אלף נודדת

הופך תהליך עוין לתהליך מבטיח

עם צאת ספרו האחרון לאור, אלישע פורת מסביר למה אינו מתכחש למצב הפחיתה שלו עצמו, ומספר בגילוי לב על הלם הקרב שלקה בו אחרי מלחמת יום כיפור: זה היה הלם החזרה הביתה וחרדת האיום התמידי לקיום היהודי

"יש שלב בחיים שבו אדם מרגיש כי מאותו רגע ואילך הוא פוחת והולך, יש שמודים בזה ויש שלא, אבל התהליך מתחיל ומי שמכיר את עצמו יודע". את ההצהרה הזאת אומר ברעם- קול אלישע פורת, במין עליזות מיוחדת ששמורה רק לו, ובשטף דיבור שמשמר חתרנות והתרסה שלא הייתה מביישת כל בן-עשרה. רק שהוא עצמו כבר בן 74.
פורת ענה כאן לשאלה מדוע קרא לספרו האחרון, שיצא ממש בימים אלה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשם פחיתה. הוא ישב בחדר העבודה הצר שלו, שאין בו חלון ובקושי יש בו ספרים, ומה שכן יש בו זה שולחן פשוט נורא ושני כיסאות קטנים. אבל על השולחן מוצב מחשב, שדרכו, פורת משלח את השירים ואת הממוארים שלו בתפוצת ענק. תפוצה שכוללת, מלבד ברית בת שנים עם "הזמן הירוק", גם את הבמה המכובדת של המוסף לשבת של "הארץ", ומאז שנים רבות קודם לכן – את הרשת האלקטרונית הבינלאומית כולה, ששם תרגמו את שיריו לאנגלית ולשפות אירופיות שונות. לפני חודש שרו באוניברסיטת אושקוש, במדינת ויסקונסין בארצות הברית, ארבעה שירי זיכרון של פורת, בהופעת בכורה על פי הלחנה מקורית. שירי הזיכרון שלו קנו לו שם לא רק בחו"ל אלא גם בישראל, הם מושמעים בעצרות זיכרון, חקוקים באבן באנדרטאות והצטרפו לשורה הראשונה של דימויי השכול הישראלי.
התשובה של פורת מפתיעה כמובן. המראיינת אולי ציפתה שפורת יפתח בהרצאה מלומדת, בעקבות שאלתה על שם הספר, שלקוח משם אחד השירים הטובים ביותר שבו, והיא כבר הגיעה מוכנה, לאחר שקראה את רשימתו של בארי צימרמן, שכן וחבר ותיק של אלישע פורת, שכתב על השיר הזה שהוא "שיר אגוצנטרי" נפלא, וכי אותו זה שמדבר בו על "צער הפחיתה", (בארי קורא לו, המצטער הרועד), אין בו שום אמפתיה אל צאצאיו העתידיים, כיוון שהוא נתון כל כולו בשמירה אדוקה על מה שנותר מזהותו הראשונית. אבל פורת, כהרגלו, הכה בכלל מכיוון בלתי צפוי, ובעיקר, הכי פחות יומרני.
"אני עצמי לא מתכחש למצב הפחיתה שלי, אף על פי שעל פניו נראה שאני יוצר וכותב יותר בשנים האחרונות. מה שאני משתדל לעשות הוא להסיר את רוע הגזירה ההכרחי של הפחיתה. אני מוריד אותה לקו האפס, שהוא הלידה מחדש, וכך אני מבטיח את עצמי מפני הכליה המוחלטת שהיא הסוף של הפחיתה. אני הופך תהליך עוין לתהליך מבטיח. ויכול להיות שהבוטניקה עוזרת לי. ההתחדשות הנפלאה אולי חסרה לנו כאנשים. אנחנו רואים את עצמנו כעליונים אבל בעניין הזה אנחנו יכולים רק להתקנא בצומח. צריך להשלים עם זה שלנו אין תהליכי התחדשות ולצומח יש. זה אחד הדברים שמושכים אותי אליו, כאילו אם אתקרב אליו מאוד, אצליח לזכות בחלק קטן מתהליך ההתחדשות של הצומח".
אז הספר שלך הוא על הזיקנה?
"בהחלט. בהחלט. אבל לפני שאענה, תרשי לי פה במאמר מוסגר לציין עובדה מצערת, שלא הולמת את ההתפתחות האנושית, והיא שאין בישראל היום שירי זיקנה. יש התחמקות מאורגנת, הייתי אומר, מהתייחסות לנושא הזה. הזיקנה באה לידי ביטוי באופן לא ישיר בידי משוררים צעירים שכותבים עליה, בנים, נכדים מעריצים, שרואים את הזקן ונותנים מקום לראייה הזאת, אבל המשוררים עצמם ממעטים לכתוב את ביטויה הישיר.
ואני כן כותב, בהחלט כותב על כך, אם כי לא רק על הזיקנה. יש התפרצויות של ממוארי זיכרונות של חזרות לאחור. אבל באופן כללי, כן, הספר הוא על תהליך הפחיתה. תהליך ההזדקנות שהוא גם גופני וגם פואטי".
בעניין של הפואטי אתה לא ממש משכנע – אתה אחד האנשים הכי פוריים שאני מכירה היום בתחום.
"כמה וכמה מידידיי אומרים לי, שכל הדיבור הזה שלי הוא העמדת פנים, והשירים דווקא הולכים ומשתבחים עם הזמן, אבל אני מרשה לעצמי לראות יותר מהם.
בואי ניקח את הדברים שאמרת, ונמיר אותם בהתבגרותו של משורר. באופן כללי, זה נכון ואני סבור שמשוררים צריכים להתחיל לשיר מה שיותר צעיר. אני מצטער ששנות הנעורים שלי לא תועלו במדויק ואל השירה הגעתי במאוחר. השירה דורשת מיומנות, מקצוענות ממדרגה ראשונה והסרת כל החסימות מהאצבע לעין. התחלתי לכתוב שירים בגיל מאוחר. את שירי הזיכרון התחלתי לכתוב לאחר מלחמת יום כיפור, והייתי אז בן 35, שזה איחור גדול אצל כותבי שירה. ומהפכה פנימית עברתי שוב בראשית שנות התשעים כשמצאתי את המנגינה שיותר מתאימה לי, שזה ממש גיל מאוחר".
זה מפריע?
"מחד, אי אפשר לבוא בגיל מאוחר, אלמוני יחסית, לא מוכר, מאיזה קיבוץ קטן ומרוחק מהמרכז, ולחשוב שאתה הולך לכבוש את קהל הקוראים, כמו אבידן או אחד המחדשים של השירה העברית החדשה. השירה כרוכה בהליך ארוך מאוד של היחשפות הקהל במשך שנים, לצבע המיוחד של השירה הפרטית שלך, של משא ומתן ממושך עם קוראי שירה. מאידך, גם אם זה לא קורה, ולרוב זה לא קורה, אנחנו חייבים להמשיך לשיר, חייבים לא לוותר על הייחודי, על מה שהוא רק יושר בקולנו שלנו. שמא בבוא היום ישתנה טעם הקהל, יחפש את השירה שהבטחנו לו, או שהוא מצא הבטחה לה בשירינו – ולא ימצא דבר.

המצטער הרועד

"אני זוכר את מה שאמר ס. יזהר, שהחיים מזמנים עוד פעם ועוד פעם את האפשרות למצוא את המנגינה הייחודית ולפעמים היא הולכת לאיבוד, אבל כשנמצאת המנגינה הייחודית, מלווים אליה הזיכרונות שהמשורר נושא כל השנים והיא יוצאת נשכרת".
האמת היא שלא מרגישים זיקנה בספר שלך. להפך. המון בוטניקה, המון מיניות.
"אני קורא עכשיו את שירי דורי מנור, ואני סובר שהמנוע שלהם היא הומו-אירוטיקה. השירה ההומו-אירוטית מונעת רק מהמיניות, אז צריך להגיד תודה למשוררים הלא-הומואים, שהשירה שלהם מונעת לא רק מהמיניות ובכל זאת הם כותבים עליה. וכך גם אצל משוררות. אצל הלסביות השירה נוצרת רק ממניעים לסביים מיניים, אבל אי אפשר להתעלם מזה שלמשוררות לא לסביות יש מניעים יצריים. זה חלק מהאדם ובמאה שלנו זה חלק מהאדם המתבגר".
ולגבי הידע בבוטניקה, איך הגעת לידע כזה נרחב בכל עולם הרמשים, הציפורים, הצמחים?
"במשך שנים הייתי רוכב על האופניים בשדות. עתה בשל הגיל צמצמתי את הטיולים, אבל בעשור האחרון טיילתי הרבה באופניים. ודבר גורר דבר. מי שסקרן מטבעו אז הסקרנות מושכת אותך לברר. אם אני רואה פרח מסוים או ציפור מסוימת, כדי להבין את תבנית נוף מולדתי, שזה ביטוי לא פשוט בכלל ולא פשטני, כדי להבין את התבנית המדויקת, נדרשת סקרנות ולימוד".

קפיצת מדרגה

אלישע פורת הוא בן וחבר עין החורש. נשוי ליעל, בת כפר מנחם, שאותה הכיר כששניהם היו בני 16, בסמינר הדרכה של התנועה. אב לבן ולשלוש בנות וסב לנכדים. הוריו אליהו ולולה יוסלביץ (פורת) הם ממייסדי הקיבוץ. אביו היה מתרגם של ספרות מופת, בספריית פועלים, וכותב פיליטונים ומקאמות בשירות התרבות של קיבוצו. פורת מרבה להזכיר אותו ולדון בכתביו ובסיפור חייו. פורת הוא גם סופר, מבקר, "בלש ספרותי", ובשנים האחרונות היה שותף למיזם גדל-ממדים ביוזמת אוניברסיטת באר שבע, של כתיבת לקסיקון לסופרי ישראל. הוא כתב ופרסם סיפורים קצרים, נובלות וסיפורים לילדים, וכן ספרים שירה, סיפורת וביקורת. למרות כל היבול הספרותי הזה, הנוכחות שלו בעולם הרוח לא הייתה מעולם פרנסתו, או כמו שקראו לה בקיבוץ, "לא הייתה הענף שלו". ההתמחות שלו היא בהרכבות במטעים.
פורת: "כל השנים הייתי חקלאי; כמה שנים בצאן ואחר כך חזרתי לענף עצי הפרי. הספקתי לגדל שזיפים, ענבים, תפוחי עץ ועברתי באופן מסודר עם הענף לגידול אבוקדו. ייתכן שהייתי ממשיך לגדל אבוקדו עד היום, אלמלא התקף לב קטלני שפקד אותי בגיל חמישים והעלה מחדש את כל מצוקות העבר, חידד אותן והחריף אותן; את מצוקות העבר שהתגלו לי במלחמות והייתי צריך להתאים את עצמי שוב לעולם חדש ומאיים.
"למזלי, שירתי נתנה קפיצת מדרגה לאחר ההתקף בראשית שנות התשעים, כי לא יכולתי להחזיק אותה כלואה. הבנתי שאני יכול להניח את הפרוזה לאחרים טובים יותר, והתמכרתי והתמסרתי לשירה. ומסתבר שהיה למה להתמכר. חיכתה מסה גדולה של שירים. לפעמים אני חושב זה מצחיק, אבל איש מלבדי לא היה כותב אותם אם אני לא הייתי כותב אותם. אחרי שהם מקבלים קיום משל עצמם ואני מגיע אליהם כקורא זר, אני חושב איזה קשר מעניין, בלעדיי הם לא היו מגיעים לעולם".
פורת, נולד בשנת 1938, שנת תרצ"ח, ומאז ומתמיד אהב להשתמש במין גאווה מיוחדת בצליל של שנת הלידה שלו, שהייתה כמו נבואה לטראומה האיומה, שהשאירה בנפשו מלחמת יום כיפור. במלחמה הזאת שירת ברמת הגולן ושב ממנה אחר ממה שהיה קודם לכן.
החוויה הצבאית היא חוויה מכוננת אצל פורת, מאז הלחימה במובלעת מזרעת בית ג'אן, שהופגזה באופן מסיבי על ידי הסורים. אחר כך סופח ליחידה שתפקידה היה לאתר את חללי צה"ל בשטח לאחר נסיגת הצבא הסורי. בעקבות המלחמה כתב ב-1975 את ספר שיריו הראשון – "חושניה, המסגד". לאחר המלחמה יצא לשתי שנות לימודי יהדות במכון הרטמן בירושלים, לימודים שהביאו אותו להיכרות עמוקה עם המקורות, והשפיעו מאוחר יותר על יצירתו.

פורת. האיום התמידי על הקיום היהודי

בתקופה האחרונה ובממוארים שלך במוסף הארץ אתה משתמש בגלוי במושג "הלם קרב", שעברת לאחר מלחמת יום כיפור. מה זה בעצם הלם קרב?
"הלם קרב פואטי. הוא לא נרשם במסמכי קופות החולים או באיזה בית חולים זה. הלם קרב פסיכולוגי, שיצר המון שאלות. הוא לא ניכר בהתנהגות היומיומית ולא הביא אותי לבריחה משירות מילואים וכדומה. חזרתי ממלחמת יום כיפור ונפלתי על אותו מצב, שחיילים מאז ומעולם נפלו עליו כשהם שבו מן המלחמה. הם חזרו וראו ששום דבר לא השתנה. הלם החזרה. והייתי די בודד בעניין הזה. עוד חברים שלי חזרו בתיאבון מוגבר לחיים הקודמים, אני לא יכולתי לחזור כך. משהו נסדק. התגלו לי תהומות שלא איימו עלי מקודם. נקרא לזה האיום התמידי של הקיום היהודי, הוא פתאום התגלה בפני בצורה מאוד ברוטלית ומאיימת. לא יכולתי לחזור לחיי היומיום, הייתי חייב לרפא את זה, או לתעל למקום שבו נפשי תמצא את ביטוייה ולא תפריע לחיי היומיום. לא יכולתי לחזור לחיים הרגילים במשפחה ובקיבוץ. למזלי, הציע לי אברהם שפירא, פצ'י ידידי, לעלות לירושלים, ללמוד או לא ללמוד ובעיקר להטביע את צערי באוקיינוס של טקסטים יהודיים ובניסיון למצוא בתוך אוקיינוס הטקסטים הללו איזה מזור. זאת לא הייתה התחזקות משום סוג וזאת לא הייתה התקרבות להלכה אלא שקיעה לזמן מוגבל בטקסטים עבריים כדי להבין מי אני ומה אני ומה אני עושה פה. וזה עזר. חזרתי רגוע הרבה יותר".
בשנים האחרונות התפרסמת בעיקר בתחום שירי הזיכרון. ניתן לומר כי קנית לך שם בתחום הזה.
"אני מעדיף לומר, שהקהל הבחין בקול המיוחד שלי, לא שקניתי לי שם. קהל הקוראים או קהל המאזינים – כי פעמים רבות האנשים מגיעים למילות השירים שלי דרך קריינים – למד להבחין בקול הייחודי שלי. כמובן, הדבר מעניק לי הרגשה טובה. השירים האלה עולים על סדר היום בהמון טקסים וטקסי זיכרון ואפילו בטלוויזיה, והתחושה היא שאולי הטקסטים הנכונים והאמיתיים שלי דוחקים איזה זיוף, איזה שמאלץ שיש לו נטייה להידחק לימים האלה".
יש לך מחשבות של איך הייתי רוצה להישאר בזיכרון? איך הייתי רוצה להיות ידוע?
"לא. כעת אני נסחף בגל הממוארים, שהתחלתי לכתוב אותם לעיתונים שלנו ואני ממשיך בהם במוסף של הארץ. הם נושאים אותי למקומות בזיכרון באינטנסיביות של נסיעה, שלא מותירה זמן לשיקולים אחרים. הכתיבה בעיתונות, מביאה לי קהל עצום ואני מרגיש שנוצרה איזו ציפייה, כאילו אני מבטא איזה עבר משותף של חבורה גדולה יותר ממני ומאשתי, כאילו אני מבטא איזו דור או משמרת או לא חשוב מה, במובן הזה.
הספר הזה, מקבץ שירים שכתבתי מאז 2005. בניגוד לאנשים בני גילי, שמקבצים אוספים ומבחרים, אני רק בהתחלה ובכלל לא מעניין אותי לבחור, או לקבץ. אני מראה את שירתי לפני הפרסום לשניים או לשלושה ידידים  שמסייעים לי בעיצוב והם הקהל האולטימטיבי שלי. איתם אני מנהל את הדיאלוג, זה הקהל שמולו אני מנהל את השירים".

בארי צימרמן כתב על שירתו של פורת במדורו, "משוררים כפריים", בעיתון הזמן הירוק:
"אלישע פורת אינו עסוק בהרהורים טשרניחובסקאיים אודות היות האדם תבנית נוף מולדתו. הנוף, המולדת והתבנית הם טבעו הראשון והאחרון. ככל שהוא יותר מקומי יותר פרובינציאלי ומחובר, כך הוא יותר אוניברסלי, משוחרר מגביה עוף"
… "רבים משיריו מצטיינים באיזו אי-מושלמות, בחספוס דווקאי, כמעט חורק, מתגרה, ביופי כאילו-פגום, שממנו נצבר בעצם כוחם. ולעיתים בנוח הרוח, מתרכך החספוס קמעא, נכון להכיל הרמוניה זכה… מעטים ונדירים הם אלה שיש להם מה לומר ויודעים, כל כך יודעים איך לומר. אלישע פורת הוא אחד מהם. כפוף, רעול, כהה, שפוף על אופניו, הוא מדווש בשבילי הכפר, אך שירתו כבר משייטת באוטוסטרדות הרחבות של הספרות העברית ומצלצלת צלולה ובהירה בחלונותיה הגבוהים".

הריאיון התפרסם בזמן הירוק 12.4.12

קריאה בלשית

הקריאה ברומן בלשי היא המעקב, הן אחר המחשבות במוחו של הבלש והן אחר מה שנחשף במלאכת הבילוש שלו בניסיון לדעת: מי עשה את זה.

מועדון הספר הבלשי

תיק נעדר, ספרו הראשון של דרור משעני, (זו החקירה הראשונה של הבלש אברהם אברהם ומשעני שוקד עתה על החקירה הבאה) הוא רומן בלשי, שמצטרף אל מסורת מפוארת של סופרים וסופרות מהסוגה הזאת, החל באדגר אלן פו, שיצר את דמותו של אוגוסט דוּפֶּן, הבלש הספרותי הראשון, המשך בארתור דויל, יוצרו של שרלוק הולמס ובאגאתה כריסטי כמובן, היוצרת של מיס מרפל ושל הרקולה פוארו.

מסוכן לכתוב על ספר בלש. כל מה שנכתוב, עלול לקלקל את עצם הקריאה. הקריאה ברומן בלשי היא המעקב, שהקוראים מבצעים, הן אחר רישום המחשבות במוחו של הבלש והן אחר מה שנחשף במלאכת הבילוש שלו בניסיון לדעת: מי עשה את זה.
אני מכירה מישהי, שלפני שהיא מסיימת את העמוד הראשון בספר, היא הולכת לעמוד האחרון כדי "לגלות את הסוף". אצלנו במשפחה מעשה כזה, נחשב לחטא, שקשה להעלות על הדעת איך אפשר לכפר עליו.

עופר בן השש-עשרה יצא בוקר אחד מביתו בחולון לבית הספר ונעלם בלי להשאיר עקבות. אמו מגיעה אל פקד אברהם ומדווחת לו על היעדרו של בנה. "זה לא רגיל בשבילו להיעדר ככה" אמרה האם לבלש. כך מתחיל הספר של משעני, שהחזיק אותי כל הזמן במתח ולקראת סופו, בכלל נכנסתי למין מצב שרק תולעי ספרים בנשמתם מכירים: שילך כל העולם, אני כאן, בפעמון הזכוכית של הספר, עוקבת אחר הסיפור, קולעת ומתירה את מחשבותי עם כל שורה ושורה בקריאה, ובכל דף, התשוקה הזאת לדעת "לגלות את הסוף" ממקדת וסוחפת קדימה ומולה התשוקה הנגדית, שמתמוגגת מעצם הקריאה ורוצה לעכב אותה עוד ועוד, כי מי ידע איך להתמודד עם הריקנות המצפה "אחרי הסוף".

ההצלחה של משעני בבנית המתח של הסיפור הבלשי, היא תנאי קבלה למועדון. אבל לאחר שנכנס אל המועדון האקסלוסיבי של ספרי בלש, הוא בהחלט יכול להתנאות בערכים נוספים שנארגו בספר. זה ספר שנקרא בכמה רמות. רמה אחת מרכזית ועמוקה, נגזרת מעצם התעלומה: זוג הורים מאבדים את בנם בן ה-16, בלש ששמו אבי אברהם, מחפש אחרי הנער, וככל שהוא מחפש, הוא מרגיש שדמותו של הנער לא נהירה לו, חומקת ממנו. שלא ראה אותה באמת, שאולי לא נתן דעתו על דמות הנער הזה כפי שהיה צריך לעשות. ודמות נוספת, שכנו של עופר, מורה בשם זאב אבני, מעורב אף הוא בסיפור. גם בשם הבלש וגם בשם השכן, מופיעה המילה והתואר "אב". דרור משעני פותח בספרו "תיק נעדר" הזמנה לקריאה מעמיקה, על תפקיד האב בחיפוש אחר בנו בשכונה אחת בחולון. כלומר בארץ ישראל שלנו כאן ועכשיו, בלב לבה של ישראל היום.

הקריאה בספר מתחילתה מתרחשת גם ברמה נוספת. מלאכת הכתיבה לא רק שהיא מודיעה על עצמה, אלא שהיא גם מפנה את הקריאה אל עצם התקדמותה. הייתי אומרת שספרות בלשית מאפשרת לצחצח את זהרה של התחבולה הזאת. כלומר להפנות את עיניה של הקוראת אל מה שעושה כל מלאכת הספרות: בונה עלילה. באנגלית נשמעת המילה הזאת יותר מתאימה ויותר פלילית מאשר בעברית, plot. אנחנו מפענחים דרך העלילה את סיפור המעשה כולו. יש סוד ואנחנו מגלים אותו צעד אחר צעד. ומסתבר לנו, כי לא רק שעלינו הקוראות לפענח בעת הקריאה את הסיפור, אלא הסופר עצמו, מנסה לפענח את דמות גיבוריו בעת הכתיבה.

אברהם אברהם, שמקורביו, ביניהם אילנה, הבוסית שלו במשטרה, קוראים לו אבי, הוא בלש שדמותו מורכבת ואנו מגלים אותה לאט לאט. אבל החקירה עצמה, כאילו מתרחקת מאיתנו. מתרחקת, ובו בזמן  נשארת בטווח שמשאיר אותנו במתח. בתחילה זהו מתח על אש נמוכה. אחר-כך הוא מחמיר. והסוף לא מאכזב.

אומה טורמן וויוקה פוקס, חשיפת התחבולה

כדי להבין טוב יותר מה עושה משעני בספרות, אפשר אולי להביט בדוגמה מהקולנוע, על קוונטין טרנטינו חביב נפשי. בסרט, להרוג את ביל, לאחר שהכרנו את "הכלה" (אומה טורמן) וראינו איך יצאה ברכב הצהוב אל מסע הנקמה שלה, אנו מגיעים אל העימות הראשון בין "הכלה" ובין ורניטה גרין (ויוקה א. פוקס), שמתרחש בבית פרברים אמריקאי קלאסי, שבו היא מתגוררת עם בעלה הרופא. בעת מלחמת הסכינים בין שתי הנשים, כאשר עוברות שתיהן מחדר לחדר, מתרוממת המצלמה של טרנטינו, ועוקבת מלמעלה אחר השתיים ובתוך כך אנחנו קולטים, שכל הדרמה המותחת שלפנינו, מתרחשת בתוך חדרים שהם סטים באולפן. זהו סרט, אומר לנו הבמאי, וכאשר בתה בת החמש של ורניטה גרין צופה בפנים אטומות בקרב שבין "הכלה" לאמה, שתוצאותיו הקטלניות צפויות מראש, אטימותה מצמררת אמנם, אך היא מייצגת את אטימותם של הצופים בסרט, גם כאשר לכאורה הם מזדעזעים קשות. (כפי שחושב גם אורי קליין).

נחזור למשעני. החקירה המדשדשת ותסכולו של הבלש, אכול רגשות האשמה, מביאים אותו להלך נפשי ולשאלות שהוא מפנה לעצמו, עד שכמעט שנשמעת שם נימה של אירוניה עצמית. כאילו דוחק הסופר ומגלה לנו על השלב בכתיבה שבו שאל את עצמו, דרך הגיבור הראשי שלו, הבלש אברהם אברהם, מהו בכלל הסיפור שכתב ומהי בעצם דמותו של הנער הזה והאם בהתחקות אחר דמותו, נפענח גם את הסיפור הנורא, שבעטיו נעלם הנער.

חשיפת הסוד של הסיפור, המשתלבת באופן בלתי נפרד עם חשיפת התחבולה הספרותית, איננה מעניקה רק הנאה אסטתית גרידא, אלא היא היא המראה, שמקנה לנו הספרות על חיינו. הספרות מסייעת לנו, אם נחפוץ, להביט ולגלות את סוד חיינו, לפענח אותו. ובאופן הזה, ספרות בלשית משובחת, מתעלה על פני ההנאה הברורה של חווית המתח בניסיון למצוא "מי עשה את זה", היא מפנה את העין אל תוככי המראה של החיים. חווית הקריאה של הספר מסמנת מימד נוסף של מעקב אחר החוויה של קריאה בנפשנו אנו.

דרור משעני, תיק נעדר, הוצאת כתר, 2012

קריאת אהבה (5)

פרט מתוך הצעה לסדר, איור: איה גורדון-נוי

קריאת אהבה – קריאה במבחר יצירות על אהבה לכבוד כניסתם של ימי האביב ובואו של חג הפסח.

אני יפה בשבילך

הבאת לכאן נשים אחרות? הוא היסס. וּויולה: אם לא הבאת לכאן נשים אתה גבר של כלום. כן. אחדות. הוא חטף בפניו סטירה ממלוא כף ידה. ככה חיכית לי?

הבארון המטפס. חי על העצים

הבארון המטפס הוא הסיפור על קוזימו פיאוואסקו מרונדו, שהחליט ביוני 1767, בהיותו בן 12, כפעולת מרי נגד אביו שהכריח אותו לאכול תבשיל שבלולים, לעלות על עץ ולחיות על העצים. קוזימו עלה אז על עץ אלון האדר הענק הסמוך לבית והודיע מלמעלה לאביו כי לא ירד עוד לעולם. וקיים את דברו. בתחילה לא היה ברור לו שכך ינהל את חייו אבל כשהתעצבה התבגרותו הוא יצר לעצמו חיים שלמים ומלאים לא רק על העץ ליד הבית אלא המשיך ונדד בין העצים, וכל חייו חי בדומה לכל יתר בני האדם ובסינטזה עמם, רק שהוא היה על העצים. בערש מותו העלו לו מיטה לעץ, כדי שימות עליה בנוחיות. באותו היום שבו עלה לראשונה על עץ אלון האדר, בהיותו בן 12, הבחין מרחוק בנערה זהובת שיער יפהפיה על נדנדה ושמה: סופוניזבה ויולה ויולנטה ד'אונדאריבה.
סיפור האהבה שאביא כאן (מעמ' 302-3) הוא תיאור קצר שהתרחש, שנים רבות לאחר אותה ארוחת שבלולים, שבעטיה עזב קוזימו את הרגלי החברה המטופשים והדוגמטיים, כאשר חזרה במפתיע למחוז חייו של קוזימו, זהובת השיער. היא ידעה היכן הוא, וירדה מסוסה ועלתה אל הענף שהיה בו וסיפרה כי מאחר שהכריחו אותה להינשא בחרה מלכתחילה בקשיש והיתה מטרה ברורה לבחירתה: "כך אתאלמן מוקדם יותר".

איטאלו קאלוינו. סופר ואגרונום

"קוזימו ישב שם, המום למחצה תחת מפולת זו של ידיעות והצהרות בוטות, וּויולה היתה רחוקה עוד יותר מתמיד: מתחנחנת, אלמנה ודוכסית, השתייכה עכשיו לעולם שמחוץ להישג ידו, וכול מה שהוא ידע לומר היה: ועם מי היה זה שהתחנחנת?
והיא: הנה. אתה מקנא. הבט, לעולם לא ארשה לך להיות קנאי.
קוזימו ניתר על עומדו, בדיוק כשם שעושה גבר קנאי שמתגרים בו, אולם מיד חשב: "איך? קנאי? אך מדוע היא מניחה שאוכל לקנא לה? מדוע היא אומרת: 'לעולם לא ארשה לך'? זה כאילו לומר שהיא חושבת שאנחנו…"
ואז, סמוק פנים, נרגש, היה רוצה לומר לה, לשאול אותה, לשמוע, אולם היתה זו היא ששאלה אותו, ביבושת: – אמור לי אתה, עכשיו: מה עשית?
הו, דברים רבים עשיתי, החל הוא אומר, יצאתי לציד, גם חזירי-בר, אך בעיקר שועלים, ארנבות, סמורים, וגם כמובן קיכלים ושחרורים; וגם שודדי הים, נחתו שודדי הים התורכים, התחולל קרב גדול, דודי מת; וקראתי הרבה ספרים, בשבילי ובשביל ידיד אחד שלי, שודד שנתלה על הגרדום; ויש לי כל כרכי האינציקלופדיה של דידרו, וגם כתבתי לו והוא ענה לי, מפאריס; ועסקתי בעבודות רבות, גזמתי עצים, הצלתי יער משריפות.

אגוסט רודן. הנשיקה

ותאהב אותי תמיד, בכול ליבך, יותר מכול, ותוכל לעשות הכול למעני?
למימרה זו שנפלטה מפיה, ענה קוזימו מבוהל: כן.
אתה גבר שחי תמיד על עצים למעני, למען ילמד לאהבני.
כן. כן.
נשק אותי.
הוא לחץ אותה כנגד הגזע, נשק לה. כשנשא ראשו הבחין ביופיה כאילו מעולם לא ראה אותה לפני-כן. אך אמרי: כמה יפה את.
אני יפה בשבילך, והתירה את כפתורי כותונתה הלבנה. שדיה צעירים היו ולהם כפתורים של ורד, בקושי הצליח קוזימו להרחיף עליהם לטיפה. ויולה רפרפה הלאה בענפים, וניראה היה כאילו היא מעופפת, הוא טיפס אחריה וחצאיתה מתנפנפת בפניו.
אך לאן אתה מוביל אותי? היתה ויולה שואלת כאילו הוא היה המוביל, ולא היא הגוררת אותו אחריה.
מכאן, הפטיר קוזימו והחל מדריך אותה, ובכל מעבר מענף לענף היה נוטל את ידה או חובק מותניה, מלמד אותה איך לעבור.
מכאן. ומהלכים היו על אי אלו עצי זית, שנזדקרו ממדרון תלול ומאמיר אחד העצים הנה הים, שעד עכשיו נשקף להם רק רסיסים רסיסים ונרחב כמו הרקיע. האופק נפתח רחב וגבוה, והכחול היה מתוח ונקי מכול, בלא אף מפרש, ואפשר היה לספור את הקשקשים, הנרמזים רק כהוא זה, של הגלים. רק אדווה קלה מאד, כמו אנחה, אצה לה בין חלוקי החוף.
בעיניים מסונוורות למחצה ירדו קוזימו וּויולה שוב אל תוך הצל הירוק כהה של העלווה. מכאן.
בעץ אגוז אחד, על גבי מסעף הגזע, מצוי היה שקע קערורי, צלקת מפגיעתה של עבודת גרזן נושנה, ושם היה אחד ממקומות המקלט של קוזימו; פרוש היה שם עור חזיר בר, וסביב מונחים כד, כלי עבודה אחדים, קערה.
ויולה הטילה עצמה על גבי חזיר הבר. הבאת לכאן נשים אחרות?
הוא היסס. וּויולה: אם לא הבאת לכאן נשים אתה גבר של כלום.
כן. אחדות.
הוא חטף בפניו סטירה ממלוא כף ידה. ככה חיכית לי?
קוזימו מחליק היה בידו על לחיו שהאדימה ולא ידע מה לומר;
אך היא, נראה היה שמזגה שב להטות לו חסד: ואיך היו? אמור לי: איך היו?
לא כמוך, ויולה, לא כמוך.
ומה אתה יודע איך אני, אה, מה אתה יודע?
היא נעשתה מתוקה וקוזימו לא היה גבול לפליאתו על השתנויות אלה של מצב רוחה. הוא ניגש קרוב אליה. ויולה היתה עשויה כולה זהב ודבש.
אמרי לי.
אמור לי.
הם ידעו זה את זה. הוא ידע אותה ואת עצמו, כי לאמיתו של דבר מאולם לא ידע לפני כן את עצמו. והיא ידעה אותו ואת עצמה, כי למרות שידעה את עצמה תמיד, מעולם לא הצליחה להכיר את עצמה עד כדי כך."

על הסופר קאלוינו, מתוך גב העטיפה, אבות אבותינו

הבארון המטפס, בתוך: אבות אבותינו, איטאלו קאלווינו, מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת ספרית הפועלים, 1978

(המהדורה שבידי היא הדפסה אחד-עשר שנת 2000)

 קריאת אהבה (4)

פרט מתוך הצעה לסדר, איור איה גורדון-נוי

קריאת אהבה – קריאה במבחר יצירות על אהבה לכבוד כניסתם של ימי האביב ובואו של חג הפסח.
בפסח קוראים את שיר-השירים, שהוא שיר אהבה. הרקע של שירי האהבה הוא מועד האביב והפריחה.

אהבה בכל הפה

איתן נ. גלס, הוציא שירים לאוויר הישראלי בשנת 1990 והוא הראשון, אני חושבת, שהצליח להמיס את הערסיות הישראלית הצברית, אל תוך השפה האליטיסטית הגבוהה, ולהפוך אותה לשפה שירית נהדרת ומדברת וחודרת לגוף. שזה כמובן קשור להתמודדות האיתנים בין האשכנזיות לדורותיה ובין המזרחיים. הוא כותב על זה באחד השירים, על כמה שהוא אוהב את שירת ביאליק "ששנא אותנו, את השחורים, את הספרדים… הכניסני תחת כנפך בן-שרמוטה."

הערסיות העדינה. אני סימון נחמיאס, 14

גלס מחייך אותי תמיד ואני מתה עליו ועל שפתו השירית ומרגישה איך השירה שלו מחברת בין הרחוב הצפוף באנשים ובין האביב הריחני, המתנשם בשרב של ישראל, ואיך הוא ממשיך וממולל את חוט השני מאז אותה אהבה קודחת של הנערה משיר השירים, הישר אל הארץ פה בגליל וברחובותיה של יפו. כי המלים שהוא בוחר בקפידה וצירופן זו לזו, במשקל המתריס והמדלג שלו, מתקנים קלקולים שעברו עלינו בדרך ובשנים שלא היינו פה. יש עניינים שלא צריך לדבר עליהם הרבה. יודעים אותם באיזה אופן עמום, ואז ברגע אחד, המשוררים חושפים את הכיסוי ומציצה האמת הגולמית, כמו בשיר מתכונים, שהוא נמצא עשירית המילימטר לפני הוולגריות, ודווקא בגלל הקרבה הזאת הוא מגיע אל הנקודה הכי עדינה באהבה שבה מתחבר הכל.

האוויר העביר בין גבר ובין אישה. אני סימון נחמיאס, 73

השיר מתכונים נמצא בפרק הראשון בספר של גלס, אני סימון נחמיאס, והשיר שלהלן בפרק האחרון של הספר. ההתמודדות שדיברתי עליה למעלה שככה. הגיאוגרפיות מהגולה כבר התערבבו למשהו חדש. אין מאבק רק הולכים לים. וכמו בתנך, התיאורים הרגשיים המופלאים ביותר, מגיעים לידיעתנו מתוך הפעולות. באומנות של צורף תכשיטים, בורר המשורר את המלים, שמספרות על האוויר העביר בין גבר ובין אישה בכמה שעות של שלום. אולי האושר הוא קצר, אבל הוא היה שם. הנדירות שלו מרחפת ומלטפת את לבנו.

איתן נ. גלס, אני סימון נחמיאס, הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 1995