כרוניקה של כישלון ידוע מראש
מי אחראי לנפילת הגשר
נוקשה הייתי וקר, הייתי גשר, שרוע הייתי על-פני התהום. מן העבר האחד היו הבהונות נעוצים, מן העבר השני – הידיים, נצמדתי אל אדמת טין מתפוררת. שולי מעילי נתבדרו לצדדים. במעמקים סאן פלג דגי השמך הצונן כקרח. שום תייר לא תעה בדרכו אל הגבהים האלה הנבצרים-מגשת, במפות לא צויין עדיין הגשר הזה. כך שכבתי וחיכיתי; מוכרח הייתי לחכות. גשר, משעה שהוקם שוב אינו יכול לחדול להיות גשר בלי שיצנח ויפול.
פעם, עם רדת ערב – הערב הראשון? הערב האלף? איני יודע – מחשבותי היו מסוכסכות עלי תמיד וסובבתי סחור-סחור. עם רדת ערב, בקיץ, שאון הפלג נתעמעם, או אז עלה באזני קול פסיעות אדם! אלי, אלי. התמתח, הגשר, היכון, קרש עץ נטול מעקה, סעד את רגלי האיש שהופקד בידיך. את פסיעותיו המהוססות יצב באין מרגיש, אך אם ימעד ויפול, או אז הוכח עצמך והטילהו אל היבשה כאחד מאלי ההרים.
הוא בא, הקיש עלי בחוד-הברזל של מקלו, אחר-כך אסף במקל את שולי מעילי והניחם עלי כסדר. חיטט בחוד המקל בסבך שערי והניחו שם שעה ארוכה, כשהוא מביט מן הסתם סביבו בפראות. ואז – אותו רגע התחקיתי עליו בחלומי על פני הר וגיא – קפץ בשתי רגליו ונחת על גופי בתווך. צמרמורת של כאב נורא עברה בי ולא ידעתי כלום. מי היה זה? ילד? חלום? ליסטים? מתאבד? מפתה? מכרית? הפכתי פני לראותו. – גשר ההופך פניו! אך הפכתי פני וכבר צנחתי, צנחתי, וכבר הייתי משוסע ומפולח בצוקים החדים, שניבטו אלי תמיד בשלווה כזאת מן המים השוצפים. הגשר. פראנץ קפקא
פראנץ קפקא. המשל שהוא הנמשל
הגשר אולי אינו אחד הסיפורים הידועים של קפקא, ובוודאי שיש סיפורים חשובים ממנו, שבמהלכם נרקמת המלאכה הקפקאית במיטבה, ובכל זאת, מכל הסיפורים הקצרצרים של קפקא הוא אחד החביבים עלי.
כרגיל, הוא נראה כמו משל, אבל הוא לא. הוא הדבר עצמו. הוא מכיל את המשל ואת הנמשל ואז הוא תופס כמו אנקול רך של מחשבות את דעתנו, ומציץ מחדש מדי פעם כשנדמה, שהנה כמעט הגענו להבנה כלשהי, שעוד רגע תחמוק מאיתנו.
שימו לב איך מגיע הולך הרגל "הראשון" על הגשר, לאחר שזה חיכה לו כל חייו. איך הוא בודק את הגשר, מנסה להבין את טיבו. הולך הרגל איננו בודק גשר מעץ או נירוסטה או גשר אימתני, כמו זה הנבנה עתה בצומת יגור, בואכה חיפה ומיום ליום מתרוממים בצפון הצומת, עמודי ענק יצוקי בטון וסביבם מבנים גרנדיוזיים של שקי חול, הנערמים זה לצד זה ויוצרים שכבת מגן עליה תונח מערכת הכבישים.
לא. כאן הגשר הוא קטן ויש לו מידות אנושיות. האדם עצמו הוא הגשר והגשר הוא האדם עצמו, שחיכה משך זמן ארוך לתכלית חייו, להיות גשר.
גשר הוא מעבר ממרחב למרחב, הוא מעבר על פני מכשול, והוא תמיד חלק מדרך, על כן כשהוא הופך את המרחב לרצף, ובהתמודדו עם המכשול, הוא הופך לנקודה דרמטית על הדרך. בגשר נמצא איום מתמיד המכרסם ברצף הדרך. כפי שקורה גם כאן.
אמנם הגשר שכב שם שנים וחיכה, אבל כגשר היה עליו להיות אדיש למי שצועדים עליו, דרישה שהיא במהותה פרדוקסלית, כי הרי אם תכליתו להעביר את הצועדים בדרך בבטחה, בהגיעם אל מקום הקושי, הרי הגשר נוטל חלק בדרך ובהיותו שם, יש לו אחריות כלפיהם. כך שעצם האדישות להיותם איננה נכונה מהזווית הזאת.
ולאן בכלל הובילה הדרך שאליה התייחס הגשר הזה? הדרך כלל איננה ברורה, היא למעשה איננה נמצאת באפוריזים שלנו. במובן הזה הדרך – שאיננה ברורה מלכתחילה – הדרך אל התכלית, היא זאת עצמה שברגע היפגשה עם הגשר, מיטשטשת עוד. זהו עוד סיפור על כישלון והכישלון היה טמון כבר מראש, כי התהום עליה כרוי הגשר דווקא היא היתה ידועה באיום שהיא מאיימת והיא ברורה בהתממשותה: הגשר עצמו נפל אליה.
משוסע ומפולח בצוקים החדים, שניבטו אלי תמיד בשלוה כזאת
זהו סיפור מרגיז. הוא מטריד, נשאר מונח בדעתנו, גם אם נסגור את הספר ונמשיך הלאה, כל אחד בדרך הברורה לכאורה שלו. והוא גם מצחיק. אפשר להעביר את הדף ולחייך במרירות ובפיוס, על ההבנה החמקמקה שעברה במוחנו, להרף, כשנזכרנו איך בעצמנו, ודווקא בגלל אנושיותנו, בגלל הסקרנות הבריאה ובגלל המידות הטובות שנטמנו בנו, לא יכולנו אלא לסובב את פנינו כדי לראות מיהו זה שעתה אנו מסייעים לו בתכלית חיינו, ועצם הפניה הזאת, הכשילה אותו וממילא גם אותנו.
העיבוד האלגנטי והנקי, שכאן בקישורית, והחיוך הקטן, לפני משפט הסיום הידוע, הוא קריאה ששווה האזנה