פעמוני רוח, חלילי אור – עודד פלד

הקול הענו של העוני.

שלושה שירים מתוך ספר השירים הנפלא של עודד פלד. משורר, שבחר לגור, מזה חמש-עשרה שנים, ביישוב שעל הירדן ההררי ומשם הוא כותב את שיריו. בחלק מהספר מחאה תנ"כית בשפת הנביאים נגד מלחמת לבנון השניה. בשירים אחרים, השפה מודרנית והתשתיות הקדמוניות מתרמזות בתוכה. שזורים בשפה במוזיקליות חסרת פגמים סיבים שונים של אור פנימי, המובע בעברית מופתית ובהתפעמות חסידית מיפעת העולם, חרף כל הייסורים והסבל האנושי.

עמ' 22. לפחות אדם אחד נועץ פגיון מוות לבן בוורידים

זהו שיר קטלוגי. הוא כמעט שיר פסימי. כמעט ציני ומר. אבל בכך איננו נגמר; הוא שיר על המאבק בפסימיות ובציניות ובמרירות. יופיו בקשיחות השורות שהן גלויות וחשופות ועם זאת אין ביניהן אחת שאיננה חופנת תחכום שירתי, אם בזכות עצמה או בזכות השורה הקודמת לה.
הקטלוג מסומן במסגרת. השורה הפותחת את הרשימה והשורה הסוגרת את השיר, יוצרות מסגרת: אָדָם מְנַכִּשׁ עֲשָׂבִים בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית שֶׁל בֵּיתוֹ; וְעוֹקֵר עֲשָׂבִים שׁוֹטִים מִמֹחוֹ הַקוֹדֵחַ. גדולתו של השיר במתח שבין המסגרת לבין מה שבתוכו, במאבק הנורא לעקור ולנכש את העשבים השוטים, להגיע אל הבוקר ולהאמין מחדש.

עמ' 23. והים הוא מקלט לעוני

אחחח, המחאה החברתית הדקה הזאת. קולו החלוש והעצוב של היחיד, המשרטט בקו החסכוני ביותר את נימת התוגה הפנימית של הדבר הזה, הקמאי הזה, הראשוני, בחברה המודרנית. הצליל הענו והרזה של המילה עוני, מבקש מאיתנו שנחריש את כל העולם ואת רעש בתי החרושת, כדי לשמוע אותו כראוי ולהבין את מה שהוא; נוֹשֵךְ בְּקֶצֶב דִּמְעָה, את החרדה הנוראה מן היָּם, שיוֹם אֶחָד יַעֲלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

עמ' 53. ורוח קליל חלקת אלוה חולף

ואדי ינשוף, הוא שיר שאסור להגיד עליו דבר; שששש… האזינו לצִפֳּרִים מַצוִיצוֹת, לזְבוּבִים רוֹחְשִים, לדְּבוֹרָה מְזַמְזֶמֶת… ודעו אותו.

 עודד פלד, פעמוני רוח, חלילי אור, שירים ותרגומי שירה, הוצאת קשב לשירה, 2010