אם בפה מר תאמרי – יהודה עמיחי

סופה של החוויה למות. והשיר, אם בפה מר תאמרי, הוא אולי קינה על הקץ. כדרכה של קינה על החיים ועל סופם היא מעידה על ראשיתם. על הכוח הבורא של השירה עצמה.

השיר מתחיל במפגש שלא נכתב עליו שהוא מפגש, במשגל שלא נכתב עליו שהוא משגל, באהבה שלא נאמר עליה שהיא אהבה. יהודה עמיחי עצמו צירף אותו בקובץ שירי אהבה אך הוא שיר הגות. הוא פותח במשפט שמזכיר את שירת משוררי ספרד ובמיוחד מזכיר את שמואל הנגיד שהרבה בשירי הגות והוא שיר שיש בו דיון מעמיק ורחב על פשר החולף בחיינו ועל פשר חיינו החולפים.

עוד לפני שנבין את משמעות מילות הפתיחה, "אם בפה מר תאמרי", יישאר על לוח הבנתנו הצליל הקרוב של המר והתאמרי. דבריה של האישה היו דברים מתוקים למרות שהפה שאמר אותו היה מר. לפני שנשאל את עצמנו מדוע הפְּניה אל האישה באה בתבנית העברית העתיקה של עתיד המכוון לעבר ועל סמך מה באה כל עיקר, הטענה על הפה המר שאמר דברים מתוקים, אני רוצה להבליט משהו על שירה, משהו בסיסי ביותר שאיננו נותנים עליו את דעתנו. לשם כך אשתמש בדבריה של המורה הדגולה לשירת החול של משוררי ספרד, פרופסור שולמית אליצור:
"קליטת שירה שונה מקליטת דיבור שגרתי," מסבירה אליצור, "שעה שאדם קולט באוזניו את צליליה של מילה במשפט רגיל הוא ממהר 'לתרגם' את מערכת הצלילים הנשמעת למושג המיוצג בלשון על ידי צלילים אלה. עם הבנת המושג, נמחקים מן הזיכרון הצלילים שסימלו אותו ונותר בתודעה המושג המכוון בלבד."

והנה, כאן בשיר הקטן של עמיחי, בשלוש השורות הראשונות מקרב המשורר את צלילי המילים ודוחף בנו להקשיב ללחן שיצר, למצלול של ה"מר" שמופיע בשורש הפועל "אמר" ואפשר לחזור על כך ולהיווכח שבכל אומר יש מר ומרירות ויש גם את תחושת האינטימיות שבין בני הזוג חרף העובדה שעליה לא נכתב דבר.

"קליטת שירה," ממשיכה אליצור ומסבירה, "דורשת פעולה אחרת מקליטת דיבור שגרתי: גם לאחר הבנת המושג המיוצג, אין הקולט אמור להתעלם מן הצלילים שהגיעו לאוזניו. הצליל והמשמעות נותרים בתודעה זה בצד זה. דרך קליטה מיוחדת זו, אשר התפתחה מתוך ליטוש צלילי ייחודי של השירה במרוצת הדורות, מאפשרת למשוררים לנצל את צלילי השפה על האמצעים הרטוריים העיקריים שיסודם בקשרי צליל בין מילות השירים."*

וכך, כשהמשמעות ומצלול השפה צמודים ואחוזים זה בזה ללא הפרד, אנו מתחילות בקריאת השיר שבו הדובר מספר על חוויה שהייתה והוגה בה. ההגות מייצרת את משפט התנאי את הדיבור על העתיד לגבי החוויה שהתרחשה כבר. החוויה עצמה מוגשת לנו ברמיזה: פה מר ומילים מתוקות. ממה שנאמר משתמעת ידיעה שהיא חושית ורוחנית כאחת. וכיוון שהיא גם רוחנית, מבצבצת מתוך הכתוב המינימליסטי, שאלה פילוסופית כבדת משקל לגבי החוויה החולפת – הזאת ודומותיה – מהו משקלה בעולם. והדובר טוען שאין לה משקל מכריע והיא לא תשפיע על העולם.

יש בבית הראשון קביעה בנוסח קהלת, אלא שהבית השני מתחיל להתווכח עם הראשון. ראשית הוא בא להרגיע; שלא נפחד. ולאחר מכן הוא מציין כי "כתוב" שגם אנחנו נשתנה. כלומר, לא בניגוד לעולם, אלא אולי כמו העולם גם אנחנו נשתנה.

מילון אייברי, קריאת קיץ

מה עניין הבית הבא לעסוק בפחד דווקא? "אל תפחד מפחד פתאם" נאמר במשלי, ורש"י כתב: "ושכבת וערבה שנתך – ותנעם שנתך כשתישן, שלא תירא מפחד פתאום ומשואת – כשתבוא על הרשעים."

ממה יש לפחוד? מהארעי? או שמא מהחטא? אולי החטא על כך שלא הייתה אהבה בין הדובר ובין האישה שהוא דובר אליה. רש"י ממליץ ללכת לישון בשלווה ולא לטרוח במחשבות על הסתירה בין הפה המר ובין מתיקות המילים. כך או כך, גם אם המשורר לא התייחס ישירות אל רש"י הרי הזכיר את הדברים שנכתבים ב"ספר". ארעיות מפגש האהבה, שכזכור לא נאמר שהיה מפגש ולא נאמרה אהבה הביא עמו שירה של הגות על עצם החולף והמשתנה. כל כך משתנה שאף המילים שבדרך כלל אנחנו נוטים לתת להן קביעות, שהרי הן נשארות לאחר שכולנו נמות, גם המילים משתנות, טוען הדובר.

זיכרון החוויה החד פעמית, זיכרון האינטימית והפה שנושק ולוחש וקרב אל הדובר, הזיכרון המר והמתוק כאחד, הוא זיכרון יוצר מתוק ומריר כאחד, שאולי לא ישנה בעולם ואפשר ששקע ונשמר רק בתת-מודע. ומכאן, מן החוויה החד פעמית המוחשית, הוא עובר ומצטרף למצב הנפשי. 

סופה של החוויה למות. והשיר, אם בפה מר תאמרי, הוא אולי קינה על הקץ. כדרכה של קינה על החיים ועל סופם היא מעידה על ראשיתם. על הכוח הבורא של השירה עצמה. הלילה ההוא ייזכר "בלילות שיבואו" ושיר ההגות שלנו איננו דן עוד על המוסריות שבמפגש חולף, אלא הוא מניח את הנדודים ומצב האי-קביעות כעובדה, כדרכו של עולם. קינה על האהבה שרק הייתה שרק הווָה, שרק החלה. שעדיין לא החלה, כי מלכתחילה היא מנוסחת בעתיד: "אם בפה מר תאמרי". כדרך משפטי ההגות בתנ"ך (ְאִם-אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה, דברים, כ, כ). סופה של החוויה, גם אם חווית אמת היא, למות. ראשיתה בְּשיר.

על כן ניתן לקרוא את השיר גם כשיר ארס-פואטי שדובר על שירה. אולי כולו מדבר אל השירה עצמה. שירה שגם אם תיכתב היא תשתנה כי המילים משנות את מובנן על ידי הקוראות והקוראים. אך אם כך זה איננו שיר קינה אלא שיר אופטימי כי השירה, על פי פרשנות זאת שורה בחלומות, גם בתת מודע האישי הפרודיאני וגם בתת-מודע הקולקטיבי היונגיאני.
שיר יפה.

יהודה עמיחי, אם בפה מר תאמרי, יהודה עמיחי, שירי אהבה, מהדורה דו-לשונית, שוקן, 1986

*שולמית אליצור, שירת החול העברית בספרד המוסלמית, כרך שלישי, עמ' 123

שולמית אליצור

משעשע להשוות את השיר של עמיחי לשירו הבומבסטי והמאיים של אלתרמן שמשפט התנאי בפניה אל האישה חוזר בו שוב ושוב. אך אין בו הגות אלא חשיפה של מצב נפשי היסטרי רכושני וקשה. וגם הוא לכאורה מבקש לדבר על אהבה.

אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.

אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.

וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.