יהודה עמיחי – יעקב והמלאך

מה נחרוץ לגבי השיר הזה, האם זה שיר על העונג העילאי ואולי האלוהי שיש – תסלח לי המקלדת – בסטוץ? על הערך הלא יסולא בפז של מפגש האהבה, של הארוס, השואף להזדווג ולהתחבר מחדש ועצם המפגש, מביא לידיעה של השם המפורש. המשורר ממקד את החוויה בזיכרון שנותר: לילה שהיה בו מאבק עם מלאך.

השיר מתחיל לפנות בוקר. כלומר כבר היה מה שהיה. ומתוך השיר משתמע סיפור על משגל נוסף מפי מספר יודע כל מתוך זווית הראיה של הגבר. אישה שהייתה בלילה והלכה בבוקר. היא הלכה, כפי שמסופר כי נקראה "מלמעלה". פעמיים נקראה. השיר מותיר אותנו מבולבלות. מה היה בו? על מה השיר? על סקס חולף או על דימוי לאהבה גדולה? אהבת גבר ואישה או אולי אהבה למופשט, לאלוהי? למלאכים?

כי הכותרת "יעקב והמלאך" היא, כמו כל כותרת, הוראת הפעלה להבנת השיר. על כן צריך להיזכר בסיפור המקראי על אותו מאבק מסתורי בנחל יבוק, בין יעקב ובין האיש שלא ידע את שמו. האיש שכנראה היה מלאך, אלא שפה התהפכו פרטי העלילה והפכו ליחסי גבר לאישה.

ולפני שנמשיך, אומר כי עמיחי בשיר הזה מקדים את שירתה המהפכנית של יונה וולך, לא רק בשימוש נועז בארוטיות אלא גם בשאלות של גוף ונפש ובחשיפה של החוויה האינטימית תוך שינוי נועז של המיתוס. המאבק הגברי, הגופני כל כך, מן המקרא, הופך להיות בשיר המודרני סמל למין ולדימוי ההזדווגות כמפגש חד פעמי שבין ההלך ובין האלוהית. ועולה בדעתנו קשר בין האלימות שנרמזת במאבק ובין העדנה שעולה מן השם מלאך. מלאך הוא אחד משמות החיבה באהבה.

אך מה פשר העיסוק המודגש ב"אמירת השם" ובידיעתו? החוויה הראשונית מגיעה מתיאור האנרגיות שעולות מהמגע המיני בין בני הזוג. קביעת הזמן (לפנות בוקר) מאפשרת לנו להניח שהיו יחד כל הלילה במיטה. והאישה יזמה. והיה שם סקס מאד אנרגטי וסוער, כמו מאבק, פעם היא "ניצחה" ופעם הוא "ניצח".

רמברנדט, מאבק יעקב והמלאך 1659 בקירוב

אך חרף שהיה שם האלוהי שבמלאך וביטא את הנפש במלואה בעת מאבק האהבה, מסתבר לנו שהשניים היו אנונימיים זה לזאת. הוויתור ההדדי שלהם על אמירת השם, מהו? וויתור על השם המפורש* וויתור על ההיוודעות הרוחנית בין בני הזוג?

בשלוש השורות הראשונות איננו יודעים את טיב היחסים ביניהם אך אז נוכחים הגיבורים בחיבור בין תשוקת החיים ובין תשוקת המוות. באמצע המאבק, בתפיסה של גוף בגוף, תופסת הרוח איזה אות של דחף אינסופי והנאהבים עצמם מודעים לו. "תפס מביא מוות" אומר המשורר. ומניח לפנינו שאלה עצומת ממדים, טולסטויאנית, שאני רוצה לשחזר אותה כך: המשגל היה כה נפלא ועצמתי, עד שהוא, ואולי רק להרף, מביא את הנאהבים לחוש שהיו יכולים להיתפס באהבה האידיאלית, המושלמת. האהבה שהתרבות והספרות מחברות למוות. כמו המוות של אירידיקה שאהבה את אורפיאוס, וכמו המוות של אנה שאהבה את ורונסקי.

נקפוץ עשרים פרקים קדימה בספר בראשית לסיפור של יעקב והמלאך (נזכיר: יעקב חוזר עם משפחתו ואמור לפגוש את אחיו עשו, הוא ירא מן הפגישה ובלילה טרם התרחשותה הוא הולך לבדו ואיש מתחיל להיאבק עמו).

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ… וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב… וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. (בר' ל"ב כ"ג-ל"א)

ובמקום כל הסיפור רב ההוד הזה, שיש בו היאבקות של האיש עם שלוחה של אלוהים עצמו ויש בו תחינה לברכה שתאריך את חייו של האיש יעקב, ותסלק את כל אשמתו וחטאיו וחרדותיו, במקום כל זאת, רואה האיש של השיר, בבוא אור היום את האישה כמות שהיא. באור ראשון של שחר, בפרטים שהם גופניים ומסויימים מאד ובכך מטלטלים אותנו בין שמיים לארץ ובין ארץ לשמיים. מיד בבית הבא, היא נקראת פתאם "מלמעלה".

ועתה, מה נחרוץ לגבי השיר הזה, האם זה שיר על העונג העילאי ואולי האלוהי שיש – תסלח לי המקלדת – בסטוץ? על הערך הלא יסולא בפז של מפגש האהבה, של הארוס, השואף להזדווג ולהתחבר מחדש ועצם המפגש, מביא לידיעה של השם המפורש. המשורר ממקד את החוויה בזיכרון שנותר: לילה שהיה בו מאבק עם מלאך.

עידית לבבי גבאי, יעקב והמלאך

או שהסקס הנפלא, האלוהי, הגילוי שנמצא ברגעי ההתייחדות, אולי לא היה לו יותר ממשחק. כשקראו "לה" לאישה שאיננו יודעים את שמה, היא נקראה לחזור כמו שקוראים לילדה ממשחקה בחצר. אך אפשר שהמשחק הוא הגבר. שנשאר, והיא הלכה. ואולי נפגע בכף ירכו ונשאר צולע קצת מאז. מי יודעת.

*השם המפורש – יהווה, יהווה אלהים מוזכר לראשונה בפרק ב' אחת עשרה פעמים ליתר דיוק. בכל פרק א' אלהים נקרא ללא תוספת.

יהודה עמיחי שירי אהבה, מהדורה דו-לשונית, שוקן, 1986