אלף נודדת

בתחילת 2017 פורסם במוסף השבת של הארץ סיפורה יוצא הדופן וקורא התגר של מורן וורנשטיין. מעתה יהדהד שמה בחוויה הישראלית כאחד מאותם שמות שמייצרים שיח ספונטני סביב שולחן האוכל, בסלון, בשיעורי חינוך בתיכונים, באסוציאציות מקריות, בהקדמה להרצאות. מורן וורנשטיין שעברה התעללות מינית חמורה בילדותה וגופה ניזוק לצמיתות מניסיון התאבדות שלא צלח, והביא אותה לכאבים אינסופיים, החליטה לשים קץ לחייה באמצעות מקום להמתת חסד בשוייץ. והנה, לא ההתעללות המינית היא שבמרכז הסיפור שלה, אלא סיפור מותה, כפי שסיפר אותו – דרכה – ידידה יוחאי מיטל. תמונתה בעלת המאפיינים הישראליים כל כך על רקע השלג המתקשר לארצות שלא מכאן, עולה על מרקע המחשב שלנו בליווי קבצי שמע בהם היא קוראת מיומנה העצוב. סיפור על מוות שמערער על הסדר הקיים.
כדרך שדברים קורים ומתרחשים במציאות, סיפורה של וורנשטיין במוסף הארץ כמו גם תגובת יו"ר עמותת בשביל החיים, (ארגון הפועל להשגת תמיכה במשפחות שיקיריהם התאבדו ומקדם פעילות מניעת התאבדויות) בשבוע שלאחר מכן, לא היו יכולים להופיע בתזמון רלוונטי יותר לצאת הספר של זהר גזית "עושים את המוות". שכן ככל שהסיפור של וורנשטיין אקטואלי ומטלטל, הוא כטיפה בים במציאות המוות והשכול הישראלי הלאומי. בחברה היהודית בישראל, מסביר גזית בפתיחה לספרו, העיסוק הנרחב במוות בהקשר הלאומי בא על חשבון התייחסות חברתית, ממסדית ומחקרית לסיבות מוות אחרות ודוחק אותן לשולים. והספר – עיבוד של מחקר לתואר ד"ר של גזית, עוסק בדיוק במוות הזה, במוות שנדחק לשוליים.

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

עיסוק במלאכת המוות חופן פוטנציאל קונדסי בתוכו, אם יודעים להניח אותו היטב על השולחן. להניח כך שנביט מהצד בביקורתיות ובאירוניה אל עצמנו ואל האימה. האימה היא המילה בה בוחר זהר גזית כדי לקדד את בליל הפחדים והחרדות ותהום האי-הבנה שחשים רובנו לגבי סוף החיים. מנגנונים עצומים של תודעה קולקטיבית הגמונית, שהתרבות שאנו חלק ממנה בנתה עבורנו, נחבאים בתוכה, גזית מנסה פה בספר לפזר את ערפל האימה בלשון של עבודת דוקטורט במדעי החברה.
במה עוסק גזית בספר? ראשית הוא מסביר כי עצם הטיפול בתחום המוות, על ידי מערכת גדולה של מוסדות בעלי מקצוע ותפיסות, נועד להעניק משמעות למוות ולפקח על היבטים הקשורים בו. גזית מכנה את המכלול בשם מערכת המוות ההגמוני, ומול המערכת ההגמונית, הוא מציג שלושה ארגונים שונים העוסקים במוות. אחד, שעוסק בקבורה אלטרנטיבית, אחד שעוסק בתחום ההתאבדויות, והשלישי, בתחום של המתת החסד.
הדיון במוות החלופי, כפי שקורא לו גזית כמעט ואיננו קיים בישראל. מוות הנגרם על ידי תאונה כלשהי, נתפס, גם על ידי הציבור וגם על ידי המשפחה עצמה כמוות "סתמי" בעוד שמוות הקשור איכשהו בביטחון ישראל מקבל מיד מעמד שונה, כאילו הייתה לו משמעות אחרת שהופכת אותו לנסבל יותר. הבחירה של גזית, שלא להסתפק באבחנה הבנאלית למדי שציינתי זה עתה, הופכת את הספר למקורי ונדיר. גזית מסביר כי מוות טוב, והוא אינו שם את המושג במרכאות, אינו תלוי רק בסיבת המוות אלא גם בתקופת החיים (מוות מזיקנה) ובטפול בגופה ובעריכת טקסי המוות.
הוא מדגיש ומציג את הדרכים בהם מנסים הארגונים והגופים שעוסקים במוות החלופי, לחדור אל תוך המרכז הישראלי, גם כאמצעי אסטרטגי שמסייע להפוך גוף הנמצא בשוליים להשפעה מרכזית יותר וגם מתוקף העניין עצמו. הם מציגים עצמם לא כפועלים במנותק מהמסגרת הנורמטיבית אלא מבליטים היבטים מסוימים באמצעות, מה שמכנה גזית, "גבולות גזרה" כדי להדגיש את הריחוק בין העיקר במפעלם ובין היבטים מעוררי מחלוקת ובעיתיים במיוחד. לפיכך כל הארגונים שמים דגש על החיים. כך לדוגמא, הארגון בשביל החיים, שמקורו בהתארגנות של הורים שילדיהם שמו קץ לחייהם, מבקש מחד הכרה של הציבור הישראלי כמוות לגיטימי ובו בזמן שותף למאבק שמנסה למנוע התאבדויות. ברוח הזאת נכתבה התגובה למערכת מוסף הארץ על ידי יו"ר ארגון בשביל החיים, אבשלום אדרת. האחרון גינה את הכותרת המושכת שהעיתון העניק לסיפורה של מורן וורנשטיין; "שוב ושוב אנחנו נתקלים בבורות עצומה בנושא זה בקרב עיתונאים ועורכים שאינם מבינים שכותרת בנוסח הזה היא הרת אסון" כתב אדרת.
סיפורה של מורן וורנשטיין נושק לספר של גזית גם בתחום המתת החסד. אותנסיה, מושג שדבוק בו לעד (או עד שההיסטוריה תשכח) השימוש הציני והזוועתי שעשו בו הנאצים. ועם זאת מספר האנשים המזדקנים הנושאים עיניים לתחום המורכב הזה עולה וגדל וספרו של גזית עוסק גם בו בהרחבה.
תגובתו של יו"ר עמותת בשביל החיים מדגישה את הטענה המרכזית של גזית, שבעוד שהארגונים עצמם מהווים סוג של קריאת תגר על המערכת ההגמונית, אין הם מבקשים בפעילותם להחריב את המערכת הזאת על ידי קידום רפורמות, אלא להרחיבה בלבד. "פעילות הארגונים צבועה בצבע הסוואה של התבססות על המוכר וקבלה של עיקרי יסוד במערכת המוות ההגמוני. אומר גזית (עמ' 189), אך עם זאת, הוא אומר, יזמי המוות החלופי לא רק "משווקים" פרקטיקות והסדרים חדשניים אלא גם מציעים הסתכלות שונה על המוות ועל החיים.

מתוך הספר: עמ' 190

שתי הסתייגויות: השם "עושים את המוות" הוא מוצלח. הוא נע על רצף המשמעויות מהשימוש בסלנג הבסיסי והעתיק (נדמה לי שהמטפלות שלנו בבתי הילדים בקיבוץ, לפני כמה עשורים טובים, השתמשו המון בביטוי הזה "הם עשו לי את המוות" והוא עוד חי וקיים לגבי תלונות במציאות היומיומית של היום) ועד המימוש הקונקרטי של נשואי המחקר. אך האם הכותרת הרב-משמעית מרמזת על מבט סרקסטי שישולב בתוכן המחקר? במובן הזה נחלתי מעט אכזבה. מול שם הספר והשמות השנונים של הפרקים, ממלאת את הפרקים עצמם ענייניות ורצינות עקבית ומדעית. הציפיה להומור מורבידי, שקצת מתבקש בעמדנו מול נושא כה מעיק, היא ציפיית שווא. הקוראת נותרת עם הידיעה שעצם הטיפול בתחום, כפי שאומר גזית עצמו, קורא תגר, ובהחלט חתרני.
הכתיבה היובשנית והעניינית, שיש בה קסם לא פעם בשעה שעוסקים בנושא טעון בשלל כאותי של פחדים איננה מקלה כאן בספר. זרם הקריאה משובש על ידי צפיפות מדכאת של מראי מקום, כפי שמקובל בשפה האקדמית במדעי החברה, שם תופעת הקרדיטים זוכה לנראות יתר, עד שכל הדף מכוסה בהפניות והעין שמחפשת אחר דעתו ועמדתו של הכותב חייבת לנוע כמו במסלול של ריצת מכשולים. יש להצר על כך שהוצאת רסלינג שמרבה להביא מחקרים חשובים לקהל הסקרן ושוחר הדעת, לא מכבדת את הקוראת ההדיוט והופכת את צורת הקריאה לשפת בני אדם ששואפים ליהנות מטקסט חכם ומשכיל בעברית פשוטה.
למרות ההסתייגויות הללו, ספרו של גזית חשוב ומטלטל, הוא ראשוני וחדשני ומה שחשוב בו מכל היא הנחת היסוד, המלווה אותו, הגיבוי שהוא מעניק לפעילות הארגונים שדן בהם, למרות הביקורת המשתמעת מהאסטרטגיות המניפולטיביות שהם נאלצים לנקוט בהן. הנחת היסוד האנושית ומלאת התבונה, היא כי טווח היקף הפעילות של הארגונים הנדונים בספר, ממקם את המוות לא כנקודת קצה, אלא כנקודת התייחסות על פני רצף שנמשך עד אליו ממשיך ממנו. רק בספרות יש סוף לסיפורים, במציאות עצמה, המוות הוא תמיד חלק מהחיים.

זהר גזית, עושים את המוות, ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל, הוצאת רסלינג, הסדרה למדעי החברה, 2016

שיר האהבה שכאן הוא שיר נטול רומנטיקה. האהבה נמצאת בתוכו כתאוות חיים, כתחושה של אור ואיננה עומדת בחזיתו. היא נרמזת משמו ומתנועת הפתיחה של הדוברת.

זהו שיר האהבה שמחפש את החיים כפי שהיו צריכים להיות בהבטחה הראשונית של קרן האור עם בוקר ופוגש את החיים כפי שהם. על כן הוא הופך לשיר מחאה. שיר מחאה עכשווי, המוחה על הכיעור והעוול מעשה ידי האדם. הדוברת הולכת "ברחובות שכורה הולכת, זבל וסיגריות קפה ושוקולד" והחתולים מתבוננים בה "עכורים מנזלת ודמעות". ברקע חזות הרחובות וערוות כיעורם עומדת האמת החברתית-כלכלית; חיינו אכן חכורים ונשלטים בידי אחרים. עצמת השיר בדיוק בקונקרטיות, בדיוק המופלא של נזלת ודמעות והממחטה המלוכלכת, הגדולה, הצהובה.
הכתיבה של חביבה פדיה רוויה בשִירַתִיות, אם אפשר לומר כך, במובן זה שאין בשיר סיפור אלא יש בו חוויה אל-זמנית, שמתארת זמן כאיזו כרונולוגיה מדומה, לכן הוא מאפשר כניסה לא רק מהפתיחה אלא ממקומות רבים לאורכו. בכל כניסה מתאפשרת חוויה של קריאת המציאות באווירה ובמצב הרוח של שעת קריאת השיר.
וכל זאת כנגינת סולו תחת חופת המשמעות ארוכת השנים של שיר האהבה הקדום מימי התנ"ך. של הצעירה המאוהבת שיוצאת לרחובות לשיטוטיה, לאחר אותו הלילה שבא אליה אהובה, או שלא בא ורק דמיינה את בואו, והיא נכספה ללחות שישים לה על פי המנעול. שיטוטיה ברחובות, אחוזת תשוקת האהבה הפרטית כל כך, מקבלת ממדים כלליים ומרובדים מהאלגוריה, שבין העם והאלוהות המיוחסת לשיר השירים. 
אך החזרה הביתה, מקבלת את הפרופורציות הנכונות מחדש, הפומפוזיות מתכווצת נוכח "הסיפורים המצחיקים שנקרו לי בדרכים העזובות". וכמובן, אין זה שיר על ייאוש. אלא שיר על מחזור התקווה והאי-ידיעה והספק והדריכות, כי בתוך החשכה, אנו ממששים מחדש, "לו שוב תקרע אותי עם שחר מכת הברק של החיים בקרן האור הראשונה המגששת"
שיר שמסתיים ללא נקודה והמשפט האחרון מחייב אותנו לשוב לתחילתו. לכן אני יכולה לחזור, כמו הדוברת, לכבות את האור ולשבת שכורה על שפת היום שאבד ולהביט אליו בספקנות אך ללא מורא ולָחָן האהבה הקדומה מלווה אותנו.

צילום: תימור פראג

חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב את מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.

שבעים ואחת שנים חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והשיח המערבי, במודע ולעיתים שלא במודע, איננו חדל מן השאלות הרות החשיבות על המשמעות והמוסר בחיינו כאן על פני האדמה לאחר הזוועה שהרעידה ללא הכר את רצף ההיסטוריה האנושית, והנחת היסוד של האדם כייצור "מתפתח".

הספר הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל מצטרף לדיון הזה. הוא עושה זאת על ידי הכלאה בין משל המסופר כדיווח דוקומנטרי ובין סיפור מתח ואימה על ברודק שחי בכפר מבודד סמוך לגבול שבין שתי מדינות ששמותיהן אינן ברורים. גם השפה, המודברת בכפר, איננה שפה מסוימת, אלא מוצגת כשפה עתיקה כלשהי. ניתן לזהות בה תערובת של גרמנית, צרפתית אידיש ותוספת דמיונית כלשהי. האם חלק הארץ הזה הוא אלזס? התשובה לא תימצא בספר, אך הדמיון להיסטוריה הוא כאמור חלק מרכזי בספר ולכן, בעת קריאת הסיפור, אנו משווים בדעתנו מקום שקיים על הרצף שבין אלזס וגרמניה ואושוויץ ובין שאלה מופשטת ומקום היפותטי-היסטורי כלשהו.
גיבור הספר מגיע אל הכפר פעמיים. בילדותו הגיע כפליט ובהמשך הוא יחזור לכפר לאחר המלחמה לאחר שנחשב – ובצדק – כמת. כיוון שבצעירותו זכה לחינוך קצר באוניברסיטה, (אנשי הכפר הם ששלחו ומימנו את לימודיו) לפיכך, הוא, המלומד, מתבקש על ידי ראש הכפר לכתוב דוח.
כי יום אחד, זמן קצר לאחר המלחמה, מופיע זר מוזר ביותר בכפר של ברודק, הכפר שאוצר בתוכו זיכרונות טראומטיים מהמלחמה ואשמה משותפת שפרטיה מתבררים לאורך כל הספר. הזר הזה נקרא ה"אנדרר", האחר. אך שלושה חודשים לאחר בואו, האנדרר, עם כל מוזרויותיו, נעימות הליכותיו, בגדיו הצבעוניים, המסתוריות שלו, החמור והסוסה שלו, נמצא מת. נרצח באכזריות.
הדוח שכותב ברודק איננו רק ממלא את המבוקש על ידי הנהגת הכפר אלא הוא מתפצל לשלושה דוחות. דוח אחד הוא אכן כותב עבור ראש הכפר, העשיר, בעל חוות החזירים וחבריו עורך הדין ובעלי תפקידים אחרים. אלא שככל שהוא מתקדם בכתיבה אנו מתוודעים, לדוח נוסף שהוא כותב לעצמו, על העבר העצוב והמחריד של נסיבות חייו וקורותיו משך המלחמה. הוא נלקח למחנה השמדה מהכפר, יחד עם יתר ה"פרמדר", הלא-שייכים. הוא שורד את המחנה בזכות אהבתו לאמיליה, התקווה לראותה שוב היא זו שנותנת לו את היכולת לשוב הביתה.
ובנוסף, עוסק ברודק לפרנסתו בכתיבת דוחות על צמחים ועל הטבע כתיבה שהוא ממשיך ועוסק בה.

עיצוב עטיפת הספר: טליה באר

כך מתקדם הסיפור בין שלושת הדוחות הללו וטיפין טיפין נוצרת תמונה מתמשכת על כמה וכמה השתלשלויות עניינים ועל תוצאותיהם האפלות. משך כל הקריאה, אנו חשים דחף חזק ומאיים של ההמון ובראשו ההנהגה הפוליטית של הכפר הדורשת ממנו לכתוב את הכול אבל לא לכתוב את האמת. הדברים אינם נאמרים באופן המפורש הזה ועל כן שאלת האמת נשארת כאחת הסוגיות הבלתי פתורות בסיפור-משל הזה. מה שכן נמצא הוא מתח שאינו פוסק מול האיום המתמיד לאפלה שעלולה לצנוח שנית.
הסופר פיליפ קלודל עוסק באחריות שיש על הדור השלישי באירופה לשאלות שהותירה השואה; לאשמת הנאצים, לאשמת משתפי הפעולה ולאשמת הקורבנות. הוא מייצר סיפור שיש בו מן הכללי רק כדי להצביע על הפרטי. בעברית (בתרגומו של שי סנדיק) מתחיל הספר כך: "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". בתרגום לאנגלית, הספר מתחיל: My name is Brodek and I have nothing to do with that. וכך שאלת האשמה והאחריות נמצאת במרכז הספר. פשעי הסביבה מתחוורים במהלך הספר כמעין השלמה של פאזל, אך האם ברודק עצמו נקי לחלוטין מאחריות? האם היחיד הנדחק אל מכונת העינויים במושבת העונשין ההיסטורית יש לו אחריות? "הבנתי שלהיות חף מפשע בין אשמים זה בדיוק כמו להיות אשם בין חפים מפשע" אומר ברודק, כבר בתחילת הספר (עמ' 65).
עוצמתו של הספר, איננה רק בהתבוננות נוספת על שאלות מוסריות טוטליות שעלו במלחמת העולם השנייה, אלא בהסבת האחריות המתמדת אלינו כאן והיום. כתיבת הדוח שמסמנת, דין וחשבון פסיכולוגי, היסטורי אקולוגי ובסופו של דבר גם בעיסוק תכליתי של האמנות בכללותה, מכריחה אותנו לא להרפות משאלת הזיכרון והתיעוד. שאלת הזיכרון והתיעוד כמלאכה תובענית, מוסרית של חיינו היום.
דמותו של הזר, האנדרר בספר שלפנינו, שללא ספק מהדהד ומתכתב עם הזר של אלבר קאמי, (1942)  איננו יכול להסתפק בעקרונות שניסה לנסח האחרון. לא די למצוא צידוק לאבסורד החיים גם ללא המשמעות והתקווה. הספר שיצא בשנת 2007 מתבונן לאחור על עשורים של מחשבה ועמדות פוסט מודרניסטיות, ואף הן לא מספקות. דווקא ריבוי הדוחות מייחד את נוכחותו של האנדרר. זהו הזר של קלודל והוא מציג מראה מוסרית בפני אנשי הכפר ובפנינו היום ומחייב אותנו לנקוט עמדה על עצם המשמעות והטעם של החיים ללא ערכי מוסר. אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב ערכים בסיסיים של אחווה, חמלה, שוויון, נאמנות, מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.

פיליפ קלודל, הדוח של ברודק, מצרפתית: שי סנדיק, מודן הוצאה לאור  2007