בחיפוש אחר משמעות.
ככל שרבה המהומה התרבותית והטכנולוגית סביבנו, נדחקת הזעקה הפנימית לחיפוש משמעות רוחנית ונדחסת מתחת לתחליפי תרבות למיניהם. נוצר וואקום. וואקום תרבותי ורוחני הוא דבר רע.
"הוריו של שי כבר יצאו בנתיב החיפוש אחר תגים, ואספו שלוש אבחנות משלושה מומחים שונים – שני פסיכולוגים ופסיכיאטר. אחד מהם העריך אותו כאובססיבי-כפייתי, אחר כסובל מתסמונת ההתרסה, ושלישי כסובל מהפרעת קשב. משהתברר להם שמשהו אכן לא תקין אצל שי חשו הוריו הקלה גדולה. הקשיים בהורות לא היו באשמתם." כך מציגים נויפלד ומאטה, מחברי הספר "איחזו בילדיכם" את הפתלוגיה שמתפשטת בקרב הורים רבים ומעודדת על ידי המערכת: לחפש דיאגנוזות למצבם של הילדים במקום לקחת אחריות מלאה ולכוון את חינוכם כשהם מי שמושכים בראש העגלה.
איחזו בילדיכם, שייך למדף הספרים שעוסקים בנושא הבוער, שאין להפריז בחשיבותו היום, הנושא של הסמכות ההורית האבודה. בתקופתנו, בתוך רעש הקולות הגרנדיוזי של מאגרי הידע הזמינים כל כך, ובתנופת השינוי הדוהרת באמצעי התקשורת, הולך ומתמסמס הצליל של הקול ההורי. הוא מתמסמס בשני כיוונים קריטיים, גם ההורים עצמם הולכים ואובדים בתוך הרעש התקשורתי וגם קולם ודברם לילדיהם הולך ונחלש. רבות נכתב ונאמר על כך.
ניופלד ומאטה (את רוב הטקסט כתב ניופלד) לא ביטלו את שלוש האבחנות שאובחן הילד שי. נויפלד אומר ששלוש האבחנות נכונות, אלא שהתיוג הרפואי גרם להוריו של שי להיות תלויים במומחים. במקום לשים את מבטחם באינטואיציה שלהם עצמם, במקום ללמוד משגיאותיהם ולמצוא את דרכם, הם החלו מבקשים אצל אחרים דוגמאות להורות נכונה.
ציור: סבנד אוטו. דב מסביר לדובון. איזו היקשרות מופלאה
החשיבות שיש לשיחה ולעיסוק בנושא הזה, הוא דווקא בחינוך המבוגרים; ככל שרבה המהומה התרבותית והטכנולוגית סביבנו, נדחקת הזעקה הפנימית לחיפוש משמעות רוחנית ונדחסת מתחת לתחליפי תרבות. נוצר וואקום. וואקום תרבותי ורוחני הוא דבר רע. נכנסים לתוכו תכנים שיכולים לסחוף אנשים למקומות של הרס וחורבן. המאות האחרונות בעולם המערבי הביאו עמם תביעה מגברים ונשים בוגרים להיות ריבונים על דעתם ונפשם. לתביעה הזאת קוראים נאורות. קשה אמנם להסתכל על ההסטוריה של המאה הקודמת ולא להרגיש קורטוב של אירוניה, אך עדיין השאיפה לחיים נאורים עדיפה על פני כל שאיפה אחרת ומהווה אלטרנטיבה לחברה המסורתית והפונדמנטליסטית. יש בשאיפה לנאורות מה שלא היה מאות שנים קודם לכן: ההזדמנות לחירות המחשבה והפעולה.
מתוך: הדלעת המופלאה. סיפור שבו אבא מלמד את בנו איך אפשר לצמוח ולהגיע לכל מקום בעולם
אבל דווקא החירות, מתחילה בהורות קפדנית. הורות שיש בה אהבה, חמלה והכלה בתוך גבולות ברורים. רק שזאת בדיוק הבעיה של העידן שלנו, עיצוב הגבולות דורש קוד של משמעות פנימית, של איזו מחברת פרשנות אישית שבה רשומה הזהות האישית, האנושית, החברתית של כל אחד מאיתנו. בתוך הסחרור של תקשורת ההמונים הרדודה, לא כל אחד כותב לעצמו את מחברת הזהות הנדרשת.
אל תוך המצוקה הזאת ותחומי השיח הזה, מגיע הספר, שעטיפתו אולי אינה מושכת אנשים שנרתעים מספרי הדרכה (כמוני למשל), אבל הוא אומר הרבה דברים ששווה להאזין להם. הספר חובר על-ידי שני קנדים, פסיכולוג ורופא. עמותת לייף-סנטר, המרכז להורות מקושרת, מקדמת את פרסומו.
על רגל אחת אפשר לומר שהעמותה, שבראשה עומדת שושנה היימן, והספר עצמו, מדברים בעיקר סביב מושג אחד מרכזי: ההיקשרות. המושג היקשרות, הוא שכלול של המושג התקשרות. מושג המתאר קשר מתמשך יומיומי ויציב בין התינוק לבין דמות קבועה (או כמה דמויות), כפי שמסבירה הפסיכולוגית שרון כץ באתר שלה. פעוטות זקוקים לקשר רגשי עם מבוגר, כשם שהם זקוקים למזון. ההתקשרות מאפשרת לתינוק להאמין בעצמו ולסמוך על סביבתו. היא תשפיע על היכולת ליצור יחסים חברתיים, להרגיע את עצמו במצבי מצוקה ובאופן כללי להתמודד עם אתגרים.
מתוך: הדלעת המופלאה. הכל החל כשישבו דב ודובון ואכלו ביצי-נמלים בדבש ודובון מצא באוכל שלו גרעין
ההיקשרות, טוענים נויפלד ומאטה, איננה מסתיימת בגיל הרך, היא ממשיכה בכל שלבי הצמיחה של הילד. היקשרות נכונה שולטת על הקשב של הילד, שומרת את הילד קרוב להורה, עושה את ההורה למודל חיקוי, כנותן הכיוון הראשוני וגורמת לילד לרצות להיות טוב למען ההורה.
מה שקורה היום, טוענים המחברים, שאותה היקשרות שאמורה להיות מוכוונת הורים, הופכת להיות מוכוונת חברים. נויפלד ומאטה אינם טוענים שצריך למנוע מהילד את חברת הילדים וקבוצת השווים. אלא שבהירארכיה הנוצרת מהיקשרות, צריכים ההורים לדאוג שהם יישארו לכל אורך הדרך בראשה ואילו החברים יחזרו למקומם הראוי, לא כמכתיבי קוד תרבותי או אחר בנפשם של הילדים והמתבגרים. שהרי לקבוצת החברים אין קוד משלה, והיא נשלטת על-ידי מכנה משותף שמכתיבים ממילא גורמים אחרים חיצוניים.
נויפלד מסביר כי הילדים נכנסים לעולם שכבר איננו מעריך כראוי ואינו מחזק את ההיקשרות, הילדים יוצרים יותר ויותר היקשרויות המתחרות בהוריהם והתוצאה היא שההקשר הנאות הוא פחות ופחות זמין בשבילנו.
נויפלד מציע דרכים ליצירת הורות נכונה וליצירת משמעת בבית ודרכים להתמודד עם התנגדויות, איך איננו נותן "רצפטים" או אסטרטגייה להורות נכונה: "אסטרטגיות מוחלטות מדי ומגבילות כשמדובר במטלה כה מורכבת וכה עדינה כמו הורות. מעליבות הן את האינטליגנציה של ההורה ולרוב גם את האינטלגנציה של הילד. אסטרטגיות עושות אותנו תלויים במומחים שמקדמים אותן. הורות היא מעל הכל יחסים, ויחסים אינם מתאימים לאסטרטגיות." (216).
הספר מציג בצורה מובנית וכוללת את העמדה החינוכית ומסייע בחיזוק הביטחון העצמי של ההורים, שזה אולי העיקר בהורות נכונה. חשיבותו בכך שהוא מציב סימן עצור להורים שמתקשים להתמודד עם ילדיהם. ההיקשרות מכוונת ההורים, איננה מסתיימת רק בתחום הפסיכולוגי, היא נמצאת בתחום הנפשי-חברתי-תרבותי של ההורים ואולי אפילו בתחום האמוני. קשה מאד להיות חילוני המאמין בדרך הישר ולנסח אותה כל בוקר מחדש. קשה אבל הכרחי. כל אדם חייב בכך, אין שום מסגרת חיצונית, גם לא דתית, שתציל אותנו מהמחוייבות האנושית הזאת כי מהרגע שנעשינו הורים, הצורך לברר בכל צומת של חיינו את הדרך הנכונה, הופך להיות צורך קיומי. האחריות על הקול הבוגר שלנו נמצאת עלינו ומאליו זו גם אחריות לגיבוש הקול ההורי המכוון שלנו.
ד"ר גורדון ניופלד, ד"ר גאבור מאטה, איחזו בילידכם, מדוע הורים צריכים להיות חשובים יותר מחברים, הוצאת לייף סנטר, 2012
כל האיורים מתוך: הדלעת המופלאה, סיפר: לנרט הלסינג, צייר: סבנד אוטו, נוסח עברי: פ. חותם, הוצאת עם עובד 1986