החברה.
במה עוסק גזית בספר? ראשית הוא מסביר כי עצם הטיפול בתחום המוות, על ידי מערכת גדולה של מוסדות בעלי מקצוע ותפיסות, נועד להעניק משמעות למוות ולפקח על היבטים הקשורים בו. גזית מכנה את המכלול בשם מערכת המוות ההגמוני, ומול המערכת ההגמונית, הוא מציג שלושה ארגונים שונים העוסקים במוות. אחד, שעוסק בקבורה אלטרנטיבית, אחד שעוסק בתחום ההתאבדויות, והשלישי, בתחום של המתת החסד.
הדיון במוות החלופי, כפי שקורא לו גזית כמעט ואיננו קיים בישראל. מוות הנגרם על ידי תאונה כלשהי, נתפס, גם על ידי הציבור וגם על ידי המשפחה עצמה כמוות "סתמי" בעוד שמוות הקשור איכשהו בביטחון ישראל מקבל מיד מעמד שונה, כאילו הייתה לו משמעות אחרת שהופכת אותו לנסבל יותר. הבחירה של גזית, שלא להסתפק באבחנה הבנאלית למדי שציינתי זה עתה, הופכת את הספר למקורי ונדיר. גזית מסביר כי מוות טוב, והוא אינו שם את המושג במרכאות, אינו תלוי רק בסיבת המוות אלא גם בתקופת החיים (מוות מזיקנה) ובטפול בגופה ובעריכת טקסי המוות.
הוא מדגיש ומציג את הדרכים בהם מנסים הארגונים והגופים שעוסקים במוות החלופי, לחדור אל תוך המרכז הישראלי, גם כאמצעי אסטרטגי שמסייע להפוך גוף הנמצא בשוליים להשפעה מרכזית יותר וגם מתוקף העניין עצמו. הם מציגים עצמם לא כפועלים במנותק מהמסגרת הנורמטיבית אלא מבליטים היבטים מסוימים באמצעות, מה שמכנה גזית, "גבולות גזרה" כדי להדגיש את הריחוק בין העיקר במפעלם ובין היבטים מעוררי מחלוקת ובעיתיים במיוחד. לפיכך כל הארגונים שמים דגש על החיים. כך לדוגמא, הארגון בשביל החיים, שמקורו בהתארגנות של הורים שילדיהם שמו קץ לחייהם, מבקש מחד הכרה של הציבור הישראלי כמוות לגיטימי ובו בזמן שותף למאבק שמנסה למנוע התאבדויות. ברוח הזאת נכתבה התגובה למערכת מוסף הארץ על ידי יו"ר ארגון בשביל החיים, אבשלום אדרת. האחרון גינה את הכותרת המושכת שהעיתון העניק לסיפורה של מורן וורנשטיין; "שוב ושוב אנחנו נתקלים בבורות עצומה בנושא זה בקרב עיתונאים ועורכים שאינם מבינים שכותרת בנוסח הזה היא הרת אסון" כתב אדרת.
סיפורה של מורן וורנשטיין נושק לספר של גזית גם בתחום המתת החסד. אותנסיה, מושג שדבוק בו לעד (או עד שההיסטוריה תשכח) השימוש הציני והזוועתי שעשו בו הנאצים. ועם זאת מספר האנשים המזדקנים הנושאים עיניים לתחום המורכב הזה עולה וגדל וספרו של גזית עוסק גם בו בהרחבה.
תגובתו של יו"ר עמותת בשביל החיים מדגישה את הטענה המרכזית של גזית, שבעוד שהארגונים עצמם מהווים סוג של קריאת תגר על המערכת ההגמונית, אין הם מבקשים בפעילותם להחריב את המערכת הזאת על ידי קידום רפורמות, אלא להרחיבה בלבד. "פעילות הארגונים צבועה בצבע הסוואה של התבססות על המוכר וקבלה של עיקרי יסוד במערכת המוות ההגמוני. אומר גזית (עמ' 189), אך עם זאת, הוא אומר, יזמי המוות החלופי לא רק "משווקים" פרקטיקות והסדרים חדשניים אלא גם מציעים הסתכלות שונה על המוות ועל החיים.

מתוך הספר: עמ' 190

מתוך הספר: עמ' 190

שתי הסתייגויות: השם "עושים את המוות" הוא מוצלח. הוא נע על רצף המשמעויות מהשימוש בסלנג הבסיסי והעתיק (נדמה לי שהמטפלות שלנו בבתי הילדים בקיבוץ, לפני כמה עשורים טובים, השתמשו המון בביטוי הזה "הם עשו לי את המוות" והוא עוד חי וקיים לגבי תלונות במציאות היומיומית של היום) ועד המימוש הקונקרטי של נשואי המחקר. אך האם הכותרת הרב-משמעית מרמזת על מבט סרקסטי שישולב בתוכן המחקר? במובן הזה נחלתי מעט אכזבה. מול שם הספר והשמות השנונים של הפרקים, ממלאת את הפרקים עצמם ענייניות ורצינות עקבית ומדעית. הציפיה להומור מורבידי, שקצת מתבקש בעמדנו מול נושא כה מעיק, היא ציפיית שווא. הקוראת נותרת עם הידיעה שעצם הטיפול בתחום, כפי שאומר גזית עצמו, קורא תגר, ובהחלט חתרני.
הכתיבה היובשנית והעניינית, שיש בה קסם לא פעם בשעה שעוסקים בנושא טעון בשלל כאותי של פחדים איננה מקלה כאן בספר. זרם הקריאה משובש על ידי צפיפות מדכאת של מראי מקום, כפי שמקובל בשפה האקדמית במדעי החברה, שם תופעת הקרדיטים זוכה לנראות יתר, עד שכל הדף מכוסה בהפניות והעין שמחפשת אחר דעתו ועמדתו של הכותב חייבת לנוע כמו במסלול של ריצת מכשולים. יש להצר על כך שהוצאת רסלינג שמרבה להביא מחקרים חשובים לקהל הסקרן ושוחר הדעת, לא מכבדת את הקוראת ההדיוט והופכת את צורת הקריאה לשפת בני אדם ששואפים ליהנות מטקסט חכם ומשכיל בעברית פשוטה.
למרות ההסתייגויות הללו, ספרו של גזית חשוב ומטלטל, הוא ראשוני וחדשני ומה שחשוב בו מכל היא הנחת היסוד, המלווה אותו, הגיבוי שהוא מעניק לפעילות הארגונים שדן בהם, למרות הביקורת המשתמעת מהאסטרטגיות המניפולטיביות שהם נאלצים לנקוט בהן. הנחת היסוד האנושית ומלאת התבונה, היא כי טווח היקף הפעילות של הארגונים הנדונים בספר, ממקם את המוות לא כנקודת קצה, אלא כנקודת התייחסות על פני רצף שנמשך עד אליו ממשיך ממנו. רק בספרות יש סוף לסיפורים, במציאות עצמה, המוות הוא תמיד חלק מהחיים.

זהר גזית, עושים את המוות, ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל, הוצאת רסלינג, הסדרה למדעי החברה, 2016

 

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עיון | עם התגים , , , , , | להגיב

פגישה לאין קץ – נתן אלתרמן

מאת: עפר לרינמן

אלתרמןעם מי נפגשים כל הזמן, כשהולכים בדרך? עם הדרך.
למי מופנה "פגישה לאין קץ", שירו של אלתרמן? – לדרך!

הדרך, שההולך בה נפגש עימה – ברגליו ובחושיו – בכל צעד, כל חייו.
“תְשוקָתִי אֵלַיִךְ”, הוא אומר, "שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם".
“שָם לוהֵט יָרֵח… שָם רָקִיע…שָם שִקְמָה", לא ארצה להישאר "בְּלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ". יש הנמנעים מללכת בדרך, “נְסוגִים מִגֶשֶת", אך אלתרמן אינו חושש, גם אם "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ". "לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת " – כבספר תהילים א: "דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים… לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט".
אלך בך כל חיי, הוא מבטיח לעצמו, “לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ” – עד ש"יום אֶחָד אֶפול עוד, פְצועַ ראש, לִקְטף אֶת חִיוכֵנו זֶה, מִבֵין הַמֶרְכָבות”.

“אני אתכן, דרכים, במו חיי אהבתי” כתב אלתרמן בשירו "מזכרת לדרכים”,
וב"בדרך הגדולה" שר: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת".

כִי סָעַרְתְ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ
שָוְא חומָה אֶצור לָךְ, שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם!
תְשוקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵךְ
וְאֵלַי גופִי סְחַרְחַר, אובֵד יָדַיִם!

לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת.
פִתְאמִית לָעַד! עֵינַי בָךְ הֲלומות,
עֵת בִרְחוב לוחֵם, שותֵת שְקִיעות שֶל פֶטֶל,
תְאַלְמִי אותִי לַאֻלומות.

אַל תִתְחַנְנִי אֶל הַנְסוגִים מִגֶשֶת.
לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ.
תְפִילָתִי דָבָר אֵינֶנָה מְבַקֶשֶת,
תְפִילָתִי אַחַת וְהִיא אומֶרֶת – הֵא לָךְ!

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינות הַלַיִל,
בִרְרחובות בַרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִים,
אֱלהַי צִוַנִי שֵאת לְעולָלַיִך,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְקֵדִים וְצִימוקִים.

טוב שֶאֶת לִבֵנו עוד יָדֵךְ לוכֶדֶת,
אַל תְרַחֲמִיהו בְעָיְפו לָרוץ,
אַל תַנִיחִי לו שֶיַאֲפִיל כְחֶדֶר,
בְּלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ.

שָם לוהֵט יָרֵח כִנְשִיקַת טַבַחַת,
שָם רָקִיע לַח אֶת שִיעולו מַרְעִים,
שָם שִקְמָה תַפִיל עָנָף לִי כְמִטְפַחַת
וַאֲנִי
אֶקד לָה
וְאָרִים.

וַאֲנִי יודֵע כִי לְקול הַתוף
בְעָרֵי מִסְחָר חֵרְשות וְכואֲבות,
יום אֶחָד אֶפול עוד פְצועַ ראש לִקְטף
אֶת חִיוכֵנו זֶה מִבֵין הַמֶרְכָבות.

כותב אורח: עפר לרינמן

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים | תגובה אחת

שיטוטים – חביבה פדיה

שיר האהבה שכאן הוא שיר נטול רומנטיקה. האהבה נמצאת בתוכו כתאוות חיים, כתחושה של אור ואיננה עומדת בחזיתו. היא נרמזת משמו ומתנועת הפתיחה של הדוברת.

001

זהו שיר האהבה שמחפש את החיים כפי שהיו צריכים להיות בהבטחה הראשונית של קרן האור עם בוקר ופוגש את החיים כפי שהם. על כן הוא הופך לשיר מחאה. שיר מחאה עכשווי, המוחה על הכיעור והעוול מעשה ידי האדם. הדוברת הולכת "ברחובות שכורה הולכת, זבל וסיגריות קפה ושוקולד" והחתולים מתבוננים בה "עכורים מנזלת ודמעות". ברקע חזות הרחובות וערוות כיעורם עומדת האמת החברתית-כלכלית; חיינו אכן חכורים ונשלטים בידי אחרים. עצמת השיר בדיוק בקונקרטיות, בדיוק המופלא של נזלת ודמעות והממחטה המלוכלכת, הגדולה, הצהובה.
הכתיבה של חביבה פדיה רוויה בשִירַתִיות, אם אפשר לומר כך, במובן זה שאין בשיר סיפור אלא יש בו חוויה אל-זמנית, שמתארת זמן כאיזו כרונולוגיה מדומה, לכן הוא מאפשר כניסה לא רק מהפתיחה אלא ממקומות רבים לאורכו. בכל כניסה מתאפשרת חוויה של קריאת המציאות באווירה ובמצב הרוח של שעת קריאת השיר.
וכל זאת כנגינת סולו תחת חופת המשמעות ארוכת השנים של שיר האהבה הקדום מימי התנ"ך. של הצעירה המאוהבת שיוצאת לרחובות לשיטוטיה, לאחר אותו הלילה שבא אליה אהובה, או שלא בא ורק דמיינה את בואו, והיא נכספה ללחות שישים לה על פי המנעול. שיטוטיה ברחובות, אחוזת תשוקת האהבה הפרטית כל כך, מקבלת ממדים כלליים ומרובדים מהאלגוריה, שבין העם והאלוהות המיוחסת לשיר השירים. %d7%a9%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d
אך החזרה הביתה, מקבלת את הפרופורציות הנכונות מחדש, הפומפוזיות מתכווצת נוכח "הסיפורים המצחיקים שנקרו לי בדרכים העזובות". וכמובן, אין זה שיר על ייאוש. אלא שיר על מחזור התקווה והאי-ידיעה והספק והדריכות, כי בתוך החשכה, אנו ממששים מחדש, "לו שוב תקרע אותי עם שחר מכת הברק של החיים בקרן האור הראשונה המגששת"
שיר שמסתיים ללא נקודה והמשפט האחרון מחייב אותנו לשוב לתחילתו. לכן אני יכולה לחזור, כמו הדוברת, לכבות את האור ולשבת שכורה על שפת היום שאבד ולהביט אליו בספקנות אך ללא מורא ולָחָן האהבה הקדומה מלווה אותנו.

צילום: תימור פראג

צילום: תימור פראג

חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , | תגובה אחת

הדוח של ברודק – פיליפ קלודל

אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב את מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.

%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a4-%d7%a7%d7%9c%d7%95%d7%93%d7%9cשבעים ואחת שנים חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והשיח המערבי, במודע ולעיתים שלא במודע, איננו חדל מן השאלות הרות החשיבות על המשמעות והמוסר בחיינו כאן על פני האדמה לאחר הזוועה שהרעידה ללא הכר את רצף ההיסטוריה האנושית, והנחת היסוד של האדם כייצור "מתפתח".

הספר הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל מצטרף לדיון הזה. הוא עושה זאת על ידי הכלאה בין משל המסופר כדיווח דוקומנטרי ובין סיפור מתח ואימה על ברודק שחי בכפר מבודד סמוך לגבול שבין שתי מדינות ששמותיהן אינן ברורים. גם השפה, המודברת בכפר, איננה שפה מסוימת, אלא מוצגת כשפה עתיקה כלשהי. ניתן לזהות בה תערובת של גרמנית, צרפתית אידיש ותוספת דמיונית כלשהי. האם חלק הארץ הזה הוא אלזס? התשובה לא תימצא בספר, אך הדמיון להיסטוריה הוא כאמור חלק מרכזי בספר ולכן, בעת קריאת הסיפור, אנו משווים בדעתנו מקום שקיים על הרצף שבין אלזס וגרמניה ואושוויץ ובין שאלה מופשטת ומקום היפותטי-היסטורי כלשהו.
גיבור הספר מגיע אל הכפר פעמיים. בילדותו הגיע כפליט ובהמשך הוא יחזור לכפר לאחר המלחמה לאחר שנחשב – ובצדק – כמת. כיוון שבצעירותו זכה לחינוך קצר באוניברסיטה, (אנשי הכפר הם ששלחו ומימנו את לימודיו) לפיכך, הוא, המלומד, מתבקש על ידי ראש הכפר לכתוב דוח.
כי יום אחד, זמן קצר לאחר המלחמה, מופיע זר מוזר ביותר בכפר של ברודק, הכפר שאוצר בתוכו זיכרונות טראומטיים מהמלחמה ואשמה משותפת שפרטיה מתבררים לאורך כל הספר. הזר הזה נקרא ה"אנדרר", האחר. אך שלושה חודשים לאחר בואו, האנדרר, עם כל מוזרויותיו, נעימות הליכותיו, בגדיו הצבעוניים, המסתוריות שלו, החמור והסוסה שלו, נמצא מת. נרצח באכזריות.
הדוח שכותב ברודק איננו רק ממלא את המבוקש על ידי הנהגת הכפר אלא הוא מתפצל לשלושה דוחות. דוח אחד הוא אכן כותב עבור ראש הכפר, העשיר, בעל חוות החזירים וחבריו עורך הדין ובעלי תפקידים אחרים. אלא שככל שהוא מתקדם בכתיבה אנו מתוודעים, לדוח נוסף שהוא כותב לעצמו, על העבר העצוב והמחריד של נסיבות חייו וקורותיו משך המלחמה. הוא נלקח למחנה השמדה מהכפר, יחד עם יתר ה"פרמדר", הלא-שייכים. הוא שורד את המחנה בזכות אהבתו לאמיליה, התקווה לראותה שוב היא זו שנותנת לו את היכולת לשוב הביתה.
ובנוסף, עוסק ברודק לפרנסתו בכתיבת דוחות על צמחים ועל הטבע כתיבה שהוא ממשיך ועוסק בה.

עיצוב עטיפת הספר: טליה באר

עיצוב עטיפת הספר: טליה באר

כך מתקדם הסיפור בין שלושת הדוחות הללו וטיפין טיפין נוצרת תמונה מתמשכת על כמה וכמה השתלשלויות עניינים ועל תוצאותיהם האפלות. משך כל הקריאה, אנו חשים דחף חזק ומאיים של ההמון ובראשו ההנהגה הפוליטית של הכפר הדורשת ממנו לכתוב את הכול אבל לא לכתוב את האמת. הדברים אינם נאמרים באופן המפורש הזה ועל כן שאלת האמת נשארת כאחת הסוגיות הבלתי פתורות בסיפור-משל הזה. מה שכן נמצא הוא מתח שאינו פוסק מול האיום המתמיד לאפלה שעלולה לצנוח שנית.
הסופר פיליפ קלודל עוסק באחריות שיש על הדור השלישי באירופה לשאלות שהותירה השואה; לאשמת הנאצים, לאשמת משתפי הפעולה ולאשמת הקורבנות. הוא מייצר סיפור שיש בו מן הכללי רק כדי להצביע על הפרטי. בעברית (בתרגומו של שי סנדיק) מתחיל הספר כך: "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". בתרגום לאנגלית, הספר מתחיל: My name is Brodek and I have nothing to do with that. וכך שאלת האשמה והאחריות נמצאת במרכז הספר. פשעי הסביבה מתחוורים במהלך הספר כמעין השלמה של פאזל, אך האם ברודק עצמו נקי לחלוטין מאחריות? האם היחיד הנדחק אל מכונת העינויים במושבת העונשין ההיסטורית יש לו אחריות? "הבנתי שלהיות חף מפשע בין אשמים זה בדיוק כמו להיות אשם בין חפים מפשע" אומר ברודק, כבר בתחילת הספר (עמ' 65).
עוצמתו של הספר, איננה רק בהתבוננות נוספת על שאלות מוסריות טוטליות שעלו במלחמת העולם השנייה, אלא בהסבת האחריות המתמדת אלינו כאן והיום. כתיבת הדוח שמסמנת, דין וחשבון פסיכולוגי, היסטורי אקולוגי ובסופו של דבר גם בעיסוק תכליתי של האמנות בכללותה, מכריחה אותנו לא להרפות משאלת הזיכרון והתיעוד. שאלת הזיכרון והתיעוד כמלאכה תובענית, מוסרית של חיינו היום.
דמותו של הזר, האנדרר בספר שלפנינו, שללא ספק מהדהד ומתכתב עם הזר של אלבר קאמי, (1942)  איננו יכול להסתפק בעקרונות שניסה לנסח האחרון. לא די למצוא צידוק לאבסורד החיים גם ללא המשמעות והתקווה. הספר שיצא בשנת 2007 מתבונן לאחור על עשורים של מחשבה ועמדות פוסט מודרניסטיות, ואף הן לא מספקות. דווקא ריבוי הדוחות מייחד את נוכחותו של האנדרר. זהו הזר של קלודל והוא מציג מראה מוסרית בפני אנשי הכפר ובפנינו היום ומחייב אותנו לנקוט עמדה על עצם המשמעות והטעם של החיים ללא ערכי מוסר. אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב ערכים בסיסיים של אחווה, חמלה, שוויון, נאמנות, מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.

פיליפ קלודל, הדוח של ברודק, מצרפתית: שי סנדיק, מודן הוצאה לאור  2007

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , | תגובה אחת