אלף נודדת

התחרות.

על עטיפת הספר מפתים אותנו לקנות אותו: "אמא חושבת שעם חמור צעצוע אפשר רק לשחק, אבל נעמה מגלה שאפשר לעשות אתו הכל. אפילו להשיג רכבת דוהרת…" האמנם, ואם כן, לשם מה?

המאייר אביאל בסיל הצטרף לסופרת יונה טפר הוותיקה באיורים חביבים בספר שמספר על חמור ועל ילדה בשם נעמה שאוהבת חמורים. החמור של נעמה, הוא חמור צעצוע. עובדת היותו צעצוע מודגשת על ידי העובדה שהשכן של נעמה, חברה כרמל, יש לו חמור אמיתי.
כרמל מתגרה בנעמה ואומר לה שעל חמורו אפשר לרכוב, ההתגרות מביאה אותנו לצפות בגדילתו של החמור הקטן של נעמה, עד שהפך לחמור שאפשר לרכוב עליו ולערוך באמצעותו התחרות עם כל כלי התחבורה – מאופניים, מכוניות ועד רכבת. לכשתתעורר נעמה מחלומה המהנה, תגיד לה אמא שכרמל הזמין אותה לרכוב על חמורו האמיתי.

אבהי ואדיפלי

הסיפור מזכיר את התבנית הסיפורית של הגורילה, מאת אנטוני בראון הנפלא שכותב ומצייר את ספריו ורבים מהם תורגמו לעברית. גם הגורילה הוא צעצוע מחמד של הגיבורה (חנה) ואף הוא הופך בחלומיוּת הלילה לבעל תכונות מן המציאות. המימד של הגודל הוא הראשון שנפגוש במהפך שעוברת הגורילה שחנה קיבלה במתנה ליום הולדת, ואחר כך נראה כי הגורילה של חנה הפך להיות גם גברי מאד וכך הוא משרת כמה דחפים ומאוויים אדיפליים של הילדה, אבל בעיקר יש לו בעצם כל התכונות הנדרשות לאבא טוב; הגורילה משחק איתה ומקדיש לה מזמנו, הוא ממלא את כל החסרים שיש לחנה בעולמה, שמשום מה אין בו אם, והאב העסוק, תמיד מזניח אותה. רק בבוקר, כשחנה תרוץ במדרגות אל אביה ותחבק אותו, הוא יזמין אותה, ממש כמו הגורילה בלילה, לטיול לגן החיות שכול כולו מוקדש לה ולתחביבה.
התבנית הזאת היא תבנית לגיטימית, ויפה בעיני להתכתב עם ספרות מופת – הילדים שישמעו את הסיפור ויראו את האיורים יתרשמו מהספר כמות שהוא.
אבל הבחירות שעשתה טפר אין בהן את ההתאמה המלאה שעובדת כה טוב בגורילה. החמור מייצג הרבה מאד דברים אבל דווקא אלמנט המהירות והתחרות נעדר מהם. על כן לא מובן לי מדוע נבחרה התבנית הזאת לייצג את החמור כחית מחמד וכדמות צעצועית.
הסימפטיה וההזדהות שנעמה מעוררת היא דווקא כי בחרה בחיה ייחודית ולא-שגרתית לאהבה. חיה שהיא חתרנית בעצם תכונותיה הענוות; אנכרוניסטית, כנענית-תנ"כית, לא זוהרת במיוחד, אטית. החמור כידוע הוא בהמה מאד תבונית אבל בקונוטציות התרבותיות הוא נחשב טיפש, וגם זה לטובה בהקשר של נעמה, כי בחרה בחיה שאיננה עומדת בשום תחרות. נעמה בחרה בחיה שחינה וזכויותיה בפני עצמן ובזכות אישיותה של נעמה, שיש לה בוודאי אמא מאד נבונה, ואנו רואים זאת גם לפי התשובות שהיא נותנת לשאלותיה של נעמה.

חיים אלטרנטיביים

ניתן לחשוב שהתחרות הזאת עם כל כלי התחבורה, שבסופה רואה נעמה את כרמל חברה רוכב על חמורו אפורי וזה הרגע שבו תתעורר מחלומה, יש בו אלמנט של מוסר השכל סמוי, המצביע על הדברים שחשובים באמת, אך הסאב-טקסט הזה סמוי מדי. מה שבולט היא דווקא העיקור של החמור מתכונותיו החמוריות והפיכתו לסוס דוהר בתחרות, העובדה שבמירוץ שכולנו משתתפים בו במציאות, אין מנצחים באמת, איננה באה לידי ביטוי ברמה הספרותית. ונדמה לי שהסופרת המיומנת, שהוציאה עשרות ספרים יפים תחת ידיה, החמיצה פה משהו.
על עטיפת הספר מפתים אותנו לקנות אותו: "אמא חושבת שעם חמור צעצוע אפשר רק לשחק, אבל נעמה מגלה שאפשר לעשות אתו הכל. אפילו להשיג רכבת דוהרת…" האמנם? ואם כן, לשם מה?

יונה טפר, לא תשיג אותי, איורים: אביאל בסיל, ספרית פועלים, 2012

השירה שמדברת על שירה.

מעגלי החיים במציאות הישראלית מעמידים רק שתי אפשרויות: או כניסה למערך של היגדים פוליטיים-חברתיים-הסטוריים, בשל ההכרח של היחיד לנקוט עמדה ולגלות אחריות כלפי הזולת וכלפי החברה הכאותית שלנו, או כניסה אל הוויה של כאוס.

וזהו השם של המחזור בן שלושת השירים בספרו של שי אריה מזרחי: מעורי נובטים תפוחים קלופים. ורק בשל שמו יש להכניס אותו לכל אונתולוגיה. השם הוא שירה שעומדת בפני עצמה. השם לבדו יוצר משהו שעוד לא נברא בעולם הזה והמשהו שנברא כעת, אינו חלומי ואיננו בלתי אפשרי. הוא קיים. קיומו התאפשר הודות לחיבור שקשה להסביר אותו במלים של מאמר. זהו החיבור שרק שירה יודעת לחברו כשהיא מערבבת מצלול וקצב ומשמעות.
המשמעות גורמת למחשבה שתסתלסל כמו בציור של אשר. המצלול נוצר מסמיכות של מלים בעלי מרכז רפה של בית ופא, עם מלים שמרכזן אותיות גרוניות.
ממש מצטערת שנכנסתי ככה עמוק לתוך הרזולוציה הזאת, אבל אין ברירה. בשירה חדשנית שנכתבת על-ידי אנשים צעירים ולא משנה מאיזו מאה הם, או ליתר דיוק מאיזה עשור של איזו מאה, (אם להתוודות על געגועיי למהפכנים המדהימים של שנות העשרים במאה הקודמת), המציאות חייבת להישבר איכשהו. ואז אנו רואים כי לא המציאות נשברה אלא הקונבנציות של המחשבה שלנו נסדקו קמעה.

זה טוב. זה מחדש את התאים המזדקנים שלנו (תזכורת: להרבה צעירים שאני מכירה יש תאים מזדקנים) ואז מין כייף כזה לברר אילו קונבנציות השירה הזאת שברה ולמה פתאם עצרנו כדי להקשיב לה.
מזרחי כתב לנו שיר על שירה והשירה היא אהובה. אהובתו של הדובר. בסופו של השיר נשלחת דרישה אל השיר שלו עצמו, שלא ישאיר אותנו ברמה הארס-פואטית כפי שקוראים לה, ברמה שמשוחחת על הפואטיקה והשירה, אלא יביא את התולדה שלו, את בת-השיר, את התֵמה, את הנושא שלו.

רוזטי דנטה דניאל, חלום בהקיץ, 1882

זה נחמד. המשורר כותב: יַלְדָּתֵך תֵּמָה, ואנחנו חושבים על ילדתה התַּמַה (שזו מלה שהיא כנוי-חיבה לאהובה). אבל לא. צריך לעצור. לבדוק את הכל מהתחלה, להבין מה הוא רוצה מאיתנו לעזאזל ולהמשיך הלאה לשיר הבא.
שיר ב' ילך ויסתבך ויסתולל ויבלבל ויערבב את האני עם השירה ועם האהבה ועם הארוס ועם ייסורי הכתיבה וייסורי אריה הצעיר. המחזור הזה משוחח את תוכו בפרטיטורה הרב קולית של השירה והוא מסרב להגיד תֵמה שהיא מִשנה ברורה. היא דוברת שירה ומסמנת לבסוף, בסופו של שיר ג' את המקום. את המרחב של הקדושה והאמת, כשמו של ספר השירים: הוא המסמן את המקום.

מזרחי מצטרף לקולות המשוררים הצעירים, שמרבית שיריהם דנים בשירה עצמה. אני תוהה אם הנושא החוזר הזה, לא מיצה את עצמו כבר והאם לא נמאס כבר משירה ארס-פואטית. אבל אולי, השירה היום בישראל, מדברת על השירה כהוויה. דברי האמת נאלצים, בעצב עמוק, כשהם מלוּוים בצלילי הבלוז, לעלות ולדבר בתחום המופשט, או בתחום ההתברברות האינסופית בתוך המעיים שלנו עצמנו.
עצם הכתיבה על השירה יוצרת עולם כתוב מתעתע, שמשקף את תעתועי העומק של המציאות הישראלית היום. אדם קם בבוקר ורוצה להיות איש. או אשה. להיות אדם טוב. להיות אשה טובה. אבל המעגלים של החיים סביבו, מעמידים רק שתי אפשרויות: או כניסה למערך של היגדים פוליטיים-חברתיים-הסטוריים, בשל ההכרח של היחיד לנקוט עמדה ולגלות אחריות כלפי הזולת וכלפי החברה הכאותית שלנו, או כניסה אל הוויה של כאוס. האפשרות הראשונה "הנכונה" כמעט ולא מתירה ליחיד להיות עצמאי, הוא מתחייב – גם שלא ברצונו – לשייך את עצמו מראש לקבוצה ולמדר את כל יתר הקבוצות. אם הוא רוצה להגיד משהו על האנושי מלבד אנדיבידואליזם ריק ואנוכי, עליו להיות מיד שייך ומשוייך. זאת ישראל של היום. כדי להיות הומניסט אתה חייב להיות פוליטי. האפשרות השניה, היא אפשרות מנוולת ואסקפיסטית אבל היא אולי מתארת את המציאות בצורה הכי מדוייקת. וכן. היא מבלבלת ומבולבלת.
הי, ועוד לא אמרתי דבר על שי עצמו שכותב מלב זהב, מלא אהבה לעולם ומילותיו יפות והוא משורר אמיתי ואני ממליצה מאד לקנות את ספר שיריו ולהחזיק את הספר במקום שמור בספריה. עוד כמה וכמה שנים לכשיאזלו העותקים של הספר הזה במדפים, לכם יהיה עותק משנת 2012. (כמובן שזאת הייתה אמירה לא תקנית מבחינה פוליטית, אנטי אקולוגית. לקנות ספר, עם כל הנייר הכרוך בו, אבל לא התאפקתי.)

שי אריה מזרחי, הוא המסמן את המקום, שירים, הוצאת רימונים, 2012

החלוצה.

מתוך: לקסיקון הספרות העברית החדשה

בתיה גור עשתה הסטוריה כשהחלה לכתוב את ספרי הבלש שלה ומה שבלט יותר מכל, היה עד כמה נהנתה מעצם הכתיבה. היום (19.5.12) מלאו שבע שנים למותה.

הספר מתחיל בהרצאה של שאול תירוש, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, משורר ומרצה כריזמתי, סלבריטי. סמינר שלו, מביא את התקשורת המצולמת לאדיטוריום בקמפוס. במהרה יתברר לנו כי התהילה הגדולה לא עזרה לו להאריך את חייו. בתוך כך אנחנו יורדים עם מיכאל אוחיון, הבלש ההורס (גבוה, כהה, עגמומי, אינטיליגנט ושוחר ספרות. פנוי) ובנו לקורס צלילה באילת ושם מול עיניו של אוחיון עצמו משו גופתו של צוללן. כשהורידו ממנו את החליפה הסתבר שהוא מרצה צעיר בחוג לספרות מתל-אביב. אופס. אז מי עשה את זה.
זהו ספר בלש השונה מאותם בלשים ישנים של אגאטה כריסטי או של ארל סטנלי גרדנר, יוצרו של פרי מייסון, שהוצאת מ. מזרחי, הוציאה בסדרת ספרי מסתורין. הפורמט היה קטן משל ספרים אחרים "מהוגנים", עטיפתם נקרעת, ועצם הכריכה הרכה שלהם שדרה מסר של הירארכיה מעמדית. לאחרונה רכשתי לי חמישה ספרונים בלויים כאלה של אגאטה כריסטי ולמוכר בחנות הספרים המשומשים היה מאד קשה להיפרד מהם. יש לחוברות הקטנות האלה ביקוש גדול, אמר לי.
נדמה לי שאת שרלוק הולמס האגדי, של ארתור קונאן דויל, כן כרכו בארץ בעטיפה קשה, כדי לציין בפנינו אולי שמעמדו גבוה יותר. אצל כמה מחוקרי הספרות, במיוחד בקרב האוהבים המושבעים של הז'אנר הזה, חשוב להדגיש שבלש הוא ספר שההנאה ממנו חריפה אבל קצרה. ספר שתפקידו לאתגר אותנו בעת הקריאה ולא כל כך חשוב אם נזכור ממנו משהו כשנסיים אותו, זולת כמובן את דמות הבלש או הבלשית, שהיא דמות מוסרית, אבל אקסצנטרית, מלאת מוזרויות משובבות.

להבין רצח דרך שיערו של שמשון

החלוקה למעמדות, לא נראית לי כל כך ראשונית כשבאים לדבר על בתיה גור וזאת חרף העובדה שדן מירון למשל, במאמר בכתב העת הו, בפברואר 2006, במחווה לגור לאחר מותה, כותב שהיא עצמה הקפידה להדגיש בכל מקום שהיא איננה רואה את כתיבתה הבלשית כספרות גבוהה.
אבל בעיני הסימון הזה, גבוה נמוך, איננו חשוב אלא לשם השעשוע, בהסתכלות נוסטלגית אל החוברות הקטנות והמהוהות, שיותר מכל, הן מזכירות לנו את עצמנו בתקופה מסוימת של חיינו ואת תחושת העונג בגילוי הפתרון, שניה אחת לפני שהבלש עצמו אוסף את כולם, ומסביר להם איך זה היה ומי עשה את זה.
האמת היא שאין לנו כח, ואין לנו חשק, כשאנו קוראים בלש, להתפלספויות מיותרות. הבלשים הישנים נבנו על כך שחסכו מאיתנו דמויות מורכבות מדי, הם בעיקר תארו לנו סביבה מהוגנת שקרה בה משהו מוזר: מישהו מת. כלומר נרצח, כלומר הסדר השתבש באופן קיצוני ובלתי נסבל.
כמה וכמה חוקרים מאוהבי הז'אנר שואלים את עצמם מדי פעם, מדוע אין ספרי בלש בישראל. בתיה גור החליטה שלא תשאל אלא תכתוב אותם. היא עשתה בכך מעשה הסטורי, כשהחלה בסדרת הבלשים שלה, והספר על הרצח בחוג לספרות, היה דומני השני בסדרה.
הספר של גור שונה מהקלאסיקה הישנה של הבלשים האנגליים כי הוא פטפטן יותר. גם אגאטה כריסטי מפטפטת בשעות התה של מיס מארפל ובכיסאות הנוח של בתי מלון עם הרקולה פוארו. אבל פה זה פטפוט אחר. הוא מנסה, פשוט ליהנות משיחה על ספרות. מי אמר שספר צריך לבוא בייסורים. אפשר פשוט ליהנות תוך כדי כתיבה. גור, הוסיפה הרבה לתוך המתווה הצנום של התקדמות הפלונטר הבלשי. הרבה מראי מקומות ספרותיים מוצגים בפני אוחיון בדרכו לפתרון הרצח הכפול. למעשה, עיון מדוקדק בכמה יצירות קלאסיות, ואף בשירו של נתן זך, שיערו של שמשון, יכול להוביל את הבלש לפתרון. העושר העצום של הֶקשרים ספרותיים, נראה לי כמודבק במלאכותיות. ההנאה של הסופרת ממלאכתה הייתה ניכרת, אבל העושר הזה לא התאחה היטב עם הסיפור והמתח. ובכל זאת זה ספר בלשי טוב. יש בו מתווה חזק, שמושך את הקוראת עד סופו ומשאיר טעם לפתוח את הספר הבא בסדרה. דן מירון כתב כך: "תופעה כמו בתיה גור, יוצרת רומני בלשים מוכרת ומכובדת, בעלת כלים משוכללים, שכתיבתה זוכה לתשומת לב שאינה נופלת מזו המופנית אל מיטב המספרים הקאנוניים – הייתה לא רק בלתי-ידועה בספרות העברית והישראלית עד לשנות השבעים של המאה הקודמת, אלא גם "בלתי מתקבלת על הדעת" ועולה על הדמיון התרבותי השגרתי." מירון קורא לגור החלוצה.

הכירו את מיכאל אוחיון

אני כותבת פה על הספר וכמעט שלא מתוכו כי קשה להסביר ספר בלשי. מטבע הדברים, אקלקל למי שירצו עוד לקרוא את הספר והלוואי שיבוא גל חדש של קוראים לספרים של בתיה גור. הלוואי שלא יהיו בקריאה רק גלים אופנתיים שמכתיבים את הטעם. בתיה גור הייתה אישה יוצאת דופן ומרשימה. כל השנים לימדה בתיכון ותלמידיה ממלאים את עולם הבלוגים במאמרי הערכה לה ולדמותה. אני זוכרת את מאמריה ב"הארץ" כרוח רעננה, בהירה ומיטיבה עם הקוראים שוחרי הדעת, שמחפשים מאמרים טובים בלשון עברית מובנת.
יהיה זכרה חי ונושם ורב בין שוחרי הקריאה הישראליים.

 בתיה גור, מוות בחוג לספרות, כתר, ההוצאה שבידי היא הדפסה אחת עשרה 1990

אם אמו של הסיפור הפמיניסטי.
על הדף הריק, הסורר, שהעז, בלובן צחותו, לספר את הסיפור אחרת, ועל החתירה לנאמנות חסרת פשרות כדי להכניסו, למרות זאת, לתוך השורה. סיפור שתרגמתי בעצמי וכל מי שרוצה לשוחח עליו או שמוכנה להודות כמוני, שהתכווץ משהו בגרונה בשורה האחרונה, מוזמנת לכתוב לי על כך.

איזק דיניסן, מספרת הסיפורים

"

הדף הריק

איזק דיניסן (קארן בליקסן)
מתוך: "סיפורים אחרונים"
תרגום: אורית פראג

 אשה זקנה ישבה בשער העיר הקדומה, היא שחומה כמו קפה, גם צעיפה שחור, פרנסתה בסיפור סיפורים.
היא אמרה:
"גברת ואדון חביבים, תרצו סיפור? כבר סיפרתי סיפורים רבים, יותר מאלף, מאז הימים בהם הנחתי בפעם הראשונה לגברים צעירים לספר לי עצמי, על ורד אדום, על שני ניצני שושן חלקלקים ועל ארבעה נחשים גמישים, משיים, ועל פיתוליהם קטלניים. היתה זאת אם-אמי הרקדנית שחורת העיניים, שכה רבים אהבוה, ובסופו של דבר, קמוטה כמו תפוח של חורף וצפודה תחת חסדי הצעיף, נטלה על עצמה ללמדני את אמנות מספרי הסיפורים. אותה לימדה אם אמה ושתיהן היו טובות ממני. אך כעת, אין לכך חשיבות רבה, כיוון שבעיני הבריות הפכנו לאחת, וזכות גדולה היא לי, כיוון שאני אפוא מספרת סיפורים מזה מאתיים שנים."

עתה, אם גמלוה בכסף טוב ואם רוחה טובה עליה, היא ממשיכה.

קארן בליקסן בראיון

"עם סבתי", אמרה, "עברתי לימודים קשים. 'תהיי נאמנה לסיפור' הייתה אומרת לי המכשפה הזקנה, 'אל תסטי לעולם מהנאמנות לסיפור.' 'מדוע עלי להיות כך, סבתא?' שאלתי אותה. 'עלי לספק לך סיבות נערה שובבה? הרי את שואפת להיות מספרת סיפורים! את זאת שתהיי מספרת ואני צריכה לנמק לך? אבל שאלת ואני אגיד לך, ככל שמספרת הסיפורים נאמנה לעצמה, כך תתמיד מהות אינסופית חסרת פשרות בתוך הסיפור, רק אז ידבר השקט בסופו. כשבוגדים בסיפור, לא שקט ידבר אלא ריקנות. אבל אנו, המהימנות, כשנגיד את מילתו האחרונה, נשמע את קולו של השקט. גם אם שובבנית חצופה מבינה זאת וגם אם אינה."
"מי אם כן" היא ממשיכה, "מספר סיפור טוב מאיתנו? השקט. והיכן יוכל אדם לקרוא סיפור עמוק יותר מסיפור שנדפס על הדף המושלם מכול, הנמצא בספר היקר ביותר? על הדף הריק. כאשר עט אבירי ומלכותי, ברגע ההשראה הנשגב ביותר, כתב את סיפורו בדיו הנדיר מכל – היכן יוכל אז אדם לקרוא סיפור עמוק יותר, מתוק יותר, עליז יותר ואכזרי יותר ממנו? על הדף הריק.
לזמן מה לא אמרה הזקנה הבלה דבר, רק צחקקה מעט והעלתה גרה בפיה חסר השיניים.
"אנו", אמרה לבסוף, "מספרות הסיפורים הזקנות, יודעות את הסיפור של הדף הריק. אולם מסתיגות במידת מה מלספר אותו, מכיוון שיתכן מאד כי בינות ההדיוטות ימעט האשראי שלנו. כך או כך, אני עומדת לחרוג ממנהגי אתכם, גברתי החביבה והיפה ואדוני, נדיבי הלב. אספר לכם אותו.

במרום ההרים הכחולים של פורטוגל, עומד מנזר עתיק של נזירות מהמסדר הכרמליטי, מסדר מהולל ומחמיר.
בימים קדומים היה המנזר עשיר, הנזירות היו כולן נשים אצילות, ונסים התרחשו שם. משך השנים והמאות, נשים מיוחסות הפכו לנלהבות פחות מצום ומתפילות, ובמקומן זרמו לאוצר המנזר רק כספי המוהר, והיום קומץ הנזירות ההגונות וחסרות הקצבה חיות באגף אחד בלבד מתוך המבנה העצום, שקרס והוא נראה כאילו הוא משתוקק להתאחד עם הסלע האפור עצמו. ובכל זאת הן עדיין מסדר עליז ונמרץ של אחיות. רוות עונג רב מהרהוריהן הקדושים ומעסיקות עצמן בשמחה במשימה המיוחדת, אשר פעם, לפני זמן רב, השיג המנזר את הזכות המיוחדת והמוזרה עליה: הן מגדלות פשתה משובחת ביותר ומעבדות אותה לפשתן המעודן ביותר בפורטוגל.
השדה הארוך, למרגלות המנזר, חרוש על ידי שוורים צחורים רכי מבט והזרעים נטמנים במיומנות בידיהן הטהורות, המחוספסות מעבודה, שעפר תחת ציפורניהן. בימים בהם שדה הפשתה פורח, לובש כל העמק גוון תכול, בצבע הסינר שלבשה הבתולה הברוכה, כשהלכה ללקט ביצים בחצר של הקדושה אן, רגע לפני שהמלאך גבריאל בהינף כנפיים רב עצמה, הנמיך עצמו אל מפתן הבית. ובינתיים, גבוה גבוה מעליו, יונה, נוצותיה ופלומתה וכנפיה רוטטות, דאתה ככוכב כסף ממורק בשמים. משך החודש הזה, הכפריים בכל המרחב סביב, היו מרימים עיניהם לשדה הפשתה ושואלים איש את רעהו: "האם הועלה המנזר לגן העדן? או שהאחיות הקטנות שלנו הצליחו למשוך את העדן מטה אליהן?"
בבוא העת, נקצרת הפשתה והפשתן מנופץ ונסרק, לאחר מכן החוטים העדינים נטווים ומצע הפשתן נארג, ולבסוף, מניחים את הבד על הדשא להלבינו והוא מושקה פעם אחר פעם, עד שניתן להאמין ששלג נפל סביב לחומות המנזר. כל העבודה הזאת נעשית בדייקנות ובאדיקות, תוך התזת מים ובתפילה שהיא סודו של המנזר. משום כך, מצע הפשתן, הנערם על גבותיהם של שני חמורים אפורים ונשלח החוצה משער המנזר, מטה מטה אל העיר, הוא כפרח צחור, אנין ועדין למגע, כפי שהיו כפות רגליי בהיותי בת ארבע-עשרה, הייתי רוחצת אותן בפלג לפני לכתי למחולות בכפר.
שקדנות, היא דבר טוב, ודתיות אף היא טובה, אדון וגברת יקרים, אולם הנבט הראשוני של הסיפור יבוא ממקום מסתורי מעט מחוץ לסיפור עצמו. וכך, הפשתן של המנזר העתיק, שאב את מידתו הטובה, מהעובדה שראשוני הזרעים של הפשתן הגיעו הביתה על ידי צלבן מהארץ הקדושה עצמה.
אנשים יודעי קריאה, ילמדו בספרי הקודש על שדות מארשה ולכה, בהם צמחה הפשתה. אני עצמי אינני יכולה לקרוא ומעודי לא ראיתי ספר זה שכה מרבים לדבר עליו. אבל סבת סבתי הייתה בת טיפוחיו של רב יהודי זקן, והידע שרכשה ממנו, נשמר ועבר בתוך משפחתנו. כך תוכלו לקרוא בספר יהושע כיצד עכסה, בתו של כלב, צנחה מעל החמור וקראה אל אביה: "תן לי ברכה, כי ארץ נתתני, ותן לי את ברכת המעיין!" והוא נתן לה את גולת מים עליות ואת גולת מים תחתיות. ובשדות לכה ומארשה, חיו לימים המשפחות שיצרו את היפים שבאריגי הפשתן. הצלבן הפורטוגזי שלנו, שאחד מאבות אבותיו היא אורג גדול בטומר, היה אחוז התפעלות מאיכות הפשתן כאשר רכב באותם שדות, על כן קשר שק של זרעים לתפס באוכפו.
מהנסיבות הללו צמחו הזכויות הראשונות של המנזר, שהיה מספק סדיני כלולות עבור כל הנסיכות של הבית המלכותי.
אגלה לכם, אדון וגברת יקרים, כי בארץ פורטוגל, במשפחות אצילות ועתיקות יומין, היו שומרים על מנהג מכובד. בבוקר לאחר החתונה של בת הבית, ולפני שהבוקר הפציע, היה ראש הלשכה המלכותית או הכלכל הראשי, תולה מעם המרפסת המלכותית את הסדין והיה מכריז בחגיגיות: Virginem eam tenemus "אנו מכריזים עליה כעל בתולה", הסדין הזה מעולם לא נשטף ולא הוצע עוד.
מנהג עתיק יומין זה, לא נשמר בשום מקום באדיקות יתר מאשר בבית המלכות עצמו, וממשיך להתקיים שם בתור זיכרון חי.
כאות של הערכה לאריגי הפשתן המעולים שסיפק, היה למנזר על ההר, משך מאות בשנים, זכות מיוחדת נוספת: והיא, לקבל חזרה את החלק המרכזי מהסדין הצחור, זה שדיבר עדות בכבודה של הכלה המלכותית.
באגף הראשי גבה-הקומה של המנזר, אשר משקיף על נוף כביר של עמקים וגבעות, מתמשכת גלריה ארוכה, שרצפת השיש שלה בשחור לבן. על קירות הגלריה תלויות בשורה, זאת ליד זאת, מסגרות כבדות עטויות זהב. כל אחת מהן מקושטת בלוחית הכתר, מצופה בזהב טהור, ועליה חרוט שם נסיכה: דונה כריסטינה, דונה אינס, דונה ז'סינטה לנורה, דונה מריה. כל אחת מהמסגרות תוחמת חלק מרובע ממצע הנישואין.
בינות הסימנים שדהו על הפשתן, יכולים אנשים בעלי מעט דימיון ורגישות, לקרוא את כל גלגל המזלות: העקרב, האריה, התאומים. או אולי ימצאו תמונות מעולם הרוח שלהם: שושנה, לב, חרב, או אף לב המפולח בחרב.

בימים עברו, היתה מתעקלת ועולה אל המנזר, דרך תפאורת אבני ההר האפורות, תהלוכה ארוכה ומפוארת ועשירת צבע; נסיכות פורטוגל, שהיו עתה מלכות או מטרוניטות של מלכות בארצות זרות, דוכסיות או אלקטרות עם בני לוויה מצויינים, התקדמו בראש עלייה לרגל, שהייתה מטבע הדברים גם דתית וגם שְׂמֵחָה בצנעה. משדות הפשתה המשיכה והתפתלה הדרך בעליה תלולה. הגברת המלכותית הייתה צריכה לעבור לאפירון, שבו נשאו אותה בכברת הדרך האחרונה, לשם אותה מטרה – כדי להציגה במנזר.
מאוחר יותר בהמשך היום הזה שלנו, קרה – כפי שקורה לכל נייר כאשר הוא נדלק באש, שלאחר שכל הרמצים בערו לאורך קצות הדף ונכבו, ניצוץ אחד קטן יופיע ויאוץ אחרי אחיו – הגיעה רווקה זקנה ומיוחסת למנזר האב. לפני שנים רבות מאד הייתה חברת משחק, ידידה ושושבינה של נסיכת פורטוגל הצעירה. כאשר עשתה את דרכה למנזר, הסתכלה בנוף סביבה, בכל מרחב העין. בהיכנסה לבניין, הובילה אותה הנזירה אל הגלריה ואל המסגרת הנושאת את שם הנסיכה שהיא שירתה בעבר, ושם ביקשה שיניחוה לבדה.
אט אט עוברים דרך הראש הנכבד, הצפוד מזקנה, תחת המנטילה מתחרה שחורה, זכרונות בשרשרת והראש נד כלפיהם בהכרת ידידות. החברה הנאמנה ואשת הסוד הביטה אחורה אל חיי הנישואין המרוממים של הכלה הצעירה לבן הזוג הנבחר. ערכה את רשימת המצאי של אירועי שמחות ושל אכזבות – טכסי הכתרה וחגיגות יובל, תככי החצר ומלחמות, לידתו של יורש העצר, שידוך של הדור הצעיר לנסיכים ולנסיכות, עלייתה או ירידתה של השושלת. הגברת הזקנה זוכרת איך פעם, מתוך הסימנים על הפשתן, נטבעו אותות לבאות; עתה תוכל להשוות בין האותות ומימושם, תיאנח מעט ותחייך מעט. לכל יריעת פשתן עם לוחית השם, יש סיפור לספר, וכל אחת מותאמת בנאמנות לסיפור שהיא מספרת.
ואולם, בלב השורה הארוכה היתה תלויה יריעת פשתן שהייתה שונה מאחרות. המסגרת שלה הייתה טובה וכבדה כשל כל מסגרת אחרת, והיא נשאה את הלוחית המוזהבת עם הכתר המלכותי באותה גאווה. אבל על הלוחית הזאת לא היה חרוט כל שם, והפשתן בתוך המסגרת, היה צח כשלג מפינה לפינה. דף ריק.
אני מתחננת בפניכם, אנשים טובים, הרוצים לשמוע מספרי סיפורים: הביטו בדף הזה, והכירו בחכמה של סבתי ושל כל מספרות הסיפורים הזקנות!
באיזו נאמנות חסרת פשרות ואינסופית, יריעת הפשתן הזאת לא נכנסה לשורה! מול יריעה זו, מספרות הסיפורים עצמן משכו רעלות מעל פניהן, והשתתקו. מפני שהאב והאם המלכותיים, שהתירו למסגר את היריעה הזאת ולתלות אותה, אם לא הייתה להם את מסורת הנאמנות בדמם, וודאי שהיו מוציאים את היריעה הזאת החוצה.
רק נוכח יריעת הפשתן הצחורה הזאת, הנסיכות הזקנות של פורטוגל –  בקיאות בהלכות העולם, צייתניות – מלכות היודעות סבל רב שנים, נשים ואמהות ובנות לוויתן האצילות, השושבינות ונשות הסוד, נצבו פעמים רבות דוממות.
רק נוכח הדף הריק, נזירות זקנות וצעירות, עם אם המנזר עצמה, שוקעות אל תוך מחשבה עמוקה.

                                                                                                                                                    "

אייזק דיניסן בריאיון בשנות ה-60

הדף הריק, איזק דיניסן (קארן בליקסן), מתוך: סיפורים אחרונים, תרגום: אורית פראג
במסגרת סדנת תרגום בהנחייתו של פרופ' גבריאל צורן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת חיפה