השירה היא תשוקה מתמדת
מתוך: בקווים דקים, 9
זהו שיר שיוצר מערבולת מעודנת של אוויר, בשל היגדים פשוטים, שמבטלים בזה אחר זה את קודמיהם וכך נוצרת שירה נהדרת, שבוראת את עצמה מחדש בתוך השיר, כמו בסחרחורת של פיסות ניר. שירה שמדברת על שירה וכל אמירותיה מתערפלות ברגע שאנו כמעט מבינים אותן.
השיר מניח את השחייה כפועל מרכזי והוא עצמו שוחה אל סופו וסופו מספר על "אֵיזֶה רֶמֶז שֶׁל שִׁיר, שֶאִיש מֵעוֹלָם לא מָחַק וְאִיש לְעוֹלָם לא יַכִּיר".
השחייה הופכת לשאיפה לכתיבת שירה, מבלי שהגשמיות של עצם הכתיבה תופיע ומה שקיים בשיר הוא זיקוק של ההתכוונות לכתיבה. כמו השחיה, גם השאיפה הזו שאי אפשר להגדירה, תביאנו לבסוף אל החוף, אך מי שיעלו בו הם שקופים. הם שואפים להגיע אל החוף, כמו מי שבאו לתור את הארץ, אך זאת איננה הארץ ההיא זבת חלב, אלא מחוז מופשט, אינסופי.
השירה אפוא, היא מעין תשוקה מתמדת, בלתי נראית, לאתור "צְלִיל הַנֵּבֶל הַהוּא, המֻזהָב". ובהגיעה לחוף, אולי כשהשירה (הטובה) נכתבת, ואולי גם כשאוּתר לבסוף אותו צליל נבל מוזהב, השיח הפך לרֵיק מִדִבּוּר. השירה בהתגשמותה היא מחוז הנמצא מעבר למלה, מעבר לדיבור והשיר, נכון יותר – הרמז לשיר – שכל השיר שוחה אליו, אינו אלא נוֹצָה מִכָּנָף, המרחפת ומאיימת להיעלם מעינינו.
הטענה שמגלמת בתוכה פרדוכס, שקשה להכיל אותו, גם מבחינת הקורא, על אחת כמה וכמה מבחינת המשורר עצמו, שכלי עבודתו הן המלים עצמן, הדיבור עצמו, היא אמירה מסובכת ועמוקה מאד על עצם השירה. ומה שמטעה ומערבל את עינינו עוד, שהסיבוך הלוגי הזה נחבא מאחורי נימה פזמונית, בתוך חריזה שקולה, סימטרית, מסורתית. כמו הנוצה מכנף אפשר שתפסנו את ההגדרה החמקמקה של השירה, אפשר שהיא עפה ונעלמה מעינינו. שיר יפהפה.
רפי וייכרט, בקווים דקים, רישומים: שירלי אגוזי, הוצאת קשב לשירה, 2012