החלוצה.
מתוך: לקסיקון הספרות העברית החדשה
בתיה גור עשתה הסטוריה כשהחלה לכתוב את ספרי הבלש שלה ומה שבלט יותר מכל, היה עד כמה נהנתה מעצם הכתיבה. היום (19.5.12) מלאו שבע שנים למותה.
הספר מתחיל בהרצאה של שאול תירוש, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, משורר ומרצה כריזמתי, סלבריטי. סמינר שלו, מביא את התקשורת המצולמת לאדיטוריום בקמפוס. במהרה יתברר לנו כי התהילה הגדולה לא עזרה לו להאריך את חייו. בתוך כך אנחנו יורדים עם מיכאל אוחיון, הבלש ההורס (גבוה, כהה, עגמומי, אינטיליגנט ושוחר ספרות. פנוי) ובנו לקורס צלילה באילת ושם מול עיניו של אוחיון עצמו משו גופתו של צוללן. כשהורידו ממנו את החליפה הסתבר שהוא מרצה צעיר בחוג לספרות מתל-אביב. אופס. אז מי עשה את זה.
זהו ספר בלש השונה מאותם בלשים ישנים של אגאטה כריסטי או של ארל סטנלי גרדנר, יוצרו של פרי מייסון, שהוצאת מ. מזרחי, הוציאה בסדרת ספרי מסתורין. הפורמט היה קטן משל ספרים אחרים "מהוגנים", עטיפתם נקרעת, ועצם הכריכה הרכה שלהם שדרה מסר של הירארכיה מעמדית. לאחרונה רכשתי לי חמישה ספרונים בלויים כאלה של אגאטה כריסטי ולמוכר בחנות הספרים המשומשים היה מאד קשה להיפרד מהם. יש לחוברות הקטנות האלה ביקוש גדול, אמר לי.
נדמה לי שאת שרלוק הולמס האגדי, של ארתור קונאן דויל, כן כרכו בארץ בעטיפה קשה, כדי לציין בפנינו אולי שמעמדו גבוה יותר. אצל כמה מחוקרי הספרות, במיוחד בקרב האוהבים המושבעים של הז'אנר הזה, חשוב להדגיש שבלש הוא ספר שההנאה ממנו חריפה אבל קצרה. ספר שתפקידו לאתגר אותנו בעת הקריאה ולא כל כך חשוב אם נזכור ממנו משהו כשנסיים אותו, זולת כמובן את דמות הבלש או הבלשית, שהיא דמות מוסרית, אבל אקסצנטרית, מלאת מוזרויות משובבות.
להבין רצח דרך שיערו של שמשון
החלוקה למעמדות, לא נראית לי כל כך ראשונית כשבאים לדבר על בתיה גור וזאת חרף העובדה שדן מירון למשל, במאמר בכתב העת הו, בפברואר 2006, במחווה לגור לאחר מותה, כותב שהיא עצמה הקפידה להדגיש בכל מקום שהיא איננה רואה את כתיבתה הבלשית כספרות גבוהה.
אבל בעיני הסימון הזה, גבוה נמוך, איננו חשוב אלא לשם השעשוע, בהסתכלות נוסטלגית אל החוברות הקטנות והמהוהות, שיותר מכל, הן מזכירות לנו את עצמנו בתקופה מסוימת של חיינו ואת תחושת העונג בגילוי הפתרון, שניה אחת לפני שהבלש עצמו אוסף את כולם, ומסביר להם איך זה היה ומי עשה את זה.
האמת היא שאין לנו כח, ואין לנו חשק, כשאנו קוראים בלש, להתפלספויות מיותרות. הבלשים הישנים נבנו על כך שחסכו מאיתנו דמויות מורכבות מדי, הם בעיקר תארו לנו סביבה מהוגנת שקרה בה משהו מוזר: מישהו מת. כלומר נרצח, כלומר הסדר השתבש באופן קיצוני ובלתי נסבל.
כמה וכמה חוקרים מאוהבי הז'אנר שואלים את עצמם מדי פעם, מדוע אין ספרי בלש בישראל. בתיה גור החליטה שלא תשאל אלא תכתוב אותם. היא עשתה בכך מעשה הסטורי, כשהחלה בסדרת הבלשים שלה, והספר על הרצח בחוג לספרות, היה דומני השני בסדרה.
הספר של גור שונה מהקלאסיקה הישנה של הבלשים האנגליים כי הוא פטפטן יותר. גם אגאטה כריסטי מפטפטת בשעות התה של מיס מארפל ובכיסאות הנוח של בתי מלון עם הרקולה פוארו. אבל פה זה פטפוט אחר. הוא מנסה, פשוט ליהנות משיחה על ספרות. מי אמר שספר צריך לבוא בייסורים. אפשר פשוט ליהנות תוך כדי כתיבה. גור, הוסיפה הרבה לתוך המתווה הצנום של התקדמות הפלונטר הבלשי. הרבה מראי מקומות ספרותיים מוצגים בפני אוחיון בדרכו לפתרון הרצח הכפול. למעשה, עיון מדוקדק בכמה יצירות קלאסיות, ואף בשירו של נתן זך, שיערו של שמשון, יכול להוביל את הבלש לפתרון. העושר העצום של הֶקשרים ספרותיים, נראה לי כמודבק במלאכותיות. ההנאה של הסופרת ממלאכתה הייתה ניכרת, אבל העושר הזה לא התאחה היטב עם הסיפור והמתח. ובכל זאת זה ספר בלשי טוב. יש בו מתווה חזק, שמושך את הקוראת עד סופו ומשאיר טעם לפתוח את הספר הבא בסדרה. דן מירון כתב כך: "תופעה כמו בתיה גור, יוצרת רומני בלשים מוכרת ומכובדת, בעלת כלים משוכללים, שכתיבתה זוכה לתשומת לב שאינה נופלת מזו המופנית אל מיטב המספרים הקאנוניים – הייתה לא רק בלתי-ידועה בספרות העברית והישראלית עד לשנות השבעים של המאה הקודמת, אלא גם "בלתי מתקבלת על הדעת" ועולה על הדמיון התרבותי השגרתי." מירון קורא לגור החלוצה.
הכירו את מיכאל אוחיון
אני כותבת פה על הספר וכמעט שלא מתוכו כי קשה להסביר ספר בלשי. מטבע הדברים, אקלקל למי שירצו עוד לקרוא את הספר והלוואי שיבוא גל חדש של קוראים לספרים של בתיה גור. הלוואי שלא יהיו בקריאה רק גלים אופנתיים שמכתיבים את הטעם. בתיה גור הייתה אישה יוצאת דופן ומרשימה. כל השנים לימדה בתיכון ותלמידיה ממלאים את עולם הבלוגים במאמרי הערכה לה ולדמותה. אני זוכרת את מאמריה ב"הארץ" כרוח רעננה, בהירה ומיטיבה עם הקוראים שוחרי הדעת, שמחפשים מאמרים טובים בלשון עברית מובנת.
יהיה זכרה חי ונושם ורב בין שוחרי הקריאה הישראליים.
בתיה גור, מוות בחוג לספרות, כתר, ההוצאה שבידי היא הדפסה אחת עשרה 1990