ביקור בנהלל – חיים גורי

מבט של תכלת וזהב

מתוך: השירים, כרך ג, 303

השיר שכאן, יש בו דבר של יופי שלא דהה עם השנים. המגויסות הפוליטית בין שורותיו, היא רק כמו אבקה, שנושאת הדבורה מן האבקנים בין פרח לפרח. וכמו הדבורה מעביר השיר את הגנים של הצמיחה בין התקופות ללא הכובד, ומכירים את יופיו גם בחלוף הזמנים. בקריאה של השיר היום, זורחת הזמנה להזיה מיוחדת: הזמנה למבט על נהלל, אבל לא בנהלל הקונקרטית כאן על פני אדמה, אלא בהולוגרמה של הקדושה שלה, המרחפת מעל עמק יזרעאל. מבט של תכלת וזהב.
עמק יזרעאל לא מוזכר בשיר, אין צורך, אמרת נהלל וכבר אמרת הכל. אמרת מושג שהוא הממשות והדימוי בתרבות הישראלית ועמו האצילות ששמורה לראשונים, למייפלואאר של הציונות. עם השנים, תהפוך הארץ את ערכיה, הקדושה תחזור מנהלל לירושלים, בחזרתה כבר תהיה מוכתמת בכיעור של בגידה מסוימת. ואילו בשיר הזה, אין כתם, ואין פגם. יש גן עדן ובו צעירות, כמו נימפות, שתלבשנה לבן ומתוקף הטוהר המיוחד שלהן, תוכלנה להיות כמו האלה ניכל, רעיתו של ירח, ראש צבא הכוכבים ומאורות הלילה, ואחראי על הקציר ועל הורדת הטל. הן היו יכולות להזיז את הכוכבים ממסילותן ולהביא את הירח עצמו עבור הדובר וחבריו.
והשיר מפנה את דעתנו לשתי עבודות אמנות, מתחום הציור ומתחום השירה. לתכלת בציוריו של מרסל ינקו,

הסטודיו של מרסל ינקו, במוזיאון ינקו בעין הוד

שצייר לא רק את הים בכחול אלא גם את ההרים ואת הכבישים והשולחנות והשמיים, בגוונים מרובים של כחול. לא בטוח שבציוריו התכלת היא ארץ-ישראלית בכלל, אולי זאת התכלת של זכרונותיו מרומניה, אבל היא גוייסה על ידי כולם (כולל ינקו עצמו) למטרה הזאת. ולאידיליות של שמעונוביץ, שכתובות בסוגה שרק תלמידי ספרות לתואר שני לומדים עליה, הפואמה.
נשהה עוד מעט עם החיילים הצעירים, התשושים, שעברו בנהלל, ופגשו שם בוודאי מכרים, כי כולם הכירו אז את כולם, ולא נשארו ללון אלא המשיכו. ואז הבחורות. הבחורות שהופכות לנימפות, ככל שהחיילים מתרחקים מהן. יופיין, תשוקתן הגלויה, התשוקה אליהן, מומרת במשאת נפש, אוורירית, מופשטת, לרומנטיקה, לכמיהה לאהבה. הבחורות פועלות בתודעת החיילים במהלך השיר כדי לשרת מטרה כפולה, להיות מושא של אהבה ולשמש בקודש: להיות כוהנות המחוללות בליל ירח, כשחיילי המקדש ממשיכים הלאה אל משימתם.
המשורר לא הרחיב ולא הטריח אותנו בערכים הלאומיים של החיילים, שביכרו את המשך המסע שלהם (אולי היו בדרכם ליחיעם כדי להיהרג שם בקרב?) על פני ההבטחה הברורה שחיכתה להם בנהלל. חלקם לא חזרו מן המשימה וחלקם חזרו, ואלו שחזרו נשאו עמם לכל חייהם את ההולוגרמה היפהפיה הזאת. כי נהלל כבר כאן בשיר, אינו רק מקום קונקרטי, אלא הוא התמצית של הסמל, הוא הסיבה והתכלית, הוא הירושלים שאליה נושאים את התפילות הציוניות החדשות.
היום שנים רבות אחרי. כמעט שבעים שנה אחרי, אפשר לפגוש את השיר מחדש. לא כחיילים העוברים במקום, אלא כקוראים וקוראות, המביטות אל השיר שצובע את העמק סביב נהלל בצבעים של תכלת וזהב והדימוי הזה עצמו, הופך לכמיהה חזקה: היינו אף אנו, מזמינים ירח מעלינו, האידיליות ההן, התכלת הבוכה עדיין בעיניים, היו קרבות אלינו ונשענות עלינו.

  חיים גורי, השירים, כרך ג הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, 2012