המעבוראי
מדוע קרא טארי וסוס לספרו "הציפורים"? האם השם מסמל את תשוקת החירות של הנפש לעוף? לקרוע את כבלי החברה ולהיות אחד עם הטבע, אך בו בזמן לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך? או שעלינו לקבל את הסיפור על דמותו של אחד שונה, וקולו הוא קולה של ציפור זרה.
"מתיס בדק אם השמיים בהירים ונקיים מעננים הערב וכאלה היו השמיים. ואז פנה אל הֵֵגֶה, אחותו, וכדי לעודד אותה אמר לה: 'את כמו ברק, את.' הוא נרעד קצת למשמע המילה שהוציא מפיו, אבל חש מוגן שכן השמיים היו יפים."
כך מתחיל הספר, שכתב טאריֵי וֵסוס בתרגום לעברית של דנה כספי. וכיוון שהספר כולו יחיד סגולה ומחונן במעלות הגבוהות ביותר של הספרות, גם הפתיחה שלו נפלאה. הסופר חיים באר אומר כי פתיחה טובה, מחזיקה את כל תכונות הסיפור כמו טיפת מים המחזיקה את תכונות האגם. ובעקבות המשפט הזה יש לומר שני דברים.
ראשית – דבר על הפרקטיקה של הדימוי; רעיון משדה חשיבה אחד, תחום הדעת ספרות, מתברר לנו על ידי תמונה משדה חשיבה ומתחום דעת אחר, נאמר תחום הכימיה. אך בעודנו מדברים בכימיה, הרי עולה בדעתנו תמונה של אגם, אחד מהאגמים שראינו במציאות או בתמונות, וההסבר עצמו על אופן הפתיחה של סיפורים הופך למערכת אסתטית-רעיונית רבת קישורים. זאת פעולת תנועת המטאפורה. תנועת הלשון הציורית בשפה. ומדוע אני כותבת על כך כאן? משום שהספר שלפנינו, מספר סיפור ממועט התרחשויות. ואף אותן התרחשויות הן קטנות ואינן מה שאנו אוהבים לקרוא "דרמטיות". אך זו יצירה שכל תנועה, כל מהלך, כל הגיג מחובר וחשוב לסיפור הממשי ובו בזמן משמש כאלגוריה. מתחבר בזיקה כלשהי למרחב מיתולוגי עצום ממדים, ובסופו של דבר מספר על התשוקות הבוערות ביותר שבקרבנו.
הדבר השני שיש לומר בהקשר לדימוי של הטיפה באגם, הוא מבט מקרוב אל הטקסט המוזר שמרכיב את הפתיחה. המוזרות שלו, יותר משהיא ברורה לנו היא משרה עלינו כבר בשורות הראשונות מהאווירה שמקיפה את דמותו של מטיס; יש בה מעין חוסר בתכליתיות ודגש על פעולות שאנו עצמנו ממעטים לעשות כאנשים בוגרים ונורמטיביים. מטיס הגיבור הראשי של הרומן, מתבונן לכיוון השמיים בכוונה לבדוק אם הם בהירים ונקיים אבל נראה כי קדמה לבדיקה ידיעה שמופיעה בדיעבד ועצם זה שבדק ואישר ושיווה חשיבות כה רבה (שאנו מיחסים ומכנים אותה לרוב "ילדותית") למה שידע מלכתחילה, משעשע ומסופר על כך בחמלה ובאהבה רבה לדמות.
מטיס פונה אל אחותו ומעודד אותה במחמאה לא שגרתית, הוא אומר לה שהיא כמו ברק. מטיל הברקים והרעם (הרעם שמבשר על הסערה עדיין לא מוזכר כאן) הוא זאוס, בכיר האלים ומלכם. והנה לנו תמונה שמחברת מבלי שנשים לב עדיין שני מעמדים מקבילים, אחד מהם מתקיים על הארץ והשני במלכות השמיים. "מטיס עצמו נרעד" מעט, נבהל מהרעיון השמימי שעלה במוחו. אנו מייחסים לבהלה שלו את התכונות שיאפיינו אותו בהמשך, כבחור רפה שכל, שונה, על רצף האוטיזם. אך הסופר כבר טמן כאן את זרע הפורענות שיתפתח לכלל התרחשות סוערת בסוף היצירה. בינתיים בפתיחה עצמה מטיס "חש מוגן כי השמיים היו יפים". הקביעה הלוגית המשתמעת מהמשפט מסיטה את דעתנו מחוסר ההיתכנות שלה: באיזה אופן בדיוק שמיים יפים יכולים להגן עלינו? הפתיחה שעדיין איננו יודעים איך להאזין לה, מספרת לנו פה על הקשרים שבין האח והאחות ובין מערכת גרמי השמיים ששם המרחב לסיפורים מיתולוגיים גדולים ומתוכם אנחנו מנסות להכיר את משמעות חיינו.
החרטומן
במרכז הספר הציפורים נמצאת משפחה חסרה. אח "מאותגר מנטלית" שאחותו המסורה לוקחת על עצמה אחריות לפרנסתו ולפרנסתה. היא סורגת סוודרים, אותם תמכור לאנשי הכפר הסמוך. השנים גרים בשולי הכפר בצד היער או ממש בתוכו. אנשי הכפר מתייחסים באופן חיובי לחריגות של מטיס ואין בהם רשעות חריגה יותר ממה שיש בכולנו בהתנשאות על חריגים. האירועים החשובים שקורים בחלק הראשון של הסיפור הם ניסיונות הנפל של מטיס להשתלב כעובד יום באחד המשקים החקלאיים של אנשי הכפר ו…שינוי במסלול התעופה של החרטומן, ציפור שמגיעה מדי קיץ. ובנוסף, אחד מתוך שני עצים שנפל בסערה מעורר דאגה עמוקה בלבו של מטיס. האם נפילתו מסמלת מוות שלו או של אחותו?
הצייר אנרי מאטיס, כותבת גליה באס, ראה בתכלית הציור התרחשות דרמטית המתחוללת בין הצייר לטבע שבחר לצייר, "אתה צריך לחדור לתוכו כמו ליער קדומים, אתה צריך להביא את עצמך להזדהות עמו, להתייחד איתו, לא לחשוב על שום דבר אחר… שום דבר לא קיים, אלא אתה והטבע, כך תיווצר הדרמה, כך תגיע עם הצבעים לאותה איכות שטחית, לאותה אוירה, לאותו מצב שבו יוצרים תווים אחדים אקורד מוסיקלי".
ייתכן שבדיוק בשל תפיסתו של מאטיס קרא וסוס לגיבור כשם האמן ולאורך כל הספר ובמיוחד בחלק הראשון שלו, מפליא המספר, להציג את נפשו של מטיס, הגיבור שובה הלב, התם, שמתקשה כל חייו להשתלב בחברה גם כחלק יצרני (בעבודה בשדות או בכל עבודה אחרת) וגם בתקשורת בכלל וביכולת ליצור יחסים עם נשים בפרט. ולצד זאת להציגה ככזאת שחווה את הטבע באופן הכי דרמטי. הציפורים שעוברות, מסלולן המדויק, העצים שעומדים, הסערה, האגם, כל אלה גדלים במהלך הספר לממדים סמליים חזקים ועדינים כאחד.
בתחילה, בָּבְּראשית, חיו מטיס ואחותו לבדם. האם יש נופך, אולי אבק של גילוי עריות ביחס ביניהם? מצידה של הֵֵגֶה נראה שכלל לא. מצידו של מטיס כלפי הֵֵגֶה העניינים מורכבים הרבה יותר. מטיס עסוק מאד באהבה. באהבה לנשים שהוא פוגש. האופן שבו מוחו מתרגם את גינוני האהבה אצל "האנשים החכמים" מוצג על ידי המספר באותה תערובת של חמלה וחיוך ואהבה רבה. דרך רצף חשיבתו הייחודית של מטיס, מצליח הסופר הנורבגי להביא להזרה של גינוני האהבה השגרתיים שאנו מכירים. לפרק את הגינונים והנהגים האנושיים הבנאליים למולקולות קטנות וגדולות ולשקול אותן בפנינו הקוראות והקוראים כך שהבנאליה שלנו לא תיראה ברורה מאליה גם לנו.
בצד זאת, מטיס רוצה, יותר מרוצה; קיומו תלוי ומותנה מבחינתו בדאגה ובאחריות הטוטלית של הֵֵגֶה אליו. בהתמסרות שלה ובחיבור הסימביוטי אליה. הֵֵגֶה היא כמו ברק, הוא אומר לה כזכור בפתיחת הסיפור, כמו גדולת האלים והאלות.
בהמשך הסיפור אחותו הֵֵגֶה, שהתעייפה מכישלונותיו בעבודה חקלאית שמביאה עמה שכר, מציעה לו להשיט את הסירה הרעועה שברשותם. מטיס הופך למעבוראי. הוא אוהב את הסירה וגאה ביכולתו לחתור במשוטים. מטיס המעבוראי משיט את הסירה על האגם ומיחל לנוסעים כלשהם שיחפצו להגיע מצד אחד של האגם למעגן הקטן של הכפר.
ופעם אחת מגיע נוסע מאחד ההרים, ירגן שמו. מטיס לוקח אותו לגדת האגם ומביא אותו לביתם – לבית של אחותו ושלו. זו פעם אחת ויחידה שמטיס זוכה להשיט נוסע בסירתו.
בפעם היחידה הזאת הוא מממש את תפקידו כמעבוראי. כמוהו כמו כארון המיתולוגי, שהיה המעבוראי שהשיט את המתים על נהר האכרון המקיף את השאול. רק פעמים ספורות לקח כארון אנשים חיים, אורפאוס למשל. האות המיתולוגי מאיים בסערה מעל ראשו של מטיס. הוא עצמו הוא זה ש הביא את ירגן לאחותו, וכך גאל אותה מחיי רווקה מזדקנת וערירית, היושבת וסורגת כפלנולפי (או סולבג) ומחכה לבואו של הגבר בחייה בעודה מטופלת באח רפה שכל. מטיס גוזר על עצמו במו ידיו את האיום על הפרידה מהֵֵגֶה אחותו. לכאורה אין בהכרח שייפרד ממנה, הוא יכול להמשיך ולשכון במחיצתה הלאה. אך הוא תופס מיד כי הגעתו של גבר לביתה תשנה את כל חייו. תפריע לעצם זרם התשוקה לאהבה המזינה, שהייתה בסיס לקיומו הרגשי. זה גורלו והוא מבין אותו טוב יותר מכל הדמויות בספר והרבה יותר טוב מאתנו הקוראים.
בסופו של הסיפור הוא פונה וקורא לעצמו: "מטיס!" הוא "התערפל וצעק בחוסר ישע תהומי. על פני האגם השומם קולו נשמע כמו קריאת ציפור זרה. עד כמה גדולה או קטנה הייתה הציפור הזאת, זאת לא ניתן לשמוע."
עם שתי שאלות נשארתי בסוף היצירה. מה הייתה אותה אהבה נואשת לאחותו הֵֵגֶה? האהבה הראשונית לאם שבלעדיה או בעקבותיה יגזרו כל צעדינו הלאה? ושאלה שניה, מדוע קרא טארי וסוס לספרו "הציפורים"? מה מסמל השם? האם את תשוקת החירות של הנפש לעוף? לקרוע את כבלי החברה ולהיות אחד עם הטבע, אך בו בזמן לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך? או שעלינו לקבל את הסיפור על דמותו של אחד שונה, וקולו הוא קולה של ציפור זרה. אך גם ציפורים זרות עלינו להכיל ולהקשיב לצרכי אהבתן הרעבה.
ובתוך שתי השאלות האלו שנשארו בסוף הפתוח של הספר, נמצא הרבה רוח ואוויר ושמיים. השמיים הבהירים והנקיים מעננים שהחלה בהם היצירה הפכו בסופה לרוח כחולה ועזה. במהלכה פעלו כמה נפשות שכולן כמהות לאהבה ולחמלה ובצניעות הסיפור הצליחו לחבר אותנו אל געגועים עמוקים ושבריריים חסרי שם שנמצאים בתוכנו.
טאריֵי וֵסוֹס, הציפורים, מנורבגית: דנה כספי, ספריית פועלים, סיפורת. עורכי הסדרה: אברם קנטור ונגה אלבלך
טאריי וסוס ואשתו המשוררת הלדיס מורן
טאריי וסוס (1897-1970) הוא סופר נורבגי שהלך לעולמו לפני כחמישים שנה ואת הספר הוציא לאור ב-1957. ספרו ארמון הקרח יצא לאור בעברית בשנת 1977 בהוצאת עם עובד. ספריית פועלים בניהולה של נגה אלבלך מצאו את הספר יחיד הסגולה, והוא הצטרף לעוד כמה פנינים שהחלו לראות אור בסדרת "סיפורת".
הציטוט על הצייר מאטיס לקוח ממאמרה של גילה בלס, הצבע בציור המודרני: תאוריה ופרקטיקיה, רשפים הוצאה לאור, תל-אביב, 1996, עמוד 129
http://www.collect.co.il/content.aspx?id=380