השירה שמדברת על שירה.
מעגלי החיים במציאות הישראלית מעמידים רק שתי אפשרויות: או כניסה למערך של היגדים פוליטיים-חברתיים-הסטוריים, בשל ההכרח של היחיד לנקוט עמדה ולגלות אחריות כלפי הזולת וכלפי החברה הכאותית שלנו, או כניסה אל הוויה של כאוס.
וזהו השם של המחזור בן שלושת השירים בספרו של שי אריה מזרחי: מעורי נובטים תפוחים קלופים. ורק בשל שמו יש להכניס אותו לכל אונתולוגיה. השם הוא שירה שעומדת בפני עצמה. השם לבדו יוצר משהו שעוד לא נברא בעולם הזה והמשהו שנברא כעת, אינו חלומי ואיננו בלתי אפשרי. הוא קיים. קיומו התאפשר הודות לחיבור שקשה להסביר אותו במלים של מאמר. זהו החיבור שרק שירה יודעת לחברו כשהיא מערבבת מצלול וקצב ומשמעות.
המשמעות גורמת למחשבה שתסתלסל כמו בציור של אשר. המצלול נוצר מסמיכות של מלים בעלי מרכז רפה של בית ופא, עם מלים שמרכזן אותיות גרוניות.
ממש מצטערת שנכנסתי ככה עמוק לתוך הרזולוציה הזאת, אבל אין ברירה. בשירה חדשנית שנכתבת על-ידי אנשים צעירים ולא משנה מאיזו מאה הם, או ליתר דיוק מאיזה עשור של איזו מאה, (אם להתוודות על געגועיי למהפכנים המדהימים של שנות העשרים במאה הקודמת), המציאות חייבת להישבר איכשהו. ואז אנו רואים כי לא המציאות נשברה אלא הקונבנציות של המחשבה שלנו נסדקו קמעה.
זה טוב. זה מחדש את התאים המזדקנים שלנו (תזכורת: להרבה צעירים שאני מכירה יש תאים מזדקנים) ואז מין כייף כזה לברר אילו קונבנציות השירה הזאת שברה ולמה פתאם עצרנו כדי להקשיב לה.
מזרחי כתב לנו שיר על שירה והשירה היא אהובה. אהובתו של הדובר. בסופו של השיר נשלחת דרישה אל השיר שלו עצמו, שלא ישאיר אותנו ברמה הארס-פואטית כפי שקוראים לה, ברמה שמשוחחת על הפואטיקה והשירה, אלא יביא את התולדה שלו, את בת-השיר, את התֵמה, את הנושא שלו.
רוזטי דנטה דניאל, חלום בהקיץ, 1882
זה נחמד. המשורר כותב: יַלְדָּתֵך תֵּמָה, ואנחנו חושבים על ילדתה התַּמַה (שזו מלה שהיא כנוי-חיבה לאהובה). אבל לא. צריך לעצור. לבדוק את הכל מהתחלה, להבין מה הוא רוצה מאיתנו לעזאזל ולהמשיך הלאה לשיר הבא.
שיר ב' ילך ויסתבך ויסתולל ויבלבל ויערבב את האני עם השירה ועם האהבה ועם הארוס ועם ייסורי הכתיבה וייסורי אריה הצעיר. המחזור הזה משוחח את תוכו בפרטיטורה הרב קולית של השירה והוא מסרב להגיד תֵמה שהיא מִשנה ברורה. היא דוברת שירה ומסמנת לבסוף, בסופו של שיר ג' את המקום. את המרחב של הקדושה והאמת, כשמו של ספר השירים: הוא המסמן את המקום.
מזרחי מצטרף לקולות המשוררים הצעירים, שמרבית שיריהם דנים בשירה עצמה. אני תוהה אם הנושא החוזר הזה, לא מיצה את עצמו כבר והאם לא נמאס כבר משירה ארס-פואטית. אבל אולי, השירה היום בישראל, מדברת על השירה כהוויה. דברי האמת נאלצים, בעצב עמוק, כשהם מלוּוים בצלילי הבלוז, לעלות ולדבר בתחום המופשט, או בתחום ההתברברות האינסופית בתוך המעיים שלנו עצמנו.
עצם הכתיבה על השירה יוצרת עולם כתוב מתעתע, שמשקף את תעתועי העומק של המציאות הישראלית היום. אדם קם בבוקר ורוצה להיות איש. או אשה. להיות אדם טוב. להיות אשה טובה. אבל המעגלים של החיים סביבו, מעמידים רק שתי אפשרויות: או כניסה למערך של היגדים פוליטיים-חברתיים-הסטוריים, בשל ההכרח של היחיד לנקוט עמדה ולגלות אחריות כלפי הזולת וכלפי החברה הכאותית שלנו, או כניסה אל הוויה של כאוס. האפשרות הראשונה "הנכונה" כמעט ולא מתירה ליחיד להיות עצמאי, הוא מתחייב – גם שלא ברצונו – לשייך את עצמו מראש לקבוצה ולמדר את כל יתר הקבוצות. אם הוא רוצה להגיד משהו על האנושי מלבד אנדיבידואליזם ריק ואנוכי, עליו להיות מיד שייך ומשוייך. זאת ישראל של היום. כדי להיות הומניסט אתה חייב להיות פוליטי. האפשרות השניה, היא אפשרות מנוולת ואסקפיסטית אבל היא אולי מתארת את המציאות בצורה הכי מדוייקת. וכן. היא מבלבלת ומבולבלת.
הי, ועוד לא אמרתי דבר על שי עצמו שכותב מלב זהב, מלא אהבה לעולם ומילותיו יפות והוא משורר אמיתי ואני ממליצה מאד לקנות את ספר שיריו ולהחזיק את הספר במקום שמור בספריה. עוד כמה וכמה שנים לכשיאזלו העותקים של הספר הזה במדפים, לכם יהיה עותק משנת 2012. (כמובן שזאת הייתה אמירה לא תקנית מבחינה פוליטית, אנטי אקולוגית. לקנות ספר, עם כל הנייר הכרוך בו, אבל לא התאפקתי.)
שי אריה מזרחי, הוא המסמן את המקום, שירים, הוצאת רימונים, 2012