רומן וינאי – דוד פוגל

הערך של ספרים לא פתורים

רומן וינאי הוא רומן לא פתור. דווקא העובדה הזאת, הקיום המוזר שלו בעולם הספרות; יצירה שנכתבה על-ידי סופר, שנרצח באושוויץ ולא ברור מתי בדיוק עבד על ספרו הלא-שלם. היצירה שנמצאה כמעט במקרה בארכיון "גנזים" ושוחזרה על ידי לילך נתנאל, חוקרת הספרות והעורך יובל שמעוני, יש לה מצד אחד שלמות מסוימת ומהוקצעות, שלא לומר על פנימיות ספרותית מרתקת, ולצד זה, קשה להימנע מהתחושה כאילו אנו נמצאים בבית, שמזוויות מסוימות הוא נראה כעומד על תילו, על כתליו וחדריו. מזוויות אחרות, הוא פרוץ לרוחות.
אפשר שדוד פוגל עבד על ספרו, בעת תקופת המסתור שלו בצרפת, בתחילת שנות הארבעים עד ל-1944 ואפשר שהוא כתב אותו בצעירותו בתקופה מוקדמת יותר, בעת שהותו בוינה לפני המלחמה. דיון ארוך ונכבד בעניין מופיע בכתבתה של נועה לימונה במגזין סוף שבוע של הארץ. גם אחרית דבר לספר מאת לילך נתנאל מוסיפה ושופכת אור על הרומן ולמעשה, אי אפשר היום לגשת אל הרומן הזה ללא מה שניתן לכנות אולי, הפרויקציה ההסטורית של עצם גילוי הספר ושחזורו. זאת יצירה שנשארת בתודעה דווקא בשל אי שלמותה והידיעה שצדדים רבים מהיריעה הספרותית אינם פתורים.
במרכז הספר תיאורי העיר הוינאית. האורבניות התוססת של תקופת ויימאר האוונגרדית, נמצאת בראשיתה והיא מן הסתם הרבה יותר מצומצמת גיאוגרפית מעיר שאנו מכירים היום, אך המרכיבים שלה מוחצנים ומתריסים, אולי יותר מהיום ואולי פשוט התרגלנו אל מה שהיה פעם ביזארי ויוצא דופן.  "החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה ובראווה" אומר ההסטוריון בעז נוימן, שחקר את התקופה ואת התופעתיות שלה. זו חברה שחגגה את תרבות הצריכה וקידשה את תרבות הגוף. חברה שחיה באיזה הווה מתמשך והיו לה מאפיינים שוברי מוסכמות יותר מכל מה שהכרנו אי-פעם מאז, משך כל המאה העשרים ותחילתה של המאה הנוכחית.
בתוך המציאות הזאת, נע גיבור צעיר, כבן 18 מיכאל רוסט שנפגש עם גלריה של טיפוסים עירוניים, חי על חשבון תורם מסתורי, ומקיים מערכת יחסים עם אם בשלה ורעבה בשנות השלושים המאוחרות שלה ועם בתה, שניצני יופיה ונשיותה רק מתחילים לפרוח. את דמות הגיבור הראשי שלו, לא הצליח פוגל לשרטט באופן משכנע ומלא. למעשה לאורך הספר היה נדמה לי שהגיבור הראשי הוא מעין דמות שקופה ולא ברורה לחלוטין, ואולם דמויות שתי הנשים, גרטרוד ובתה ארנה, כמו גם דמותו של גיבור משנה זניח בשם פריץ אנקר, שנראה לי כדומה מאד לסופר הצעיר דוד פוגל עצמו, נבנות בסיפור באופן יפהפה. הדמויות האלה ומערכי היחסים ביניהן מעידים על יכולותיו הרגישות והמקוריות של הסופר. סופר שכתיבתו וחייו הם תשבץ מרתק של ספרות ודרמה במיטבה ובעגמימיותה.
הקריאה מוזרה, כמו הצצה לסרטים הצבעוניים, שהתגלו במאוחר משנות השלושים והם חושפים מציאות שאנחנו מביטים בה בהפתעה לאחר שהצטרפה אל השכבות הגיאולוגיות של הזיכרון התרבותי שלנו. יתר על-כן, דווקא התחושה שתיארתי קודם, כאיזו רוח פרצים בתוך הבניין הספרותי, מעוררת מחשבה ותשומת לב ליש דרך החסר. כאותם ציורים שהצבע נמצא על הרישום ומה שאיננו צבוע הוא הצעה לדימיון ולמחשבה שלנו שתבוא ותשלים אותה.

אני מביאה כאן שלושה ציטוטים מהספר.

ציטוט ראשון מתאר את יחסי האהבה הראשונים בין גטרוד ובין רוסט:

"תן לי לשים עיני עליך אהובי," לחשה מורתחת, "הנך יפה כאל צעיר!" משכתהו אליה. גוף אישה רך וחם ורוטט נצמד אליו לבלי הפרד, ובו נצטמצם כל העולם הגדול מראשיתו ועד סופו, על חוקי החיים והמוות גם יחד. היו מלטפים איש את רעותו ברוך ומורטים ונושכים ודורסים זה את זה כאומרים לעשות כליה בעצמם מתוך מזיגת גוף אחד באחר, עד שנשתרגו גופיהם הבוערים זה בזה באותו סילוד אחרון שיש בו מעווית המיתה. ושוב היו מלטפים איש את רעותו ופניהם קורנים. עייפות נועם פעפעה באיבריהם המרופים, והם חייכו זה לזה וזנו עיניהם בגופיהם החמודים והנאים.

אלן ג'ונס, 1963 החיבור בין איש לאישה


גרטרוד הגלישה אצבעותיה על גופו הארוך השרירי. "כמה מוזר," אמרה מקץ רגע, "לפני יומיים עוד לא הכרנו זה את זו. מציאותך בעולם לא היתה ידועה לי והווייתי שלי לא הייתה ידועה לך, ועכשיו כמה אנו אוהבים זה את זו. הרי זה בעיני כחלום נטול ממשות." התרפקה עליו ולחצה שדיה המלאים הרוטטים כיצורים חיים בפני עצמם. "האושר היחידי, תמצית כל ההוויה – חטא? שוטה היה מי שבדה זאת. כסיל ומושגע! חטא! הדבר היחידי שנשאר לו לאדם בעולם- חטא? צר עין היה, סריס! אני מקבלת עלי חטא זה בשמחה ואני נכונה לפרוע בעדו בכל חיי."
אורלוגין מרוחק השיר שלושה צלצולים קצובים, הלילה היה פושר ואילם ונהר שם ברחוב המנומנם מאחורי החלונות באין שמע. אגס החשמל מסך מן התקרה אור כתמתם שוקט ושני גופים יוקדים הלבינו במיטה, ששמיכת המוך שלה האדומה כעין היין נערמה למרגלותיה וכיסתה את רגלי הזוג עד לקרסוליהם.

(עמ' 53-54)

ציטוט שני הוא ההיכרות עם פריץ אנקר:

על הספה השתהתה פרידל עם וילי מרטין ואחותו זוזי בעליזות וברוב צחוק. לצדם חנה בחור שתקן ונבוך שהוצג לפני ארנה בכניסתה בשם פריץ אנקר. דומה היה כאילו מצטמצם ומתייגע למחות נוכחותו. עתים חייך חיוך ביישני, יתום, שלא בקשר עם השיחה. היה קצר ראות מאד וזגוגיות משקפיו עבות ביותר. הוא נזדקף מדי פעם, כנראה בלי טעם מיוחד, רק מתוך מבוכה בלבד, וחזר מיד וצנח שוב על הספה הנמוכה. תנועותיו היו כבדות, נבוכות, מגששות כלשהו, זקנות ועייפות. הקו הבולט שבישותו היה עמעום. הכול היה בו רופף, בלתי מסויים, בלא הכרעה, ואפילו גילו לא ניתן לקבעו בדיוק. הוא היה ודאי כבן שמונה עשרה, אולם יכול היה להיות גם בן שלושים. לא היתה לו חתימת זקן ושפם, כאן לא צמח כלום. ואף על פי כן היו פניו זקנים מצבע הקלף. הוא פינה מקום רב לארנה, שבאה לשבת על ידו.
(עמ' 125)

קרישנר, דיוקן אישי ודוגמנית 1910, רוח התקופה

ציטוט שלישי הוא כאשר ארנה הרגישה את התאהבותה במיכאל רוסט:

אי שם הוא מצוי, הרהרה ארנה, מצוי שם בשבילה, ישוב או מהלך או אוכל או מדבר עם חבריו, אבל מצוי, ממשי. החברים אף הם יקרים לה מאוד, כל שבא עמו במגע יקר לה משום שהוא נספג הווייתו, מפני ששמץ ממנו נאצל עליו. בלי משים נתרוממה וניגשה אל הפסנתר שבזווית והעבירה אצבעותיה במעומד לאורך המנענעים פעם ופעמיים. אחר עשתה חצי סיבוב על עקב נעל אחת ונמצאה מופנית כלפי פנים החדר, מאחורי אמה, שעדיין לא זזה מן הכיסא שישבה עליו בעת סעודת ערבית. מתוך בולמוס של אהבה לפתה בשתי זרועותיה צווארה של האם, הפכה ראשה קצת אחורנית והעתירה נשיקות על לסתותיה ועל מצחה, ממש כשם שעשתה לרוסט בגן העם לפני זמן לא ארוך.
(עמ' 267)

דודו פוגל, רומן וינאי, עורכים: יובל שמעוני ולילך נתנאל, הוצאת עם עובד, 2012

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *