האם זה שיר אהבה? ביכולתו המופלאה של עמיחי לכתוב את המשמעויות השונות שמאפשרות המילים כדי להציג אמיתות שנמצאות מעבר להן, הוא מספר לנו כאן על מצב הביניים. מצב הביניים שמכיל את הכוכבים ואת הלילה סביבם.
אחד משירי האהבה היפים ביותר בשירה העברית מתחיל בדיבור על סופה של האהבה. על קצהּ. על קצהּ המר והנמהר. ושורת הפתיחה מניחה על סִפּנו את השאלה הגדולה, האם סופה של האהבה ממתין לה כבר עם תחילתה, כאיזה גרעין שמבשיל. בשכנות לשאלה הזאת, תתגורר שאלה נוספת, שאלת ה"מהי האהבה".
אך ייתכן שהשיר "מר ונמהר" הוא לא שיר על אהבה. כלומר, האהבה אכן נמצאת במרכז. במרכז הגרפיקה של השיר כמו שהטקסט המקראי שוכן בלב דף המשנה. אלא שסביב הטקסט על האהבה באים פרקים שמפרקים מראש את "האהבה לנצח". הופעתה של אהבה היא הופעת הלא-נצחי שבה. כשהיא מגיעה מסתמן סופה כחלק מעצמתה. השיר אפוא הוא על משמעות הייאוש בממדים שונים של איום על האהבה כחלק מהפוטנציאל הראשיתי שבה. האיום על עצם יכולתה להימשך מעבר לזמן הגוף, מעבר למעשה הידיעה של אדם-חוה.
מר ונמהר
מַר וְנִמְהָר בָּא הַקֵּץ,
אַךְ אִטִּי וּמָתוֹק הָיָה הַזְּמַן שֶׁבֵּינֵינוּ,
אִטִּיִים וּמְתוּקִים הָיוּ הַלֵּילוֹת,
כְּשֶׁיָּדַי לֹא נָגְעוּ בְּיֵאוּשׁ זוֹ בְּזוֹ
אֶלָּא, בְּאַהֲבָה, בְּגוּפֵךְ, שֶׁהִפְרִיד כָּךְ בֵּינֵיהֶן.
וּכְשֶׁבָּאתִי לְתוֹכֵךְ, הָיְתָה זֹאת הָאֶפְשָׁרוּת הַיְּחִידָה
לְאֹשֶר גָּדוֹל לִהְיוֹת נִמְדָד
בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חָד. מַר וְנִמְהָר.
אִטִּיִים וּמְתוּקִים הָיוּ הַלֵּילוֹת,
מַר וְחוֹרֵק כַּחוֹל הַזְּמַן שֶׁל עַכְשָׁו.
"נִהְיֶה נְבוֹנִים", וּקְלָלוֹת דוֹמוֹת לְאֵלֶּה.
וּכְכָל שֶׁאָנוּ מִתְרַחֲקִים מִן הָאַהֲבָה,
אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר,
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים אֲרֻכִּים וּמְסֻדָּרִים.
אִלּוּ נִשְׁאַרְנוּ יַחְדָּו, הָיִינוּ
יְכוֹלִים לְהִשָּׁאֵר דְּמָמָה.
האם השיר הסתיים בסופו של דבר בהיגד על כוחן הדל של המילים לדבר את האהבה, ואולי גם על הדיבור בכלל? כפל המובן של שתי השורות האחרונות מתחוור עם סיום קריאתן. ההשתהות, היא חלק מסוד קסמה של הכתיבה העמיחיית. השהייה בעת ההבנה שלנו בתהליך שיקרה מתחילת השורה עד סופה. "אלו נשארנו יחדיו", אומרת השורה, כאיזו תקווה שאנו רגילים לקוות אותה, תקוות נצח האהבה. ולכאורה, השאיפה להמשכיות האהבה כרוכה בהבנה של מצב אופטימלי כלשהו חסר מילים, שימשיך את הגוף העושה, איזו רוח משותפת שתמשיך את הפיסיות של המין.
אך רק לכאורה. כי מיד עם תום קריאת ההברה האחרונה של המילה דממה, החותמת את השיר, בתום שבע מילים מתחילת התקווה, נבין שיש מובן אחר לאופציית הנצח של האהבה, והמובן הוא דממת המוות. כי המילים לא חיברו. המילים הן אלו שהרחיקו.
"מטרת כל החיים היא מוות" כתב פרויד בספרו "מעבר לעקרון העונג"*. ואמר עוד: "כל החי מת מסיבות פנימיות וחוזר אל המצב האנאורגני". בעוד שהפסיכיאטר משער את השערותיו הספקולטיביות, כפי שהעיד פרויד על ספרו המפורסם, הרי המשורר יודע כבר כי אושר גדול נמדד בדיוק של כאב מר ונמהר. והוא כותב את הכאב שהוא כבר המוות של האושר.
הבה נחזור אל תחילת השיר, מר ונמהר בא הקץ. אכן. ואולם מיד אחר כך מטעים המשורר את המורכבות של הכל: אטי ומתוק היה הזמן ביניהם. מעשה האהבה, הוא אירוע בזמן וקיומו, עוררות החיים, האהבה, הסקס, מוצגים בניגוד מוחלט לשורת הפתיחה: איטי מול נמהר, מתוק מול מר. מה שהרחיק את הייאוש הוא האהבה. האיטיות חופנת בתוכה את העונג, וגם את הדבר הנכון לעשותו; היא לא נמהרת או פזיזה. ויותר מכך, האהבה אל האישה, הגוף שלה הוא הביטול או ההשהיה של הייאוש.
פבלו פיקאסו, עירום, עלים ירוקים, חזה וראש 1932
מכאן עולים כמה עניינים למחשבה. ראשית, שמעשה האהבה הוא האופציה היחידה להפסקת הייאוש. שנית, שמעשה האהבה, הוא חולף. שלישית שהאהבה היא מעשה.
כי המילה נִמְהָר היא לא בדיוק הניגוד של המילה איטי. אלא היא חופנת בתוכה את ההיפוך של המילה נבון. של התבונה, שכן אז, לאחר כמה לילות, הגיע הַזְּמַן שֶׁל עַכְשָׁו והוא מַר וְחוֹרֵק כַּחוֹל. אז תתחלנה המילים. וככל שתתחלנה המילים תתנפח התבונה לכלל קללה. המילים הנבונות הן אלו שיסיימו את האהבה. ומהי האהבה? לא נדע אלא שהייתה מרה ונמהרת והיה בה כאב חד שמדד את האושר.
ובכן, האם זה שיר אהבה? ביכולתו המופלאה של עמיחי לכתוב את המשמעויות השונות שמאפשרות המילים כדי להציג אמיתות שנמצאות מעבר להן, הוא מספר לנו כאן על מצב הביניים. מצב הביניים שמכיל את הכוכבים ואת הלילה סביבם. הוא מספר על אותה אִבְחַת הרגש הפועמת בנו עם תום המשגל, על הָאֶפְשָׁרוּת הַיְּחִידָה, לְאֹשֶר גָּדוֹל לִהְיוֹת נִמְדָד בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חָד. ועל האי אפשרות של המשכיות האהבה.
***
השיר הזה יהיה הראשון בסדרת שירי האהבה של עמיחי, בכל שיר אעמוד על עניין או שניים הבולטים
בשיר ואכתוב כמה הגיגים העולים מהם. השיר "עברתי ליד בית" יהיה השיר האחרון. זה שמתכתב במקצת עם שירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ" ועוסק בנושא המטריד והלא נותן מנוח על שאלת קיומה של האהבה לאורך זמן מעבר לשלהבות התשוקה של הלילה הראשון.
האהבה של עמיחי מסתיימת בדממה וההלך ממשיך לחפש, כי האהבה היא החיים והחיים הם אהבה. ועידו בסוק, מי שכתב ופרסם בשנה האחרונה את הביוגרפיה של יהודה עמיחי, קרא לספרו, לספר שבא להקיף את כל חיי יהודה עמיחי, "ספקות ואהבות. יהודה עמיחי – חיים." אף הוא, הביוגרף, ממצה את המשורר ושירתו בחפיפה בין האהבה ובין החיים. אך גם בספקות. כי בשירתו של עמיחי גם הקביעה הנחרצת ביותר משאירה דוק של מסתורין ותהיות ועל כן שירתו היא כר אינסופי למחשבה ולדיון פנימי של רגשותינו ותשוקותינו.
יהודה עמיחי, שירי אהבה, הוצאת שוקן, עמ' 42
שירי עמיחי שהוצאת שוקן ליקטה מספרים אחרים וקיבצה בספר, יהודה עמיחי, שירי אהבה. ספר דו לשוני, מימין השיר בעברית ומשמאל השיר באנגלית. התרגום נעשה במשותף על ידי עמיחי והמשורר האנגלי טד יוז.
*רות גינזבורג מסבירה בהערת המתרגמת, בתוך: "בין עונג החיים לעונג המוות," זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג, תרגום חדש, מבחר כתבים, יא, רסלינג, 2021
תודה אורית על השיר שהבאת, וגם על המילים מאירות העיניים שכתבת על אהבה ועל מילים ועל הדממה
הי אורית, יפה ומעניין, ריענון לקיץ המכביד!