הופך תהליך עוין לתהליך מבטיח
עם צאת ספרו האחרון לאור, אלישע פורת מסביר למה אינו מתכחש למצב הפחיתה שלו עצמו, ומספר בגילוי לב על הלם הקרב שלקה בו אחרי מלחמת יום כיפור: זה היה הלם החזרה הביתה וחרדת האיום התמידי לקיום היהודי
"יש שלב בחיים שבו אדם מרגיש כי מאותו רגע ואילך הוא פוחת והולך, יש שמודים בזה ויש שלא, אבל התהליך מתחיל ומי שמכיר את עצמו יודע". את ההצהרה הזאת אומר ברעם- קול אלישע פורת, במין עליזות מיוחדת ששמורה רק לו, ובשטף דיבור שמשמר חתרנות והתרסה שלא הייתה מביישת כל בן-עשרה. רק שהוא עצמו כבר בן 74.
פורת ענה כאן לשאלה מדוע קרא לספרו האחרון, שיצא ממש בימים אלה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשם פחיתה. הוא ישב בחדר העבודה הצר שלו, שאין בו חלון ובקושי יש בו ספרים, ומה שכן יש בו זה שולחן פשוט נורא ושני כיסאות קטנים. אבל על השולחן מוצב מחשב, שדרכו, פורת משלח את השירים ואת הממוארים שלו בתפוצת ענק. תפוצה שכוללת, מלבד ברית בת שנים עם "הזמן הירוק", גם את הבמה המכובדת של המוסף לשבת של "הארץ", ומאז שנים רבות קודם לכן – את הרשת האלקטרונית הבינלאומית כולה, ששם תרגמו את שיריו לאנגלית ולשפות אירופיות שונות. לפני חודש שרו באוניברסיטת אושקוש, במדינת ויסקונסין בארצות הברית, ארבעה שירי זיכרון של פורת, בהופעת בכורה על פי הלחנה מקורית. שירי הזיכרון שלו קנו לו שם לא רק בחו"ל אלא גם בישראל, הם מושמעים בעצרות זיכרון, חקוקים באבן באנדרטאות והצטרפו לשורה הראשונה של דימויי השכול הישראלי.
התשובה של פורת מפתיעה כמובן. המראיינת אולי ציפתה שפורת יפתח בהרצאה מלומדת, בעקבות שאלתה על שם הספר, שלקוח משם אחד השירים הטובים ביותר שבו, והיא כבר הגיעה מוכנה, לאחר שקראה את רשימתו של בארי צימרמן, שכן וחבר ותיק של אלישע פורת, שכתב על השיר הזה שהוא "שיר אגוצנטרי" נפלא, וכי אותו זה שמדבר בו על "צער הפחיתה", (בארי קורא לו, המצטער הרועד), אין בו שום אמפתיה אל צאצאיו העתידיים, כיוון שהוא נתון כל כולו בשמירה אדוקה על מה שנותר מזהותו הראשונית. אבל פורת, כהרגלו, הכה בכלל מכיוון בלתי צפוי, ובעיקר, הכי פחות יומרני.
"אני עצמי לא מתכחש למצב הפחיתה שלי, אף על פי שעל פניו נראה שאני יוצר וכותב יותר בשנים האחרונות. מה שאני משתדל לעשות הוא להסיר את רוע הגזירה ההכרחי של הפחיתה. אני מוריד אותה לקו האפס, שהוא הלידה מחדש, וכך אני מבטיח את עצמי מפני הכליה המוחלטת שהיא הסוף של הפחיתה. אני הופך תהליך עוין לתהליך מבטיח. ויכול להיות שהבוטניקה עוזרת לי. ההתחדשות הנפלאה אולי חסרה לנו כאנשים. אנחנו רואים את עצמנו כעליונים אבל בעניין הזה אנחנו יכולים רק להתקנא בצומח. צריך להשלים עם זה שלנו אין תהליכי התחדשות ולצומח יש. זה אחד הדברים שמושכים אותי אליו, כאילו אם אתקרב אליו מאוד, אצליח לזכות בחלק קטן מתהליך ההתחדשות של הצומח".
אז הספר שלך הוא על הזיקנה?
"בהחלט. בהחלט. אבל לפני שאענה, תרשי לי פה במאמר מוסגר לציין עובדה מצערת, שלא הולמת את ההתפתחות האנושית, והיא שאין בישראל היום שירי זיקנה. יש התחמקות מאורגנת, הייתי אומר, מהתייחסות לנושא הזה. הזיקנה באה לידי ביטוי באופן לא ישיר בידי משוררים צעירים שכותבים עליה, בנים, נכדים מעריצים, שרואים את הזקן ונותנים מקום לראייה הזאת, אבל המשוררים עצמם ממעטים לכתוב את ביטויה הישיר.
ואני כן כותב, בהחלט כותב על כך, אם כי לא רק על הזיקנה. יש התפרצויות של ממוארי זיכרונות של חזרות לאחור. אבל באופן כללי, כן, הספר הוא על תהליך הפחיתה. תהליך ההזדקנות שהוא גם גופני וגם פואטי".
בעניין של הפואטי אתה לא ממש משכנע – אתה אחד האנשים הכי פוריים שאני מכירה היום בתחום.
"כמה וכמה מידידיי אומרים לי, שכל הדיבור הזה שלי הוא העמדת פנים, והשירים דווקא הולכים ומשתבחים עם הזמן, אבל אני מרשה לעצמי לראות יותר מהם.
בואי ניקח את הדברים שאמרת, ונמיר אותם בהתבגרותו של משורר. באופן כללי, זה נכון ואני סבור שמשוררים צריכים להתחיל לשיר מה שיותר צעיר. אני מצטער ששנות הנעורים שלי לא תועלו במדויק ואל השירה הגעתי במאוחר. השירה דורשת מיומנות, מקצוענות ממדרגה ראשונה והסרת כל החסימות מהאצבע לעין. התחלתי לכתוב שירים בגיל מאוחר. את שירי הזיכרון התחלתי לכתוב לאחר מלחמת יום כיפור, והייתי אז בן 35, שזה איחור גדול אצל כותבי שירה. ומהפכה פנימית עברתי שוב בראשית שנות התשעים כשמצאתי את המנגינה שיותר מתאימה לי, שזה ממש גיל מאוחר".
זה מפריע?
"מחד, אי אפשר לבוא בגיל מאוחר, אלמוני יחסית, לא מוכר, מאיזה קיבוץ קטן ומרוחק מהמרכז, ולחשוב שאתה הולך לכבוש את קהל הקוראים, כמו אבידן או אחד המחדשים של השירה העברית החדשה. השירה כרוכה בהליך ארוך מאוד של היחשפות הקהל במשך שנים, לצבע המיוחד של השירה הפרטית שלך, של משא ומתן ממושך עם קוראי שירה. מאידך, גם אם זה לא קורה, ולרוב זה לא קורה, אנחנו חייבים להמשיך לשיר, חייבים לא לוותר על הייחודי, על מה שהוא רק יושר בקולנו שלנו. שמא בבוא היום ישתנה טעם הקהל, יחפש את השירה שהבטחנו לו, או שהוא מצא הבטחה לה בשירינו – ולא ימצא דבר.
המצטער הרועד
"אני זוכר את מה שאמר ס. יזהר, שהחיים מזמנים עוד פעם ועוד פעם את האפשרות למצוא את המנגינה הייחודית ולפעמים היא הולכת לאיבוד, אבל כשנמצאת המנגינה הייחודית, מלווים אליה הזיכרונות שהמשורר נושא כל השנים והיא יוצאת נשכרת".
האמת היא שלא מרגישים זיקנה בספר שלך. להפך. המון בוטניקה, המון מיניות.
"אני קורא עכשיו את שירי דורי מנור, ואני סובר שהמנוע שלהם היא הומו-אירוטיקה. השירה ההומו-אירוטית מונעת רק מהמיניות, אז צריך להגיד תודה למשוררים הלא-הומואים, שהשירה שלהם מונעת לא רק מהמיניות ובכל זאת הם כותבים עליה. וכך גם אצל משוררות. אצל הלסביות השירה נוצרת רק ממניעים לסביים מיניים, אבל אי אפשר להתעלם מזה שלמשוררות לא לסביות יש מניעים יצריים. זה חלק מהאדם ובמאה שלנו זה חלק מהאדם המתבגר".
ולגבי הידע בבוטניקה, איך הגעת לידע כזה נרחב בכל עולם הרמשים, הציפורים, הצמחים?
"במשך שנים הייתי רוכב על האופניים בשדות. עתה בשל הגיל צמצמתי את הטיולים, אבל בעשור האחרון טיילתי הרבה באופניים. ודבר גורר דבר. מי שסקרן מטבעו אז הסקרנות מושכת אותך לברר. אם אני רואה פרח מסוים או ציפור מסוימת, כדי להבין את תבנית נוף מולדתי, שזה ביטוי לא פשוט בכלל ולא פשטני, כדי להבין את התבנית המדויקת, נדרשת סקרנות ולימוד".
קפיצת מדרגה
אלישע פורת הוא בן וחבר עין החורש. נשוי ליעל, בת כפר מנחם, שאותה הכיר כששניהם היו בני 16, בסמינר הדרכה של התנועה. אב לבן ולשלוש בנות וסב לנכדים. הוריו אליהו ולולה יוסלביץ (פורת) הם ממייסדי הקיבוץ. אביו היה מתרגם של ספרות מופת, בספריית פועלים, וכותב פיליטונים ומקאמות בשירות התרבות של קיבוצו. פורת מרבה להזכיר אותו ולדון בכתביו ובסיפור חייו. פורת הוא גם סופר, מבקר, "בלש ספרותי", ובשנים האחרונות היה שותף למיזם גדל-ממדים ביוזמת אוניברסיטת באר שבע, של כתיבת לקסיקון לסופרי ישראל. הוא כתב ופרסם סיפורים קצרים, נובלות וסיפורים לילדים, וכן ספרים שירה, סיפורת וביקורת. למרות כל היבול הספרותי הזה, הנוכחות שלו בעולם הרוח לא הייתה מעולם פרנסתו, או כמו שקראו לה בקיבוץ, "לא הייתה הענף שלו". ההתמחות שלו היא בהרכבות במטעים.
פורת: "כל השנים הייתי חקלאי; כמה שנים בצאן ואחר כך חזרתי לענף עצי הפרי. הספקתי לגדל שזיפים, ענבים, תפוחי עץ ועברתי באופן מסודר עם הענף לגידול אבוקדו. ייתכן שהייתי ממשיך לגדל אבוקדו עד היום, אלמלא התקף לב קטלני שפקד אותי בגיל חמישים והעלה מחדש את כל מצוקות העבר, חידד אותן והחריף אותן; את מצוקות העבר שהתגלו לי במלחמות והייתי צריך להתאים את עצמי שוב לעולם חדש ומאיים.
"למזלי, שירתי נתנה קפיצת מדרגה לאחר ההתקף בראשית שנות התשעים, כי לא יכולתי להחזיק אותה כלואה. הבנתי שאני יכול להניח את הפרוזה לאחרים טובים יותר, והתמכרתי והתמסרתי לשירה. ומסתבר שהיה למה להתמכר. חיכתה מסה גדולה של שירים. לפעמים אני חושב זה מצחיק, אבל איש מלבדי לא היה כותב אותם אם אני לא הייתי כותב אותם. אחרי שהם מקבלים קיום משל עצמם ואני מגיע אליהם כקורא זר, אני חושב איזה קשר מעניין, בלעדיי הם לא היו מגיעים לעולם".
פורת, נולד בשנת 1938, שנת תרצ"ח, ומאז ומתמיד אהב להשתמש במין גאווה מיוחדת בצליל של שנת הלידה שלו, שהייתה כמו נבואה לטראומה האיומה, שהשאירה בנפשו מלחמת יום כיפור. במלחמה הזאת שירת ברמת הגולן ושב ממנה אחר ממה שהיה קודם לכן.
החוויה הצבאית היא חוויה מכוננת אצל פורת, מאז הלחימה במובלעת מזרעת בית ג'אן, שהופגזה באופן מסיבי על ידי הסורים. אחר כך סופח ליחידה שתפקידה היה לאתר את חללי צה"ל בשטח לאחר נסיגת הצבא הסורי. בעקבות המלחמה כתב ב-1975 את ספר שיריו הראשון – "חושניה, המסגד". לאחר המלחמה יצא לשתי שנות לימודי יהדות במכון הרטמן בירושלים, לימודים שהביאו אותו להיכרות עמוקה עם המקורות, והשפיעו מאוחר יותר על יצירתו.
פורת. האיום התמידי על הקיום היהודי
בתקופה האחרונה ובממוארים שלך במוסף הארץ אתה משתמש בגלוי במושג "הלם קרב", שעברת לאחר מלחמת יום כיפור. מה זה בעצם הלם קרב?
"הלם קרב פואטי. הוא לא נרשם במסמכי קופות החולים או באיזה בית חולים זה. הלם קרב פסיכולוגי, שיצר המון שאלות. הוא לא ניכר בהתנהגות היומיומית ולא הביא אותי לבריחה משירות מילואים וכדומה. חזרתי ממלחמת יום כיפור ונפלתי על אותו מצב, שחיילים מאז ומעולם נפלו עליו כשהם שבו מן המלחמה. הם חזרו וראו ששום דבר לא השתנה. הלם החזרה. והייתי די בודד בעניין הזה. עוד חברים שלי חזרו בתיאבון מוגבר לחיים הקודמים, אני לא יכולתי לחזור כך. משהו נסדק. התגלו לי תהומות שלא איימו עלי מקודם. נקרא לזה האיום התמידי של הקיום היהודי, הוא פתאום התגלה בפני בצורה מאוד ברוטלית ומאיימת. לא יכולתי לחזור לחיי היומיום, הייתי חייב לרפא את זה, או לתעל למקום שבו נפשי תמצא את ביטוייה ולא תפריע לחיי היומיום. לא יכולתי לחזור לחיים הרגילים במשפחה ובקיבוץ. למזלי, הציע לי אברהם שפירא, פצ'י ידידי, לעלות לירושלים, ללמוד או לא ללמוד ובעיקר להטביע את צערי באוקיינוס של טקסטים יהודיים ובניסיון למצוא בתוך אוקיינוס הטקסטים הללו איזה מזור. זאת לא הייתה התחזקות משום סוג וזאת לא הייתה התקרבות להלכה אלא שקיעה לזמן מוגבל בטקסטים עבריים כדי להבין מי אני ומה אני ומה אני עושה פה. וזה עזר. חזרתי רגוע הרבה יותר".
בשנים האחרונות התפרסמת בעיקר בתחום שירי הזיכרון. ניתן לומר כי קנית לך שם בתחום הזה.
"אני מעדיף לומר, שהקהל הבחין בקול המיוחד שלי, לא שקניתי לי שם. קהל הקוראים או קהל המאזינים – כי פעמים רבות האנשים מגיעים למילות השירים שלי דרך קריינים – למד להבחין בקול הייחודי שלי. כמובן, הדבר מעניק לי הרגשה טובה. השירים האלה עולים על סדר היום בהמון טקסים וטקסי זיכרון ואפילו בטלוויזיה, והתחושה היא שאולי הטקסטים הנכונים והאמיתיים שלי דוחקים איזה זיוף, איזה שמאלץ שיש לו נטייה להידחק לימים האלה".
יש לך מחשבות של איך הייתי רוצה להישאר בזיכרון? איך הייתי רוצה להיות ידוע?
"לא. כעת אני נסחף בגל הממוארים, שהתחלתי לכתוב אותם לעיתונים שלנו ואני ממשיך בהם במוסף של הארץ. הם נושאים אותי למקומות בזיכרון באינטנסיביות של נסיעה, שלא מותירה זמן לשיקולים אחרים. הכתיבה בעיתונות, מביאה לי קהל עצום ואני מרגיש שנוצרה איזו ציפייה, כאילו אני מבטא איזה עבר משותף של חבורה גדולה יותר ממני ומאשתי, כאילו אני מבטא איזו דור או משמרת או לא חשוב מה, במובן הזה.
הספר הזה, מקבץ שירים שכתבתי מאז 2005. בניגוד לאנשים בני גילי, שמקבצים אוספים ומבחרים, אני רק בהתחלה ובכלל לא מעניין אותי לבחור, או לקבץ. אני מראה את שירתי לפני הפרסום לשניים או לשלושה ידידים שמסייעים לי בעיצוב והם הקהל האולטימטיבי שלי. איתם אני מנהל את הדיאלוג, זה הקהל שמולו אני מנהל את השירים".
בארי צימרמן כתב על שירתו של פורת במדורו, "משוררים כפריים", בעיתון הזמן הירוק:
"אלישע פורת אינו עסוק בהרהורים טשרניחובסקאיים אודות היות האדם תבנית נוף מולדתו. הנוף, המולדת והתבנית הם טבעו הראשון והאחרון. ככל שהוא יותר מקומי יותר פרובינציאלי ומחובר, כך הוא יותר אוניברסלי, משוחרר מגביה עוף"
… "רבים משיריו מצטיינים באיזו אי-מושלמות, בחספוס דווקאי, כמעט חורק, מתגרה, ביופי כאילו-פגום, שממנו נצבר בעצם כוחם. ולעיתים בנוח הרוח, מתרכך החספוס קמעא, נכון להכיל הרמוניה זכה… מעטים ונדירים הם אלה שיש להם מה לומר ויודעים, כל כך יודעים איך לומר. אלישע פורת הוא אחד מהם. כפוף, רעול, כהה, שפוף על אופניו, הוא מדווש בשבילי הכפר, אך שירתו כבר משייטת באוטוסטרדות הרחבות של הספרות העברית ומצלצלת צלולה ובהירה בחלונותיה הגבוהים".
הריאיון התפרסם בזמן הירוק 12.4.12