מאת: עפר לרינמן
עם מי נפגשים כל הזמן, כשהולכים בדרך? עם הדרך.
למי מופנה "פגישה לאין קץ", שירו של אלתרמן? – לדרך!
הדרך, שההולך בה נפגש עימה – ברגליו ובחושיו – בכל צעד, כל חייו.
“תְשוקָתִי אֵלַיִךְ”, הוא אומר, "שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם".
“שָם לוהֵט יָרֵח… שָם רָקִיע…שָם שִקְמָה", לא ארצה להישאר "בְּלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ". יש הנמנעים מללכת בדרך, “נְסוגִים מִגֶשֶת", אך אלתרמן אינו חושש, גם אם "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ". "לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת " – כבספר תהילים א: "דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים… לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט".
אלך בך כל חיי, הוא מבטיח לעצמו, “לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ” – עד ש"יום אֶחָד אֶפול עוד, פְצועַ ראש, לִקְטף אֶת חִיוכֵנו זֶה, מִבֵין הַמֶרְכָבות”.
“אני אתכן, דרכים, במו חיי אהבתי” כתב אלתרמן בשירו "מזכרת לדרכים”,
וב"בדרך הגדולה" שר: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת".
כִי סָעַרְתְ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ
שָוְא חומָה אֶצור לָךְ, שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם!
תְשוקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵךְ
וְאֵלַי גופִי סְחַרְחַר, אובֵד יָדַיִם!
לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת.
פִתְאמִית לָעַד! עֵינַי בָךְ הֲלומות,
עֵת בִרְחוב לוחֵם, שותֵת שְקִיעות שֶל פֶטֶל,
תְאַלְמִי אותִי לַאֻלומות.
אַל תִתְחַנְנִי אֶל הַנְסוגִים מִגֶשֶת.
לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ.
תְפִילָתִי דָבָר אֵינֶנָה מְבַקֶשֶת,
תְפִילָתִי אַחַת וְהִיא אומֶרֶת – הֵא לָךְ!
עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינות הַלַיִל,
בִרְרחובות בַרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִים,
אֱלהַי צִוַנִי שֵאת לְעולָלַיִך,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְקֵדִים וְצִימוקִים.
טוב שֶאֶת לִבֵנו עוד יָדֵךְ לוכֶדֶת,
אַל תְרַחֲמִיהו בְעָיְפו לָרוץ,
אַל תַנִיחִי לו שֶיַאֲפִיל כְחֶדֶר,
בְּלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ.
שָם לוהֵט יָרֵח כִנְשִיקַת טַבַחַת,
שָם רָקִיע לַח אֶת שִיעולו מַרְעִים,
שָם שִקְמָה תַפִיל עָנָף לִי כְמִטְפַחַת
וַאֲנִי
אֶקד לָה
וְאָרִים.
וַאֲנִי יודֵע כִי לְקול הַתוף
בְעָרֵי מִסְחָר חֵרְשות וְכואֲבות,
יום אֶחָד אֶפול עוד פְצועַ ראש לִקְטף
אֶת חִיוכֵנו זֶה מִבֵין הַמֶרְכָבות.
כותב אורח: עפר לרינמן
הי אורית,
יפה מה שהבאת כאן. פרשנות יפה לשיר עברי נהדר מורכב!