אלף נודדת

התעורר לחיים בעוד מותו מצוי בקרבו

הזקן והים, כרזת הסרט עם אנטוני קווין, 1990

כמה ציטוטים לקראת שבת, מתוך הזקן והים, של המינגוויי, ובתרגומו של אלון אלטרס. ציטוט מתחילת הספר וכמה קטעים הסמוכים לסופו. הכתיבה הנפלאה הזאת אינה צריכה להקשר וכמעט שהיא עומדת בעצמה, תמציתית ונוקשה היא מספרת לנו דרמה עצומת כוחות המתחוללת בפנים ובחוץ ועוד פעם בפנים.
האם לא קורה גם לנו שבִרגעים או בְימים או בְיובלות, נעמוד מול ים שמעניק לנו חסדים גדולים או מונע אותם.
איך שהזקן הזה מדבר אל הדג ואיך שהוא מדבר אל ידיו ואל הראש שלו ואל הצלילות שלו. המאבק עם הדג הוא גם המאבק שלו עם עצמו. ואיך שהוא גבר מול איתני המאבק הפיסי החייתי. ונדמה לי שאני מסתכלת עליו ונפעמת אבל לא מבינה. וזה משהו שלפעמים אנו הנשים, נחוש חרון חסר-אונים כלפיו, ולפעמים נמשכות אליו כמו ים אל חוף.
הים אשה
הוא תמיד חשב על הים כעל נקבה, LA MAR, כמו שקוראים לה בספרדית האנשים שאוהבים אותה. לעיתים אוהביה אמרו עליה דברים רעים, אך הם תמיד נאמרו כעל אשה. אחדים מן הדייגים הצעירים, אלה שמשתמשים במצופי-הצלה כמצופים לחוטי הדיג שלהם ושיש להם סירות מנוע שנקנו לאחר שכבדי הכרישים הכניסו להם כסף רב, דיברו עליה בלשון זכר, EL MAR. הם דיברו עליה כעל יריב או מקום או אפילו אויב. אך הזקן תמיד חשב עליה כעל אשה וכעל משהו שמעניק חסדים גדולים או מונע אותם, ואם היא עושה מעשים פראיים או מרושעים הרי זה משום שהם חזקים ממנה. הירח משפיע עליה כשם שהוא משפיע על אשה, הוא חשב.
(עמ' 23)
אחי, קדימה תהרוג אותי
בסיבוב השלישי הוא ראה את הדג לראשונה. הוא ראה אותו בתחילה כצל אפל, שחלף מתחת לסירה זמן כה רב עד כי לא יכול היה להאמין עד כמה הוא ארוך.
"לא," הוא אמר. "לא ייתכן שהוא כל-כך גדול."

הדרמה בין הפנים והחוץ

אך הוא אכן היה כה גדול ולאחר שהשלים את סיבובו הוא ראה את זנבו מחוץ למים. הוא היה גבוה מלהב של חרמש גדול וגונו סגול בהיר מאוד מעל הכחול הכהה של המים. הזנב נטה אחורה, וכשהדג שחה ממש מתחת לפני המים הזקן יכול היה לראות את גופו העצום ואת הרצועות הסגולות שעיטרו אותו. סנפיר הגב שלו היה מושפל וסנפירי החזה הענקיים היו פרושים לרווחה.
…
הזקן הזיע עתה ולא רק בגלל השמש. במהלך כל סיבוב רגוע שהדג עשה הוא העלה חזרה חוט דיג, והוא היה בטוח שבעוד שני סיבובים תהיה לו הזדמנות להטיל את הצלצל.
אבל אני מוכרח שהוא יהיה קרוב, קרוב, קרוב, הוא הרהר. אסור לי לכוון אל הראש. אני צריך לפגוע בלב.
"תהיה רגוע וחזק, זקן," הוא אמר.
…
הוא שוב חש עצמו חלוש, אך הוא המשיך להפעיל על הדג הגדול את כל הלחץ שהיה ביכולתו. הזזתי אותו, הירהר. אולי הפעם אצליח להצמיד אותו לסירה. משכו, ידיים, הוא חשב. החזיקו מעמד, רגליים. תישאר צלול בשבילי, ראש. תישאר צלול בשבילי. אף פעם לא נטשת אותי. הפעם אצמיד אותו לסירה.
…
"דג," אמר הזקן. "דג, אתה תהיה חייב למות בכל מקרה, אתה חייב להרוג גם אותי?"
…
"אתה הורג אותי, דג, הזקן הירהר. אבל זו זכותך. מעודי לא ראיתי דג גדול ממך או יפה ממך או רגוע ואצילי ממך, אחי. קדימה, תהרוג אותי. לא איכפת לי מי יהרוג את מי."
(עמ' 65-67)
"ואז התעורר הדג לחיים, בעוד מותו נמצא בקרבו, והתרומם גבוה מעל המים כשהוא מציג לראווה את כל אורכו ורוחבו העצומים ואת כל כוחו ויופיו. נדמה היה כאילו הוא תלוי באוויר מעל הזקן בסירה. לאחר מכן הוא נפל אל תוך המים בחבטה שהתיזה קצף גלים על הזקן ועל כל הסירה."
(עמ' 68)

ארנסט המינגווי, הזקן והים, תרגום: אלון אלטרס, פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2005

הקיפול הצרפתי

לקטלוג של תערוכה, איכויות, שאינן תלויות רק בטקסט בתוכו. הנייר עצמו, המגע שלו, חיתוך הנייר, הם חלק מיפי הספר, לא פחות מהמלים

מתוך: מפה 6 הצמחייה הארץ ישראלית

אני מחזיקה בידי קטלוג מהתערוכה של נועם רבינוביץ, שנפתחה בימים אלה במשכן לאמנות בעין חרוד. לקטלוג מעמד מיוחד במדפי הספרים. הוא ילד חורג. מקטלגים אותו מאחורי הגדר, בחדר של ספרי אמנות, אולי בגלל שהוא לא עומד בפני עצמו והוא, אם לדבר בסלנג הכי עכשווי (מאי 2012) "מתאבד על התערוכה שלו".

מתוך: מפה 6. מושך את עמק יזרעאל אל האוקיינוסים

אבל הקטלוגים, יכולים להרגיש טוב בספריה; יש בהם משהו משותף לשירה ביחס למיון שלהם בשדה התרבות. בשירה המלים והסדר שלהן, כלומר הקצב, הן האובייקט השירי, לא פחות מתוכנן של המלים, מהסמנטיקה שלהן. לקטלוג, באופן דומה איכויות ספריות, אם ניתן לומר כך, שאינן תלויות רק בטקסט בתוכו. הנייר עצמו, המגע שלו, חיתוך הנייר ואיכותו, ובוודאי עיצוב העמוד, הגופן הנבחר, הם חלק מיפי הספר, לא פחות ממשמעות המלים, שבאות לבאר ולהנהיר את התמונות בתערוכה.

מתוך: מפה 5א. לכל מפה יש זמן

עטיפת הקטלוג לתערוכה של רבינוביץ, בגוון ירוק נפט, בריסטול 120 גרם מחוספס ועליו – בגופן הדסה – המלים: שש מעלות וחצי מתחת לאופק, המפות של נועם רבינוביץ. שֵם התערוכה הוא תיאור המקום המדויק לשעת שקיעת השמש במרחב עמק יזרעאל, שָם פועל רבינוביץ, אמן-בוטנאי. התערוכה שלו היא מבחר של ארבע מפות בהן צייר ורקם את האדמה והטבע שסביב חייו וקיבוצו בית השיטה שבעמק יזרעאל.
משהו על רבינוביץ מתוך אתר קיבוץ בית השיטה:
"כל עבודותיו מתבססות על ידע חקרני בצמחיה הארץ-ישראלית, על תודעה היסטורית־תרבותית נרחבת ועל קשר נפשי ורגשי עם תהליכים חקלאיים, שאותם השכיל להפוך לפעולות סימבוליות – פעולות המתמקדות בחיפוש אחר ערוצי פוריות נסתרים ואחרי מסלולי אנרגיה בטבע.

מתוך: מפה 7. אמן בוטני

רבינוביץ החל את דרכו כאמן ברזל ואבן, שעבד בטכניקות של ביקוע והלחמה; לאחר מכן, המשיך ופיתח עבודות הכרוכות בפעולות של שתילה והשקיה, ולאחרונה הוא מתמקד דווקא בעבודות חוט ורקמה. הוא פועל בהשראת גיאוגרפים, בוטנאים, חוקרי טבע ואנשי מסע. הוא כמו "מוציא שלוחות" מקיבוצו בעמק יזרעאל אל מרחבי אוקיינוסים ומדבריות."
בתערוכה נפרשות אופקית המפות של נועם רבינוביץ. אחת מהן נפרשת לאורך אחד עשר מטר ושמונים סנטימטר בסרט ניר שרוחבו לא יותר מעשרים ואחד סנטימטר. האוצרת גליה בר אור אומרת, כי המפות האלו הן ללא ראשית ואחרית, ללא עלילה. ומוסיפה: "מהמבנה הלינארי של המפות התאדה כל רמז לסדר עולם היררכי, השגור בתבליטים ובתחריטים ארוכים המפרטים לפי סדר חשיבות, שורות צועדים בתהלוכות טקסיות ומצעדי ראווה."

מתוך: מפה 7. ערוצי פוריות נסתרים

את הקטלוג יצר יחד עם רבינוביץ המעצב נעם שכטר, בעל סטודיו פרטי בקרית טבעון ומורה בבצלאל. דפי הקטלוג מחוברים בקיפול צרפתי, שזו טכניקה שבה הדף מודפס ומתקפל בחצי אורכו. הקיפול הוא כזה שפנים הנייר נשאר לבן וחוצו – הוא התמונה. שולי הדפים, בצד השמאלי של הספר העברי, אינם חתוכים שלא כדרכן של תמונות הממשיכות עד סוף הדף, אלו תמיד חתוכות ואילו פה, הקיפול הצרפתי מקנה רושם, בעת שעוברים מדף לדף, כאילו אנו מגוללים את הדפים כמו קלף. כאילו נלקחה גרמושקה ונכרכה אל תוך דפי העטיפה, התמונה עוברת מצד לצד ונותנת תחושה של המשכיות.

הקטלוג איננו מסגיר דבר על האמן, על הפרטים הביוגרפיים שלו. גם ההקדמה של האוצרת גליה בר אור איננה דוברת בשפת האמנות הנוהגת לרדת חקר אל המרכיבים הויזואליים ומעבירה אותם ללינאריות של המסר הטקסטואלי. ההרצאה הקצרה של בר אור בהקדמה למפות של רבינוביץ, דוברת שיר ומאריכה במטאפורה על שירה של זלדה, ואומרת: "לכל מפה יש זמן שנתנה לה תבנית זיכרון ונתן לה המרחב ונתן לה יוצרה".

 שש מעלות וחצי מתחת לאופק, המפות של נועם רבינוביץ, תפישה גרפית ועיצוב: נעם שכטר, משכן לאמנות, עין חרוד 2012

השירה היא תשוקה מתמדת

מתוך: בקווים דקים, 9

זהו שיר שיוצר מערבולת מעודנת של אוויר, בשל היגדים פשוטים, שמבטלים בזה אחר זה את קודמיהם וכך נוצרת שירה נהדרת, שבוראת את עצמה מחדש בתוך השיר, כמו בסחרחורת של פיסות ניר. שירה שמדברת על שירה וכל אמירותיה מתערפלות ברגע שאנו כמעט מבינים אותן.
השיר מניח את השחייה כפועל מרכזי והוא עצמו שוחה אל סופו וסופו מספר על "אֵיזֶה רֶמֶז שֶׁל שִׁיר, שֶאִיש מֵעוֹלָם לא מָחַק וְאִיש לְעוֹלָם לא יַכִּיר".
השחייה הופכת לשאיפה לכתיבת שירה, מבלי שהגשמיות של עצם הכתיבה תופיע ומה שקיים בשיר הוא זיקוק של ההתכוונות לכתיבה. כמו השחיה, גם השאיפה הזו שאי אפשר להגדירה, תביאנו לבסוף אל החוף, אך מי שיעלו בו הם שקופים. הם שואפים להגיע אל החוף, כמו מי שבאו לתור את הארץ, אך זאת איננה הארץ ההיא זבת חלב, אלא מחוז מופשט, אינסופי.
השירה אפוא, היא מעין תשוקה מתמדת, בלתי נראית, לאתור "צְלִיל הַנֵּבֶל הַהוּא, המֻזהָב". ובהגיעה לחוף, אולי כשהשירה (הטובה) נכתבת, ואולי גם כשאוּתר לבסוף אותו צליל נבל מוזהב, השיח הפך לרֵיק מִדִבּוּר. השירה בהתגשמותה היא מחוז הנמצא מעבר למלה, מעבר לדיבור והשיר, נכון יותר – הרמז לשיר –  שכל השיר שוחה אליו, אינו אלא נוֹצָה מִכָּנָף, המרחפת ומאיימת להיעלם מעינינו.

הטענה שמגלמת בתוכה פרדוכס, שקשה להכיל אותו, גם מבחינת הקורא, על אחת כמה וכמה מבחינת המשורר עצמו, שכלי עבודתו הן המלים עצמן, הדיבור עצמו, היא אמירה מסובכת ועמוקה מאד על עצם השירה. ומה שמטעה ומערבל את עינינו עוד, שהסיבוך הלוגי הזה נחבא מאחורי נימה פזמונית, בתוך חריזה שקולה, סימטרית, מסורתית. כמו הנוצה מכנף אפשר שתפסנו את ההגדרה החמקמקה של השירה, אפשר שהיא עפה ונעלמה מעינינו. שיר יפהפה.

רפי וייכרט, בקווים דקים, רישומים: שירלי אגוזי, הוצאת קשב לשירה, 2012

הערך של ספרים לא פתורים

רומן וינאי הוא רומן לא פתור. דווקא העובדה הזאת, הקיום המוזר שלו בעולם הספרות; יצירה שנכתבה על-ידי סופר, שנרצח באושוויץ ולא ברור מתי בדיוק עבד על ספרו הלא-שלם. היצירה שנמצאה כמעט במקרה בארכיון "גנזים" ושוחזרה על ידי לילך נתנאל, חוקרת הספרות והעורך יובל שמעוני, יש לה מצד אחד שלמות מסוימת ומהוקצעות, שלא לומר על פנימיות ספרותית מרתקת, ולצד זה, קשה להימנע מהתחושה כאילו אנו נמצאים בבית, שמזוויות מסוימות הוא נראה כעומד על תילו, על כתליו וחדריו. מזוויות אחרות, הוא פרוץ לרוחות.
אפשר שדוד פוגל עבד על ספרו, בעת תקופת המסתור שלו בצרפת, בתחילת שנות הארבעים עד ל-1944 ואפשר שהוא כתב אותו בצעירותו בתקופה מוקדמת יותר, בעת שהותו בוינה לפני המלחמה. דיון ארוך ונכבד בעניין מופיע בכתבתה של נועה לימונה במגזין סוף שבוע של הארץ. גם אחרית דבר לספר מאת לילך נתנאל מוסיפה ושופכת אור על הרומן ולמעשה, אי אפשר היום לגשת אל הרומן הזה ללא מה שניתן לכנות אולי, הפרויקציה ההסטורית של עצם גילוי הספר ושחזורו. זאת יצירה שנשארת בתודעה דווקא בשל אי שלמותה והידיעה שצדדים רבים מהיריעה הספרותית אינם פתורים.
במרכז הספר תיאורי העיר הוינאית. האורבניות התוססת של תקופת ויימאר האוונגרדית, נמצאת בראשיתה והיא מן הסתם הרבה יותר מצומצמת גיאוגרפית מעיר שאנו מכירים היום, אך המרכיבים שלה מוחצנים ומתריסים, אולי יותר מהיום ואולי פשוט התרגלנו אל מה שהיה פעם ביזארי ויוצא דופן.  "החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה ובראווה" אומר ההסטוריון בעז נוימן, שחקר את התקופה ואת התופעתיות שלה. זו חברה שחגגה את תרבות הצריכה וקידשה את תרבות הגוף. חברה שחיה באיזה הווה מתמשך והיו לה מאפיינים שוברי מוסכמות יותר מכל מה שהכרנו אי-פעם מאז, משך כל המאה העשרים ותחילתה של המאה הנוכחית.
בתוך המציאות הזאת, נע גיבור צעיר, כבן 18 מיכאל רוסט שנפגש עם גלריה של טיפוסים עירוניים, חי על חשבון תורם מסתורי, ומקיים מערכת יחסים עם אם בשלה ורעבה בשנות השלושים המאוחרות שלה ועם בתה, שניצני יופיה ונשיותה רק מתחילים לפרוח. את דמות הגיבור הראשי שלו, לא הצליח פוגל לשרטט באופן משכנע ומלא. למעשה לאורך הספר היה נדמה לי שהגיבור הראשי הוא מעין דמות שקופה ולא ברורה לחלוטין, ואולם דמויות שתי הנשים, גרטרוד ובתה ארנה, כמו גם דמותו של גיבור משנה זניח בשם פריץ אנקר, שנראה לי כדומה מאד לסופר הצעיר דוד פוגל עצמו, נבנות בסיפור באופן יפהפה. הדמויות האלה ומערכי היחסים ביניהן מעידים על יכולותיו הרגישות והמקוריות של הסופר. סופר שכתיבתו וחייו הם תשבץ מרתק של ספרות ודרמה במיטבה ובעגמימיותה.
הקריאה מוזרה, כמו הצצה לסרטים הצבעוניים, שהתגלו במאוחר משנות השלושים והם חושפים מציאות שאנחנו מביטים בה בהפתעה לאחר שהצטרפה אל השכבות הגיאולוגיות של הזיכרון התרבותי שלנו. יתר על-כן, דווקא התחושה שתיארתי קודם, כאיזו רוח פרצים בתוך הבניין הספרותי, מעוררת מחשבה ותשומת לב ליש דרך החסר. כאותם ציורים שהצבע נמצא על הרישום ומה שאיננו צבוע הוא הצעה לדימיון ולמחשבה שלנו שתבוא ותשלים אותה.

אני מביאה כאן שלושה ציטוטים מהספר.

ציטוט ראשון מתאר את יחסי האהבה הראשונים בין גטרוד ובין רוסט:

"תן לי לשים עיני עליך אהובי," לחשה מורתחת, "הנך יפה כאל צעיר!" משכתהו אליה. גוף אישה רך וחם ורוטט נצמד אליו לבלי הפרד, ובו נצטמצם כל העולם הגדול מראשיתו ועד סופו, על חוקי החיים והמוות גם יחד. היו מלטפים איש את רעותו ברוך ומורטים ונושכים ודורסים זה את זה כאומרים לעשות כליה בעצמם מתוך מזיגת גוף אחד באחר, עד שנשתרגו גופיהם הבוערים זה בזה באותו סילוד אחרון שיש בו מעווית המיתה. ושוב היו מלטפים איש את רעותו ופניהם קורנים. עייפות נועם פעפעה באיבריהם המרופים, והם חייכו זה לזה וזנו עיניהם בגופיהם החמודים והנאים.

אלן ג'ונס, 1963 החיבור בין איש לאישה

גרטרוד הגלישה אצבעותיה על גופו הארוך השרירי. "כמה מוזר," אמרה מקץ רגע, "לפני יומיים עוד לא הכרנו זה את זו. מציאותך בעולם לא היתה ידועה לי והווייתי שלי לא הייתה ידועה לך, ועכשיו כמה אנו אוהבים זה את זו. הרי זה בעיני כחלום נטול ממשות." התרפקה עליו ולחצה שדיה המלאים הרוטטים כיצורים חיים בפני עצמם. "האושר היחידי, תמצית כל ההוויה – חטא? שוטה היה מי שבדה זאת. כסיל ומושגע! חטא! הדבר היחידי שנשאר לו לאדם בעולם- חטא? צר עין היה, סריס! אני מקבלת עלי חטא זה בשמחה ואני נכונה לפרוע בעדו בכל חיי."
אורלוגין מרוחק השיר שלושה צלצולים קצובים, הלילה היה פושר ואילם ונהר שם ברחוב המנומנם מאחורי החלונות באין שמע. אגס החשמל מסך מן התקרה אור כתמתם שוקט ושני גופים יוקדים הלבינו במיטה, ששמיכת המוך שלה האדומה כעין היין נערמה למרגלותיה וכיסתה את רגלי הזוג עד לקרסוליהם.
(עמ' 53-54)

ציטוט שני הוא ההיכרות עם פריץ אנקר:

על הספה השתהתה פרידל עם וילי מרטין ואחותו זוזי בעליזות וברוב צחוק. לצדם חנה בחור שתקן ונבוך שהוצג לפני ארנה בכניסתה בשם פריץ אנקר. דומה היה כאילו מצטמצם ומתייגע למחות נוכחותו. עתים חייך חיוך ביישני, יתום, שלא בקשר עם השיחה. היה קצר ראות מאד וזגוגיות משקפיו עבות ביותר. הוא נזדקף מדי פעם, כנראה בלי טעם מיוחד, רק מתוך מבוכה בלבד, וחזר מיד וצנח שוב על הספה הנמוכה. תנועותיו היו כבדות, נבוכות, מגששות כלשהו, זקנות ועייפות. הקו הבולט שבישותו היה עמעום. הכול היה בו רופף, בלתי מסויים, בלא הכרעה, ואפילו גילו לא ניתן לקבעו בדיוק. הוא היה ודאי כבן שמונה עשרה, אולם יכול היה להיות גם בן שלושים. לא היתה לו חתימת זקן ושפם, כאן לא צמח כלום. ואף על פי כן היו פניו זקנים מצבע הקלף. הוא פינה מקום רב לארנה, שבאה לשבת על ידו.
(עמ' 125)

קרישנר, דיוקן אישי ודוגמנית 1910, רוח התקופה

ציטוט שלישי הוא כאשר ארנה הרגישה את התאהבותה במיכאל רוסט:

אי שם הוא מצוי, הרהרה ארנה, מצוי שם בשבילה, ישוב או מהלך או אוכל או מדבר עם חבריו, אבל מצוי, ממשי. החברים אף הם יקרים לה מאוד, כל שבא עמו במגע יקר לה משום שהוא נספג הווייתו, מפני ששמץ ממנו נאצל עליו. בלי משים נתרוממה וניגשה אל הפסנתר שבזווית והעבירה אצבעותיה במעומד לאורך המנענעים פעם ופעמיים. אחר עשתה חצי סיבוב על עקב נעל אחת ונמצאה מופנית כלפי פנים החדר, מאחורי אמה, שעדיין לא זזה מן הכיסא שישבה עליו בעת סעודת ערבית. מתוך בולמוס של אהבה לפתה בשתי זרועותיה צווארה של האם, הפכה ראשה קצת אחורנית והעתירה נשיקות על לסתותיה ועל מצחה, ממש כשם שעשתה לרוסט בגן העם לפני זמן לא ארוך.
(עמ' 267)

דודו פוגל, רומן וינאי, עורכים: יובל שמעוני ולילך נתנאל, הוצאת עם עובד, 2012

כרוניקה של כישלון ידוע מראש

מי אחראי לנפילת הגשר

נוקשה הייתי וקר, הייתי גשר, שרוע הייתי על-פני התהום. מן העבר האחד היו הבהונות נעוצים, מן העבר השני – הידיים, נצמדתי אל אדמת טין מתפוררת. שולי מעילי נתבדרו לצדדים. במעמקים סאן פלג דגי השמך הצונן כקרח. שום תייר לא תעה בדרכו אל הגבהים האלה הנבצרים-מגשת, במפות לא צויין עדיין הגשר הזה. כך שכבתי וחיכיתי; מוכרח הייתי לחכות. גשר, משעה שהוקם שוב אינו יכול לחדול להיות גשר בלי שיצנח ויפול.
פעם, עם רדת ערב – הערב הראשון? הערב האלף? איני יודע – מחשבותי היו מסוכסכות עלי תמיד וסובבתי סחור-סחור. עם רדת ערב, בקיץ, שאון הפלג נתעמעם, או אז עלה באזני קול פסיעות אדם! אלי, אלי. התמתח, הגשר, היכון, קרש עץ נטול מעקה, סעד את רגלי האיש שהופקד בידיך. את פסיעותיו המהוססות יצב באין מרגיש, אך אם ימעד ויפול, או אז הוכח עצמך והטילהו אל היבשה כאחד מאלי ההרים.
הוא בא, הקיש עלי בחוד-הברזל של מקלו, אחר-כך אסף במקל את שולי מעילי והניחם עלי כסדר. חיטט בחוד המקל בסבך שערי והניחו שם שעה ארוכה, כשהוא מביט מן הסתם סביבו בפראות. ואז – אותו רגע התחקיתי עליו בחלומי על פני הר וגיא – קפץ בשתי רגליו ונחת על גופי בתווך. צמרמורת של כאב נורא עברה בי ולא ידעתי כלום. מי היה זה? ילד? חלום? ליסטים? מתאבד? מפתה? מכרית? הפכתי פני לראותו. – גשר ההופך פניו! אך הפכתי פני וכבר צנחתי, צנחתי, וכבר הייתי משוסע ומפולח בצוקים החדים, שניבטו אלי תמיד בשלווה כזאת מן המים השוצפים.                      הגשר. פראנץ קפקא

פראנץ קפקא. המשל שהוא הנמשל

הגשר אולי אינו אחד הסיפורים הידועים של קפקא, ובוודאי שיש סיפורים חשובים ממנו, שבמהלכם נרקמת המלאכה הקפקאית במיטבה, ובכל זאת, מכל הסיפורים הקצרצרים של קפקא הוא אחד החביבים עלי.
כרגיל, הוא נראה כמו משל, אבל הוא לא. הוא הדבר עצמו. הוא מכיל את המשל ואת הנמשל ואז הוא תופס כמו אנקול רך של מחשבות את דעתנו, ומציץ מחדש מדי פעם כשנדמה, שהנה כמעט הגענו להבנה כלשהי, שעוד רגע תחמוק מאיתנו.
שימו לב איך מגיע הולך הרגל "הראשון" על הגשר, לאחר שזה חיכה לו כל חייו. איך הוא בודק את הגשר, מנסה להבין את טיבו. הולך הרגל איננו בודק גשר מעץ או נירוסטה או גשר אימתני, כמו זה הנבנה עתה בצומת יגור, בואכה חיפה ומיום ליום מתרוממים בצפון הצומת, עמודי ענק יצוקי בטון וסביבם מבנים גרנדיוזיים של שקי חול, הנערמים זה לצד זה ויוצרים שכבת מגן עליה תונח מערכת הכבישים.
לא. כאן הגשר הוא קטן ויש לו מידות אנושיות. האדם עצמו הוא הגשר והגשר הוא האדם עצמו, שחיכה משך זמן ארוך לתכלית חייו, להיות גשר.
גשר הוא מעבר ממרחב למרחב, הוא מעבר על פני מכשול, והוא תמיד חלק מדרך, על כן כשהוא הופך את המרחב לרצף, ובהתמודדו עם המכשול, הוא הופך לנקודה דרמטית על הדרך. בגשר נמצא איום מתמיד המכרסם ברצף הדרך. כפי שקורה גם כאן.
אמנם הגשר שכב שם שנים וחיכה, אבל כגשר היה עליו להיות אדיש למי שצועדים עליו, דרישה שהיא במהותה פרדוקסלית, כי הרי אם תכליתו להעביר את הצועדים בדרך בבטחה, בהגיעם אל מקום הקושי, הרי הגשר נוטל חלק בדרך ובהיותו שם, יש לו אחריות כלפיהם. כך שעצם האדישות להיותם איננה נכונה מהזווית הזאת.
ולאן בכלל הובילה הדרך שאליה התייחס הגשר הזה? הדרך כלל איננה ברורה, היא למעשה איננה נמצאת באפוריזים שלנו. במובן הזה הדרך – שאיננה ברורה מלכתחילה – הדרך אל התכלית, היא זאת עצמה שברגע היפגשה עם הגשר, מיטשטשת עוד. זהו עוד סיפור על כישלון והכישלון היה טמון כבר מראש, כי התהום עליה כרוי הגשר דווקא היא היתה ידועה באיום שהיא מאיימת והיא ברורה בהתממשותה: הגשר עצמו נפל אליה.

משוסע ומפולח בצוקים החדים, שניבטו אלי תמיד בשלוה כזאת

זהו סיפור מרגיז. הוא מטריד, נשאר מונח בדעתנו, גם אם נסגור את הספר ונמשיך הלאה, כל אחד בדרך הברורה לכאורה שלו. והוא גם מצחיק. אפשר להעביר את הדף ולחייך במרירות ובפיוס, על ההבנה החמקמקה שעברה במוחנו, להרף, כשנזכרנו איך בעצמנו, ודווקא בגלל אנושיותנו, בגלל הסקרנות הבריאה ובגלל המידות הטובות שנטמנו בנו, לא יכולנו אלא לסובב את פנינו כדי לראות מיהו זה שעתה אנו מסייעים לו בתכלית חיינו, ועצם הפניה הזאת, הכשילה אותו וממילא גם אותנו.

העיבוד האלגנטי והנקי, שכאן בקישורית, והחיוך הקטן, לפני משפט הסיום הידוע, הוא קריאה ששווה האזנה