עושים את המוות – זהר גזית

 

שער עושים את המוותבתחילת 2017 פורסם במוסף השבת של הארץ סיפורה יוצא הדופן וקורא התגר של מורן וורנשטיין. מעתה יהדהד שמה בחוויה הישראלית כאחד מאותם שמות שמייצרים שיח ספונטני סביב שולחן האוכל, בסלון, בשיעורי חינוך בתיכונים, באסוציאציות מקריות, בהקדמה להרצאות. מורן וורנשטיין שעברה התעללות מינית חמורה בילדותה וגופה ניזוק לצמיתות מניסיון התאבדות שלא צלח, והביא אותה לכאבים אינסופיים, החליטה לשים קץ לחייה באמצעות מקום להמתת חסד בשוייץ. והנה, לא ההתעללות המינית היא שבמרכז הסיפור שלה, אלא סיפור מותה, כפי שסיפר אותו – דרכה – ידידה יוחאי מיטל. תמונתה בעלת המאפיינים הישראליים כל כך על רקע השלג המתקשר לארצות שלא מכאן, עולה על מרקע המחשב שלנו בליווי קבצי שמע בהם היא קוראת מיומנה העצוב. סיפור על מוות שמערער על הסדר הקיים.
כדרך שדברים קורים ומתרחשים במציאות, סיפורה של וורנשטיין במוסף הארץ כמו גם תגובת יו"ר עמותת בשביל החיים, (ארגון הפועל להשגת תמיכה במשפחות שיקיריהם התאבדו ומקדם פעילות מניעת התאבדויות) בשבוע שלאחר מכן, לא היו יכולים להופיע בתזמון רלוונטי יותר לצאת הספר של זהר גזית "עושים את המוות". שכן ככל שהסיפור של וורנשטיין אקטואלי ומטלטל, הוא כטיפה בים במציאות המוות והשכול הישראלי הלאומי. בחברה היהודית בישראל, מסביר גזית בפתיחה לספרו, העיסוק הנרחב במוות בהקשר הלאומי בא על חשבון התייחסות חברתית, ממסדית ומחקרית לסיבות מוות אחרות ודוחק אותן לשולים. והספר – עיבוד של מחקר לתואר ד"ר של גזית, עוסק בדיוק במוות הזה, במוות שנדחק לשוליים.

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

עיסוק במלאכת המוות חופן פוטנציאל קונדסי בתוכו, אם יודעים להניח אותו היטב על השולחן. להניח כך שנביט מהצד בביקורתיות ובאירוניה אל עצמנו ואל האימה. האימה היא המילה בה בוחר זהר גזית כדי לקדד את בליל הפחדים והחרדות ותהום האי-הבנה שחשים רובנו לגבי סוף החיים. מנגנונים עצומים של תודעה קולקטיבית הגמונית, שהתרבות שאנו חלק ממנה בנתה עבורנו, נחבאים בתוכה, גזית מנסה פה בספר לפזר את ערפל האימה בלשון של עבודת דוקטורט במדעי החברה.
במה עוסק גזית בספר? ראשית הוא מסביר כי עצם הטיפול בתחום המוות, על ידי מערכת גדולה של מוסדות בעלי מקצוע ותפיסות, נועד להעניק משמעות למוות ולפקח על היבטים הקשורים בו. גזית מכנה את המכלול בשם מערכת המוות ההגמוני, ומול המערכת ההגמונית, הוא מציג שלושה ארגונים שונים העוסקים במוות. אחד, שעוסק בקבורה אלטרנטיבית, אחד שעוסק בתחום ההתאבדויות, והשלישי, בתחום של המתת החסד.
הדיון במוות החלופי, כפי שקורא לו גזית כמעט ואיננו קיים בישראל. מוות הנגרם על ידי תאונה כלשהי, נתפס, גם על ידי הציבור וגם על ידי המשפחה עצמה כמוות "סתמי" בעוד שמוות הקשור איכשהו בביטחון ישראל מקבל מיד מעמד שונה, כאילו הייתה לו משמעות אחרת שהופכת אותו לנסבל יותר. הבחירה של גזית, שלא להסתפק באבחנה הבנאלית למדי שציינתי זה עתה, הופכת את הספר למקורי ונדיר. גזית מסביר כי מוות טוב, והוא אינו שם את המושג במרכאות, אינו תלוי רק בסיבת המוות אלא גם בתקופת החיים (מוות מזיקנה) ובטפול בגופה ובעריכת טקסי המוות.
הוא מדגיש ומציג את הדרכים בהם מנסים הארגונים והגופים שעוסקים במוות החלופי, לחדור אל תוך המרכז הישראלי, גם כאמצעי אסטרטגי שמסייע להפוך גוף הנמצא בשוליים להשפעה מרכזית יותר וגם מתוקף העניין עצמו. הם מציגים עצמם לא כפועלים במנותק מהמסגרת הנורמטיבית אלא מבליטים היבטים מסוימים באמצעות, מה שמכנה גזית, "גבולות גזרה" כדי להדגיש את הריחוק בין העיקר במפעלם ובין היבטים מעוררי מחלוקת ובעיתיים במיוחד. לפיכך כל הארגונים שמים דגש על החיים. כך לדוגמא, הארגון בשביל החיים, שמקורו בהתארגנות של הורים שילדיהם שמו קץ לחייהם, מבקש מחד הכרה של הציבור הישראלי כמוות לגיטימי ובו בזמן שותף למאבק שמנסה למנוע התאבדויות. ברוח הזאת נכתבה התגובה למערכת מוסף הארץ על ידי יו"ר ארגון בשביל החיים, אבשלום אדרת. האחרון גינה את הכותרת המושכת שהעיתון העניק לסיפורה של מורן וורנשטיין; "שוב ושוב אנחנו נתקלים בבורות עצומה בנושא זה בקרב עיתונאים ועורכים שאינם מבינים שכותרת בנוסח הזה היא הרת אסון" כתב אדרת.
סיפורה של מורן וורנשטיין נושק לספר של גזית גם בתחום המתת החסד. אותנסיה, מושג שדבוק בו לעד (או עד שההיסטוריה תשכח) השימוש הציני והזוועתי שעשו בו הנאצים. ועם זאת מספר האנשים המזדקנים הנושאים עיניים לתחום המורכב הזה עולה וגדל וספרו של גזית עוסק גם בו בהרחבה.
תגובתו של יו"ר עמותת בשביל החיים מדגישה את הטענה המרכזית של גזית, שבעוד שהארגונים עצמם מהווים סוג של קריאת תגר על המערכת ההגמונית, אין הם מבקשים בפעילותם להחריב את המערכת הזאת על ידי קידום רפורמות, אלא להרחיבה בלבד. "פעילות הארגונים צבועה בצבע הסוואה של התבססות על המוכר וקבלה של עיקרי יסוד במערכת המוות ההגמוני. אומר גזית (עמ' 189), אך עם זאת, הוא אומר, יזמי המוות החלופי לא רק "משווקים" פרקטיקות והסדרים חדשניים אלא גם מציעים הסתכלות שונה על המוות ועל החיים.

מתוך הספר: עמ' 190

מתוך הספר: עמ' 190

שתי הסתייגויות: השם "עושים את המוות" הוא מוצלח. הוא נע על רצף המשמעויות מהשימוש בסלנג הבסיסי והעתיק (נדמה לי שהמטפלות שלנו בבתי הילדים בקיבוץ, לפני כמה עשורים טובים, השתמשו המון בביטוי הזה "הם עשו לי את המוות" והוא עוד חי וקיים לגבי תלונות במציאות היומיומית של היום) ועד המימוש הקונקרטי של נשואי המחקר. אך האם הכותרת הרב-משמעית מרמזת על מבט סרקסטי שישולב בתוכן המחקר? במובן הזה נחלתי מעט אכזבה. מול שם הספר והשמות השנונים של הפרקים, ממלאת את הפרקים עצמם ענייניות ורצינות עקבית ומדעית. הציפיה להומור מורבידי, שקצת מתבקש בעמדנו מול נושא כה מעיק, היא ציפיית שווא. הקוראת נותרת עם הידיעה שעצם הטיפול בתחום, כפי שאומר גזית עצמו, קורא תגר, ובהחלט חתרני.
הכתיבה היובשנית והעניינית, שיש בה קסם לא פעם בשעה שעוסקים בנושא טעון בשלל כאותי של פחדים איננה מקלה כאן בספר. זרם הקריאה משובש על ידי צפיפות מדכאת של מראי מקום, כפי שמקובל בשפה האקדמית במדעי החברה, שם תופעת הקרדיטים זוכה לנראות יתר, עד שכל הדף מכוסה בהפניות והעין שמחפשת אחר דעתו ועמדתו של הכותב חייבת לנוע כמו במסלול של ריצת מכשולים. יש להצר על כך שהוצאת רסלינג שמרבה להביא מחקרים חשובים לקהל הסקרן ושוחר הדעת, לא מכבדת את הקוראת ההדיוט והופכת את צורת הקריאה לשפת בני אדם ששואפים ליהנות מטקסט חכם ומשכיל בעברית פשוטה.
למרות ההסתייגויות הללו, ספרו של גזית חשוב ומטלטל, הוא ראשוני וחדשני ומה שחשוב בו מכל היא הנחת היסוד, המלווה אותו, הגיבוי שהוא מעניק לפעילות הארגונים שדן בהם, למרות הביקורת המשתמעת מהאסטרטגיות המניפולטיביות שהם נאלצים לנקוט בהן. הנחת היסוד האנושית ומלאת התבונה, היא כי טווח היקף הפעילות של הארגונים הנדונים בספר, ממקם את המוות לא כנקודת קצה, אלא כנקודת התייחסות על פני רצף שנמשך עד אליו ממשיך ממנו. רק בספרות יש סוף לסיפורים, במציאות עצמה, המוות הוא תמיד חלק מהחיים.

זהר גזית, עושים את המוות, ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל, הוצאת רסלינג, הסדרה למדעי החברה, 2016

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *