התחרות.
על עטיפת הספר מפתים אותנו לקנות אותו: "אמא חושבת שעם חמור צעצוע אפשר רק לשחק, אבל נעמה מגלה שאפשר לעשות אתו הכל. אפילו להשיג רכבת דוהרת…" האמנם, ואם כן, לשם מה?
המאייר אביאל בסיל הצטרף לסופרת יונה טפר הוותיקה באיורים חביבים בספר שמספר על חמור ועל ילדה בשם נעמה שאוהבת חמורים. החמור של נעמה, הוא חמור צעצוע. עובדת היותו צעצוע מודגשת על ידי העובדה שהשכן של נעמה, חברה כרמל, יש לו חמור אמיתי.
כרמל מתגרה בנעמה ואומר לה שעל חמורו אפשר לרכוב, ההתגרות מביאה אותנו לצפות בגדילתו של החמור הקטן של נעמה, עד שהפך לחמור שאפשר לרכוב עליו ולערוך באמצעותו התחרות עם כל כלי התחבורה – מאופניים, מכוניות ועד רכבת. לכשתתעורר נעמה מחלומה המהנה, תגיד לה אמא שכרמל הזמין אותה לרכוב על חמורו האמיתי.
אבהי ואדיפלי
הסיפור מזכיר את התבנית הסיפורית של הגורילה, מאת אנטוני בראון הנפלא שכותב ומצייר את ספריו ורבים מהם תורגמו לעברית. גם הגורילה הוא צעצוע מחמד של הגיבורה (חנה) ואף הוא הופך בחלומיוּת הלילה לבעל תכונות מן המציאות. המימד של הגודל הוא הראשון שנפגוש במהפך שעוברת הגורילה שחנה קיבלה במתנה ליום הולדת, ואחר כך נראה כי הגורילה של חנה הפך להיות גם גברי מאד וכך הוא משרת כמה דחפים ומאוויים אדיפליים של הילדה, אבל בעיקר יש לו בעצם כל התכונות הנדרשות לאבא טוב; הגורילה משחק איתה ומקדיש לה מזמנו, הוא ממלא את כל החסרים שיש לחנה בעולמה, שמשום מה אין בו אם, והאב העסוק, תמיד מזניח אותה. רק בבוקר, כשחנה תרוץ במדרגות אל אביה ותחבק אותו, הוא יזמין אותה, ממש כמו הגורילה בלילה, לטיול לגן החיות שכול כולו מוקדש לה ולתחביבה.
התבנית הזאת היא תבנית לגיטימית, ויפה בעיני להתכתב עם ספרות מופת – הילדים שישמעו את הסיפור ויראו את האיורים יתרשמו מהספר כמות שהוא.
אבל הבחירות שעשתה טפר אין בהן את ההתאמה המלאה שעובדת כה טוב בגורילה. החמור מייצג הרבה מאד דברים אבל דווקא אלמנט המהירות והתחרות נעדר מהם. על כן לא מובן לי מדוע נבחרה התבנית הזאת לייצג את החמור כחית מחמד וכדמות צעצועית.
הסימפטיה וההזדהות שנעמה מעוררת היא דווקא כי בחרה בחיה ייחודית ולא-שגרתית לאהבה. חיה שהיא חתרנית בעצם תכונותיה הענוות; אנכרוניסטית, כנענית-תנ"כית, לא זוהרת במיוחד, אטית. החמור כידוע הוא בהמה מאד תבונית אבל בקונוטציות התרבותיות הוא נחשב טיפש, וגם זה לטובה בהקשר של נעמה, כי בחרה בחיה שאיננה עומדת בשום תחרות. נעמה בחרה בחיה שחינה וזכויותיה בפני עצמן ובזכות אישיותה של נעמה, שיש לה בוודאי אמא מאד נבונה, ואנו רואים זאת גם לפי התשובות שהיא נותנת לשאלותיה של נעמה.
חיים אלטרנטיביים
ניתן לחשוב שהתחרות הזאת עם כל כלי התחבורה, שבסופה רואה נעמה את כרמל חברה רוכב על חמורו אפורי וזה הרגע שבו תתעורר מחלומה, יש בו אלמנט של מוסר השכל סמוי, המצביע על הדברים שחשובים באמת, אך הסאב-טקסט הזה סמוי מדי. מה שבולט היא דווקא העיקור של החמור מתכונותיו החמוריות והפיכתו לסוס דוהר בתחרות, העובדה שבמירוץ שכולנו משתתפים בו במציאות, אין מנצחים באמת, איננה באה לידי ביטוי ברמה הספרותית. ונדמה לי שהסופרת המיומנת, שהוציאה עשרות ספרים יפים תחת ידיה, החמיצה פה משהו.
על עטיפת הספר מפתים אותנו לקנות אותו: "אמא חושבת שעם חמור צעצוע אפשר רק לשחק, אבל נעמה מגלה שאפשר לעשות אתו הכל. אפילו להשיג רכבת דוהרת…" האמנם? ואם כן, לשם מה?
יונה טפר, לא תשיג אותי, איורים: אביאל בסיל, ספרית פועלים, 2012