אלף נודדת

בכמה קולות
לפעמים הוא שיר על אהבה. לפעמים הוא שיר ליום העצמאות של מדינת ישראל, כי יש בו את המחאה החברתית הכי דקה והכי עצומה, שאני מכירה

הסדר החדש של העברית

זהו שיר שמנגנים אותו בכמה מיתרים. כמו הכנר בקטע הנפלא ומלא החשק בקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור אופוס 61 של בטהובן, שמנגן בקשת האחת שלו בשני מיתרים, וכל התזמורת עוצרת את נשימתה. כך גם פה המשורר ארז ביטון, שר בכמה קולות, שפועלים בו זמנית ואנו עוצרים ומקשיבים.
כבר למעלה מעשרים שנה, שאני מכירה את השיר הזה, שהוא מסוג השירים שהם כמו אבן שואבת, שחוזרים ושבים אליהם. לפעמים הוא שיר על אהבה. לפעמים הוא שיר ליום העצמאות של מדינת ישראל, כי יש בו את המחאה החברתית הכי דקה והכי עצומה, שאני מכירה ודרישה אצילה למרחב שבו נפש נוגעת בנפש וכל מחסום ארצי, כמו עדה או מעמד, או התנשאות, או עלבון, או מלא דברים שאנו משתמשים בהם להפרדה בין אנשים, אין מקומו שם.
שורות הפתיחה יש בהן הומור. המשורר שינסח בשיר את ערגתו של גבר צעיר שפוגש אישה צעירה, חושב כל משך השיחה על סיכוייו אצלה. הוא מנעיד את לשון שירתו ופותח בעברית מחודשת, זו עברית שברא זה עתה לכבוד השיר, עברית שהעילגות היא הכסות שלה. מהותה הוא צליל חדש, שהסדר שלו, הדקדוק הפנימי שבו, בא להתריס כנגד הסדר החברתי הקיים.

ההתרסה מגיעה בנעימה רכה, ומספרת בעובדות. כמו פתיחה של סיפור תנ"כי. נגיד, סיפורה של תמר שמתחיל עם הפסוק הזה: "ולאבשלום בן-דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן-דוד." משפט סימטרי מהודק, שמציג את כל הדרמה העומדת להתרחש: מצד אחד האח, אבשלום, בן המלך, ומהצד השני, הנסיך האחר, אחיו למחצה, אמנון, ובתווך תמר, אחותו של זה, מושא החשק של זה.
ומה כאן בשיר שלנו? גם כאן יש סימטריה ברורה, גם אם היא מרומזת בענווה, יש בה הכרת ערך עצמית ברורה. מצד אחד המשורר, חיים גורי, בתווך בתו ובצד השני… עוד משורר. המשורר האחר הוא הדובר, שהגדיר את עצמו בינתיים כמי שקצת כותב שירה, וביניהם יעל. בעוד שבדוגמה מפרק י"ג בשמואל ב', שני הגברים הם נסיכים, כאן שני הגברים משוררים. זה אביה של הנערה וזה חושק בה, חושב על סיכוייו אצלה.
אבל סיכוייו אינם גבוהים.
שלא בטובתו יהיה שם המשורר חיים גורי, נציג לגוש חברתי בלתי חדיר, לאשכנזיות ממסדית, מתנשאת. מתנשאת גם אם כוונותיה טובות וחסודות. גם אם היא מביאה את בנותיה לסעד לעזרת הדובר, שנעשה שלא בטובתו נציג הגוש המרוקאי. הוא לא ביקש ממנה סעד. הוא צעיר. היא צעירה. והוא שואל את עצמו מה אומרת הפתיחות המופלאה הזאת שלה כאן ביניהם.
ולרגע אחד, מבלי שהוכרזה מראש, הופיעה הפסקת אש; נעלמו כל תארי הקידוד החברתי הישראלי והחל דיבור. אולי דיבור בשירה. ובזמן הזה, כשהיה נראה כאילו הוסרו לרגע המחסומים הבלתי עבירים, המחסומים שהמשורר העיוור יודע לראותם היטב, הלך הדובר שבי אחר הילולות קולה הנשי באזניו, והחל לבקש לדעת משהו על יצועיה, על יצועייך יעל, על הרהוריה רכים בהרף הבוקר. להרף בלבד, כי אחר כך חזרה לדבר בו סעד. אשנב ההזדמנות לביטול המרחק בין שני הגושים, נטרק, אבל הקסם לא פג, כי את הקסם המשיך והחזיק המשורר הצעיר במילותיו. בסידור המילים זו ליד זו, כשהוא חושף את עומק ערגונותיו שלו בהורידו את ה' הידיעה מהרהוריה הרכים של הנערה שפגש, והופך את הרהוריה לרכות מוחשית. לרכות תוֹכִית שבתוככי הרהורים.
אולי, מחר, תשוב ותדבר עם אביה באביה, הוא אומר בעברית החדשה שיצר, אולי בכל זאת תדבר שירה במשורר הצעיר שפגשה. שירה ולא סעד. והשירה הזאת שנכתבת כמילה אחרונה בשיר, שכותרתו ערב פגישה עם בתו של משורר, עומדת לבדה לא רק בכל יופיה הרב ונשגבותה, אלא גם בכל העצמה שבה היא משלחת אותנו חזרה על כותרת השיר: ערב פגישה עם בתו של משורר.
אפשר לקרוא זאת גם ערב מלשון לקראת, לפני. הפגישה שאני מתאר לכם כעת עוד לא התקיימה באמת, אומר הדובר בשיר. האם בתו של המשורר תצליח ליצור פגישה מחר? זאת שאלה קיומית ואישית וגם לאומית. ואסור לקרוא את השיר רק עם אחת מן השאלות הללו, אלא רק כשכולן יחד מעורבבות זו עם זו, מסייעות זו ליד זו בתוך שפת השיר. כי כך דוברת שירה.

ארז ביטון, ציפור בין יבשות, הקיבוץ המאוחד, 1990

שפת הגוף

הגוף של הגבר הישראלי, חייב להיות בריא, שרירי, חתיכי, טוען מיכי גלוזמן בספרו הגוף הציוני. ככה האומה אוהבת אותו. והגוף הזה, הגופה הגברית היפה הזאת, מאז ימי הפלמ"ח ועד ימינו, הוא גם הגופה המרוטשת. מגש הכסף לא מת, הוא רק התחלף.

גלוזמן, הגוף היהודי

הצורך הציוני בהתפעמות מהמוות
ריאיון עם מיכאל גלוזמן, שהתקיים בשנת 2007 בביתו במתת, כשנה לאחר תום מלחמת לבנון השניה

"בכתבה במוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות", מספר מיכי גלוזמן "וראיינו שם יועץ פוליטי מאוד בכיר שאמר כי ראש הממשלה אולמרט יצא למלחמת לבנון השנייה כדי להראות שהוא גבר. היועץ הפוליטי אמר את זה בפשטות ובקיצור. והוא בוודאי לא קרא את הספר שלי קודם. אבל הוא קלע בול, כי חלק ממה שאני מראה זה עד כמה שאלות של גבריות וכוח, הן שאלות שעוטפות את הציונות מתחילתה והאמירה שלו הוכיחה עד כמה אנחנו אכן לפותים בתוך הדימוי של היהודי החלש והנשי ורוצים להיחלץ ממנו על ידי איזה סוג של מאצ'ואיזם." גלוזמן מסביר את תמצית הספר שלו ברהיטות, בטבעיות נטולת מנייריזם ושלווה. אנחנו יושבים בסלון ביתו במתת, גלוזמן, שהוא גם מורה ליוגה, חולק את זמנו בין תל-אביב ובין היישוב הגלילי בו הוא גר עם בן זוגו מזה 20 שנה, השף ארז קומרובסקי. הסלון מעוצב בלבן בוהק; הקירות, הספה, ומעבר לחלון נפרסות הגבעות הירוקות של הגליל וקצות גידולי הגן האורגני שארז שתל סביב הבית. "תסתכלי עד היום על דמות היהודי הגלותי. אני מדבר, למשל, גם על ג'רי סיינפלד וגם על וודי אלן, כמה שהדמויות האלו של היהודי האמריקני הן דמויות של נעבעך וכמה שהדמות של הגבר הישראלי והגוף הגברי, השרירי, הוא לכאורה הביטוי של הישראליות הנכונה".
העניין המרכזי שבו עוסק הספר, הגוף הציוני, הוא היחס של הספרות העברית לגוף הגברי הישראלי. הוא עוקב אחר הדימוי הגופני של הגבר מספרו של הרצל, "אלט נוי לנד", ומגיע עד אחד הסיפורים ("בנו של ראש המוסד") של אתגר קרת. ובדרך הוא עובר כמה ספרים וסופרים, ביניהם יהושע קנז ודויד גרוסמן.
מתוך היצירות הספרותיות שגלוזמן עוסק בהן, והעיון שהוא ממקד בדמות הפיסית של הגיבור, הגוף הגברי שרלוונטי יותר מכולם בהקשר למלחמה האחרונה ולתופעת האקסטזה שאחזה את המדינה בתחילתה, היה גופו של אורי ב"הוא הולך בשדות", דמות הקיבוצניק. כי שם מציג גלוזמן את ההסבר הנועז שהוא מכנה "האסתטיקה של הגוף המרוטש".
הרומן "הוא הלך בשדות", קיבל מייד מעמד מיוחד בסיפורת דור הפלמ"ח והופעתו נתפסה כביוגרפיה דורית של הצבר. הוא נדפס תחילה בכריכה קשה ונמכר ב-3,000 עותקים וזמן קצר אחר-כך נדפס בכריכה רכה ונמכר ב-20,000 עותקים (תפוצה עצומה בציבור של כ-600,000 אלף קוראי עברית). גיבור הספר הוא אורי, מפקד בפלמ"ח ובן קיבוץ, ודמותו מורכבת מהמאפיינים של בני ההתיישבות העובדת. אורי היה בעיני הציבור, גיבור מסוג חדש ורענן. הוא סימל את הערכים ההירואיים של התקופה.

האם אורי התאבד?

הטקסט שכתב שמיר הוא אמביוולנטי, טוען גלוזמן, הוא מפרק את דמותו של הצבר ואת האתוס של טקס הקורבן ההירואי. "אני חושב שנגעתי בעצב חשוף של הישראליות. זה לא שלא נגעו בו, הגיעו קרוב לשם, אבל לא פרשו את כל התמונה בשיטתיות". אורי, הדמות הראשית ב"הוא הלך בשדות", לא רק ששאף למות ומותו בספר היה בעצם סוג של התאבדות, אלא שמראש, החברה הישראלית של אותה תקופה הפכה את הספר לשלאגר וקיבלה את דמותו של הגיבור שגופו עמד להיות קורבן מלחמה.

"בואי נלך קצת אחורה. בדימוי הגוף של היהודי בתרבות האירופית, בתרבות הגויית, נתפס היהודי כגבר לא-גבר. כמי שגבריותו פגומה, שגופו חלש. הגוף היהודי נתפס כגוף עתיר מחלות והיו מחלות שנקראו מחלות יהודיות. למשל, זלמן שניאור אומר, וזה מופיע הרבה בספרות העברית של המאה ה-19, שגיבורו סובל מהמחלה היהודית. מהי המחלה היהודית? אני בעצמי לא ידעתי והייתי צריך לברר. זוהי תופעת הטחורים. למה? כי היהודי יושב כל היום ולומד תורה. מרוב לימוד הוא כאילו נעשה לא-גוף. היהודים הגלותיים, נאמר עליהם שהם עוסקים בעסקי אוויר. וזאת הייתה התפיסה של היהודים את עצמם בתרבות האירופית הכללית. יש הרבה מחקרים רפואיים במאה ה-19 שמתארים את היהודי כנוטה למחלות נפש ולמלנכוליה. ואנו יודעים כי חלק מהרעיון של הציונות הוא להעביר את היהודים מאירופה האנטישמית, הזקנה, החולה, אל אקלים בריא, אל עבודה חקלאית ותוך כדי כך לבנות גוף בריא יותר.
"העלייה לארץ לא רק משנה את האופי היהודי, אלא גם את הגוף היהודי. ושימי לב שאנחנו מדברים כל הזמן על הגוף הגברי. הספר שלי הוא על גבריות ועל הגוף הגברי, וצריך להגיד שהקיבוצים כחוד החנית של החלוצים בכלל, היו בחוד החנית של כל הדימוי הזה ולמרבה הפלא עד היום נשאר האפיון של הקיבוצניק הספורטיבי, בעל השרירים, הבנוי היטב".

שינה את הסיפור

מתוך הקריאה שלך ב"הוא הלך בשדות" מסתבר כי בתוך הגבר המאצ'ואיסטי, מסתתרת אישיות שהיא במהותה פסיבית מאוד, מבולבלת ושואפת לכלות את עצמה. גם הדימוי החוץ-ספרותי שלה רואה בה כבר מראש קורבן, גבר שגופתו מרוטשת מראש.
"הסיפור של משה שמיר נורא מעניין, כי הספר יצא ב-47' לפני מלחמת השחרור, והוא הפך עם המלחמה לרומן הגדול על הדור הזה ושל מלחמת העצמאות. מייד אחרי המלחמה העלו הצגה בקאמרי שמבוססת על הספר ושינו את העלילה. ואחת הסיבות לכך היא שמשה שמיר איבד את אחיו במלחמה והדבר הזה שינה את תפיסותיו הפוליטיות והרגשיות. פתאום אורי, שהמוות שלו ברומן הוא מוות מאוד אמביוולנטי, שאינו ממניעים הירואים אלא ממצוקה נפשית, רומנטית, מגדרית, מת מוות אחר. את כל הדבר הזה שמיר מחק כשהוא שיכתב את הרומן והפך אותו למחזה.

אסי דיין ואביו. בנו של הגיבור נבחר לגלם את הקרבן

הוא הפך את המוות בסיום למוות הירואי של הקרבה עצמית במהלך הקרב. הדבר הזה התעצם עד מאוד כשיצרו את הסרט מייד לאחר מלחמת ששת הימים. את דמותו של אורי גילם אסי דיין, בנו של משה דיין, שר הביטחון של המלחמה המהוללת. כמובן שאז ההילה ההירואית הועצמה עוד יותר.
אבל כשקוראים את הטקסט הזה רואים שקודם כל אורי הוא הקיבוצניק המושלם. הוא לומד בכדורי, הוא יפה תואר, הוא מוריד חולצה ועובד בפלחה, הגוף שלו הוא פשוט מושא להתבוננות מתענגת ומתמוגגת, ויחד עם זאת יש לו איזה עבר מודחק. הוריו היו חברי קיבוץ, אבל הוא גדל עד גיל חמש בתל-אביב עם אימא שלו. היא לא רצתה להקריב אותו על מזבח הלינה המשותפת ולמסור אותו לקיבוץ כולו, שניכס אותו מראש כבן ראשון. היא לא יכלה לעמוד בזה והיא ברחה מהקיבוץ לתל-אביב. רק זה כשלעצמו נורא מעניין. מי שמייצגת את המאוויים האישיים ולא הקולקטיביים זאת האישה, האימא.
"אלא שכל זה קיים בשכבה הקדומה של אורי, שלכאורה יוצרת את כל התסביכים האלה. ואורי חוזר בגיל חמש עם אימא למשק, ואנו נחשפים ליחסיו עם אביו, שהם גם יחסים של הערצה וגם יחסים של התבטלות למולו. כי דור ההורים הוא דור המייסדים, הוא דור האנשים הגדולים מהחיים, והבנים, מה הם יכולים להיות? ובברית האדיפלית הזאת – אדיפלית כי אתה רוצה לנצח את האב ואתה מגלה שאתה לא יכול, אתה לא מצליח – אורי מתגלה כמישהו נורא מתוסבך. גם הבחורה שאתה יש לו רומן הייתה מאוהבת באביו, ויש לו המון חרדות אירוטיות ובסוף הרומן, כאשר הוא משליך את עצמו על רימון, די ברור שהוא עושה זאת כי הוא לא מסוגל להתמודד עם עומס הקונפליקטים הנפשיים בתוכו. נכון שהאסון מתרחש באימון, אבל לגמרי רואים, שאין זה מוות מקרי".
הספר ודמותו של אורי התקבלו אצל ציבור הקוראים אחרת במקצת. הם מחקו את כל המורכבות הזאת והפכו את אורי לקורבן. חלק מכל היפעה הגברית, הפיזית של אורי, היא שבסופו של דבר הוא יהיה קורבן. למעשה הרימון שריטש את גופו היא אופציה של גבריותו.
"לא. זאת לא אופציה, זאת ודאות, כי הטקסט נפתח עם הודעת האבל".
אני אומרת, שזאת אחת האופציות של הגבר הציוני, הישראלי.
"נכון. כי הכי יפים הם אלה שמתים. האתוס הזה החל להיווצר עוד קודם לכן והופיע באופן מובהק ביותר בשירה העברית של דור הפלמ"ח. כי הרי מה נאמר ב'מגש הכסף' של אלתרמן? באים נערה ונער שהם יפי תואר והאומה כולה עומדת קרועת לב אך נושמת נוכח המראה היפהפה של הנערה והנער שבעצם הגוף שלהם הוא הוא מגש הכסף".
על כך כבר הייתה בארץ מחאה לא מעטה.
"נכון, חנוך לוין ואחרים. אבל יש הבדל בין מה שמתרחש בספרות ובין מה שקורה בתרבות הפופולרית. ואת רואה שבתרבות הגבוהה ההתנגדות לאתוס הזה החלה מוקדם, אבל בתרבות הכללית ניתן לראות שקידוש המוות נשאר חלק חזק מאתנו, כחברה".

מבט כפול

מיכאל גלוזמן נולד לזוג הורים משכילים ופוליטיים שעלו ארצה מדרום אמריקה, אמו מאקוודור ואביו מארגנטינה. הוריו, מספר גלוזמן, היו חברי מק"י ודיברו על שתי מדינות לשני עמים כבר בשנות השישים, כשהמילים הללו נחשבו עוד לחטא כבד.
הוא נולד בנשר וגדל בשנותיו הראשונות בחיפה, בבית שמאלני שאירח ערבים בתוכו בעניין של שגרה. כשהיה בן שבע, עברו הוריו להרצליה והוא למד בתיכון חדש בתל-אביב. בתחילה חשב להיות היסטוריון ולאחר מכן הגיע לספרות כשמטרתו ללמוד ספרות כללית.
גלוזמן: "לא תכננתי להיות חוקר של ספרות עברית ושל תרבות ישראלית. כשנסעתי לכתוב דוקטוראט באוניברסיטת ברקלי, בכלל הייתי משוכנע שאני, כפי שאומר נתן זך בשירו 'אזרח העולם', יכול לחיות בכל מקום. אך כשהגעתי לשם נוכחתי כי החיים בארה"ב הם טובים, אבל שאני ישראלי בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי והתחלתי לחקור ספרות עברית. הדוקטורט שלי עסק בשירת שוליים עברית וביחסים בין ספרות ואידיאולוגיה. גם בספר הזה המבט שלי על הישראליות הוא בעצם מבט כפול.
"בבית הרגשתי תמיד מאוד ישראלי אבל יחד עם זה הבית היה, בו זמנית בלב הישראליות ובשוליה. וזה דבר שלמדתי להוקיר. בבית שלי להיות כמו כולם היה לא מכובד. להיות כמו כולם, זה היה להיות בעדר".

אמרת שאצל הקיבוצניקים המודל של הגוף הציוני הוא הבולט ביותר.
"בהחלט. אומנם יש התרופפות במגויסות למשימות הלאומיות, אבל אני רואה שאפילו היום הגוף הקיבוצניקי נחשב לגוף היפה, המחובר לעצמו, החזק, הבריא, שיודע לעבוד בפלחה, בקטיף, שמצטיין בעבודה פיזית, בספורט. הקיבוצים תמיד היו בחזית של הדימוי הזה.
"בצד זה יש גם יחס מיוחד להבלטת ההנצחה בתרבות הישראלית. ניתן לראות איך הציבו תמונות של נופלים לפני 20 שנה ואיך מציבים אותן היום. בהבלטה לאין שיעור יותר גדולה. אני רוצה לנסח זאת בזהירות ולא רוצה לפגוע באף אחד, אני אומר משהו על התרבות הכללית ולא על אנשים ספציפיים, אבל אנחנו חיים בתרבות שמאוד מהללת את המוות ומאוד מתפעמת מיופיו."
אז ההתפעמות מהמוות היא צורך ציוני?
"זהו בראש ובראשונה צורך של חברה שנמצאת במצב של איום מתמשך, שצריכה עדיין ליצר מוטיבציה אצל מתגייסים. בוודאי. אבל אני יכול להגיד כהיסטוריון של תרבות, מתוך פרספקטיבה היסטורית, שיש עוד בתופעה הזאת. כבר ב-1911, ממש בראשית הציונות, מופיע ספר היזכור הראשון שמנציח אנשים שנפלו ומסרו את נפשם על בניין הארץ ומוטבע המסר שהמוות על מזבח האומה הוא מוות הרבה יותר נחשב מכל מוות אחר. ההתפעמות מהמוות נמצאת בשורש של הציונות, כמו גם בתנועות לאומיות אחרות".
התקשורת הישראלית העכשווית בהחלט מחזקת את הגישה הזאת.
"העיתונות שלנו היא שערורייתית. היא הגיעה במלחמת לבנון השנייה לצביעות ברמות שקשה לתאר. משום שהעיתונות בעיקר תקעה בחצוצרות הקרב, הזינה את הרגשות הכי מיליטריסטים. קחי לדוגמה את מאמרו של ארי שביט ערב סיום המלחמה, הוא פשוט דרש במאמר שלו שיערך המבצע בתוך לבנון, אחרת, כתב, אולמרט חייב להתפטר. יש לי הרבה חברים שטוענים כי יש לו אחריות אמתית למותם של 36 החיילים שנהרגו במבצע ההוא.
אותם עיתונאים שתקעו בחצוצרות הקרב והזילו ריר על המלחמה הם הראשונים שיצאו נגדה ואמרו על המנהיגים שהובילו אליה 'איזה קוצר ראות' ו'איזו טיפשות'. אי אפשר לאחוז את המקל הזה בשני קצותיו. אתה לא יכול להיות יום אחד לפני המלחמה משה דיין ויום אחריה לוי אשכול. זאת צביעות, זאת חזירות וזה חוסר יושר אינטלקטואלי מהדרגה הראשונה. העיתונות לא עשתה שום חשבון נפש בעקבות המלחמה".
על מה חשבון הנפש? הייתה תחושה, שאולי המלחמה הזאת נסלחת, שכאילו בהיותה מלחמה על גבולות 47' היא מביאה את הדברים בארץ חזרה לימים של פעם, והכול יסתדר וישראל תחזור למה שהיא הייתה.
"אבל האמת היא שישראל תחזור למה שהיא הייתה רק בהקצאת תקציבים לחינוך, מחקר, פיתוח, תשאף ליותר שוויוניות. יש המון דרכים לחזור לישראליות יפה יותר. לא יכול להיות שהדבק שלנו בחברה זה אידיאולוגיה מיליטריסטית, ואיזה, אני אשתמש בביטוי קשה, סוג של אורגזמה מהמלחמה".
אתה מתייחס גם לסיפור של אתגר קרת (בנו של ראש המוסד) ושם דמות הגבר-גבר נראית כבר כפאסה.
"השאלה האמתית היא באיזו תקופות עולה האפשרות לביקורת על הדמות הזאת והיכן. החברה הישראלית בשנות ה-2000 היא בשום פנים ואופן לא החברה של שנות ה-70. החברה השתנתה. הדמות של אביב גפן מאופר ומופיע בחצאיות לא הייתה מעזה להופיע בשנות ה-70. יש הסתכלות אחרת על דמות הגבר וגוף הגבר ויש לו אפשרויות הרבה יותר אנדרוגניות. אם מישהו בתל-אביב רוצה להיות מה שאנו מכנים היום מטרוסקסואל, אין לו שום בעיה. אתה יכול להיות על כל הקשת או הספקטרום של הזהות המינית. לכן ייתכן שהשינויים הללו הם באמת בתל-אביב, שינויים של אליטה, ואינם מצויים בפריפריה הישראלית. ושנית, הם ברמה של הפרט, ופחות ברמה הלאומית".
לא היה ניתן לצפות שהאתוס של יפעת המוות ישתנה במשך השנים? שתהיה איזו הפרה שלו?
"הייתי נזהר מלהגיד שאין שינוי. זה שהספר שלי נכתב, כבר אומר שיש שינוי כלשהו, הרי הספר שלי מסתכל על הגבריות הזאת מבחוץ. מתייחס אל התופעה הזאת בקריצה ובביקורת ומפרק אותה. מכאן שיש גם הלך רוח כללי, שיכול גם לצחוק ולבקר את הדמות של ה'גבר גבר'. התרבות הישראלית היום היא הרבה יותר מגוונת ומרובדת ממה שנראה על פני השטח. מה שהספר שלי מראה, הוא שגם בתקופות שהדמות הזאת של ה'גבר גבר' הייתה בשיאה, הספרות הראתה שצריך לקרוא אותה בזהירות."

מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני, לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים 2007
הריאיון המקורי, פורסם בעיתון הזמן הירוק 12.7.007

מבט של תכלת וזהב

מתוך: השירים, כרך ג, 303

השיר שכאן, יש בו דבר של יופי שלא דהה עם השנים. המגויסות הפוליטית בין שורותיו, היא רק כמו אבקה, שנושאת הדבורה מן האבקנים בין פרח לפרח. וכמו הדבורה מעביר השיר את הגנים של הצמיחה בין התקופות ללא הכובד, ומכירים את יופיו גם בחלוף הזמנים. בקריאה של השיר היום, זורחת הזמנה להזיה מיוחדת: הזמנה למבט על נהלל, אבל לא בנהלל הקונקרטית כאן על פני אדמה, אלא בהולוגרמה של הקדושה שלה, המרחפת מעל עמק יזרעאל. מבט של תכלת וזהב.
עמק יזרעאל לא מוזכר בשיר, אין צורך, אמרת נהלל וכבר אמרת הכל. אמרת מושג שהוא הממשות והדימוי בתרבות הישראלית ועמו האצילות ששמורה לראשונים, למייפלואאר של הציונות. עם השנים, תהפוך הארץ את ערכיה, הקדושה תחזור מנהלל לירושלים, בחזרתה כבר תהיה מוכתמת בכיעור של בגידה מסוימת. ואילו בשיר הזה, אין כתם, ואין פגם. יש גן עדן ובו צעירות, כמו נימפות, שתלבשנה לבן ומתוקף הטוהר המיוחד שלהן, תוכלנה להיות כמו האלה ניכל, רעיתו של ירח, ראש צבא הכוכבים ומאורות הלילה, ואחראי על הקציר ועל הורדת הטל. הן היו יכולות להזיז את הכוכבים ממסילותן ולהביא את הירח עצמו עבור הדובר וחבריו.
והשיר מפנה את דעתנו לשתי עבודות אמנות, מתחום הציור ומתחום השירה. לתכלת בציוריו של מרסל ינקו,

הסטודיו של מרסל ינקו, במוזיאון ינקו בעין הוד

שצייר לא רק את הים בכחול אלא גם את ההרים ואת הכבישים והשולחנות והשמיים, בגוונים מרובים של כחול. לא בטוח שבציוריו התכלת היא ארץ-ישראלית בכלל, אולי זאת התכלת של זכרונותיו מרומניה, אבל היא גוייסה על ידי כולם (כולל ינקו עצמו) למטרה הזאת. ולאידיליות של שמעונוביץ, שכתובות בסוגה שרק תלמידי ספרות לתואר שני לומדים עליה, הפואמה.
נשהה עוד מעט עם החיילים הצעירים, התשושים, שעברו בנהלל, ופגשו שם בוודאי מכרים, כי כולם הכירו אז את כולם, ולא נשארו ללון אלא המשיכו. ואז הבחורות. הבחורות שהופכות לנימפות, ככל שהחיילים מתרחקים מהן. יופיין, תשוקתן הגלויה, התשוקה אליהן, מומרת במשאת נפש, אוורירית, מופשטת, לרומנטיקה, לכמיהה לאהבה. הבחורות פועלות בתודעת החיילים במהלך השיר כדי לשרת מטרה כפולה, להיות מושא של אהבה ולשמש בקודש: להיות כוהנות המחוללות בליל ירח, כשחיילי המקדש ממשיכים הלאה אל משימתם.
המשורר לא הרחיב ולא הטריח אותנו בערכים הלאומיים של החיילים, שביכרו את המשך המסע שלהם (אולי היו בדרכם ליחיעם כדי להיהרג שם בקרב?) על פני ההבטחה הברורה שחיכתה להם בנהלל. חלקם לא חזרו מן המשימה וחלקם חזרו, ואלו שחזרו נשאו עמם לכל חייהם את ההולוגרמה היפהפיה הזאת. כי נהלל כבר כאן בשיר, אינו רק מקום קונקרטי, אלא הוא התמצית של הסמל, הוא הסיבה והתכלית, הוא הירושלים שאליה נושאים את התפילות הציוניות החדשות.
היום שנים רבות אחרי. כמעט שבעים שנה אחרי, אפשר לפגוש את השיר מחדש. לא כחיילים העוברים במקום, אלא כקוראים וקוראות, המביטות אל השיר שצובע את העמק סביב נהלל בצבעים של תכלת וזהב והדימוי הזה עצמו, הופך לכמיהה חזקה: היינו אף אנו, מזמינים ירח מעלינו, האידיליות ההן, התכלת הבוכה עדיין בעיניים, היו קרבות אלינו ונשענות עלינו.

  חיים גורי, השירים, כרך ג הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, 2012