אלף נודדת

משולש פיני.

גם על האדם שנושא עמו אהבה ונאמנות, נגזר לחיות בלב קרוע ומשווע למענה וכשתתגלה לו האמת במערומיה אין לו לגיבור הזה שום דרך חזרה

הספר יוּהָה לוקח אותנו למסע אל חלקי עולם עמוסי מים ויערות במזרח פינלנד, מקום שהארץ הזו נושקת לגבולות רוסיה. שלוש הדמויות הראשיות פועלות בסיפור בכרוניקה של צער ידוע מראש. זוג פיני – הוא זקן, היא צעירה, מקיימים משק בית כפרי בסמוך לנהר ומגיע אליו קרלי צעיר, (קרליה היא רפובליקה בצפון מערב הפדרציה הרוסית) ומהרגע הזה מה שהיה כבר איננו מה שיהיה.
הסופר יוהני אהו, שכתיבתו עשירה מאד והתפרסמה מסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, הוא אחד הסופרים הנחשבים ביותר של פינלנד. אומרים כי הסיפור מתכתב עם הביוגרפיה הפרטית של הסופר שהיו לו שתי נשים שילדו את ילדיו; אחת צעירה "ידועה בציבור" ואחת מבוגרת, אשתו הרשמית.
אין בהקבלה הזאת לחייו של הסופר כדי לפגום או כדי להוסיף הרבה מדי לסיפור הזה שיופיו בפיוטיות המיתית שלו. הסגנון וכפריותן של הדמויות, מאצילים לסיפור הזה נופך אגדתי, ומחפות על איזה חסר. החסר מצוי בקוהרנטיות הפנימית של הדמויות. הן לא מצליחות להגיע לשלמות פסיכולוגית. אך דווקא החסר הזה, משתלב נכון בעיצוב המיתולוגי של הסיפור. כאילו מדובר בדמויות שאופיין מכתיב את פעולותן כגזירת גורל שהן עצמן אינן יכולות לעמוד בפניה.
הגבול בין פינלנד לקרליה אינו ברור. הבית הראשון שמריה, מתגוררת בו יופיע בסיפור כשהיא עם יוּהָה הזקן בפינלנד והבית השני יופיע כבר בקרליה. את המרחק משם לפה עוברים בחתירה בנהר ופסגות הארץ ההררית נראות לאורך כל הדרך. לפעמים נדמה כי בין שני הבתים הללו, המרחק הוא אינסופי ולפעמים נדמה כי בקלות אפשר לחצות אותו. לא רק המרחק מתעתע, גם הגבולות בין שני המקומות לעיתים קיימים, ולעיתים הם לא נחשבים. למשל, אמה של מריה קרלית, אבל מריה עצמה גדלה מינקותה בבית הוריו הפיני של יוּהָה. וכך נושא הגבולות פועל ומשחק בשכבות העומק של היצירה כולה.

פינלנד על גבול קרליה. קיומם של גבולות והאפשרות לחצות אותם

יוּהָה ומריה, גיבורי הסיפור, מככבים רוב הזמן לטוב ולרע, איש במחשבתיו של רעהו. הדמות המרכזית השלישית ברומן היא דמותו של שְמָיְקֶה, אולם מקומו שונה מהשניים האחרים. בדומה לדמותו של הנחש בסיפור גן העדן, תפקיד שְמָיְיקֶה הוא לחולל את המהפך בחייהם של בני הזוג שבביתם הוא מתארח. שְמָיְיקֶה, מופיע בפנינו בעיקר דרך תיאוריהם של אחרים, שְמָיְיקֶה הוא הגבר שמחליף את נשותיו ללא הרף, קסמו האישי הראשוני מתחלף בעינינו לרושם של נבל ערמומי ובוגדני, אך בסופו של הרומן נראות לא רק יוּהָה ומריה כדמויות טרגיות אלא גם הוא, בתור עבד של תשוקותיו הבוגד שוב ושוב. מתוך שיעמום, ריקנות וחוסר סיפוק, נגזר עליו לרדוף אחר אינספור הרפתקאות. שְמָיְיקֶה לא באמת אוהב את הנשים והגברים שהוא יקר להם ובסופו של דבר הוא נענש במומים גופניים על נכותו הרגשית.
אך זאת השאלה. האם גורלם העצוב של מריה ושל יוּהָה אף הוא עונש על חטאים בחייהם או שהוא גזירת גורל אנושית שנכפית על האדם באשר הוא? מריה חוטאת בכפיות טובה ובהפרת שבועת הנאמנות ליוהה. אך יוּהָה עצמו, האדם שנושא עמו את האהבה ואת הנאמנות, גם עליו נגזר לחיות בלב קרוע ומשווע למענֶה וכשתתגלה לו האמת במערומיה אין לו לגיבור הזה שום דרך חזרה.
כתיבתו של יוהני, מסמנת את מסלולי הבריחות המובילות את הגיבורים אל אחריתם, ויצירתו מעלה רעיונות רלוונטיים ואקטואליים בקשר לקיומם של גבולות וביחס לאפשרות לחצותם.

 יוהה, יוהני אהו, תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

הכיבוש.

מישהו צעק מהג'יפ, "ירושלים בידינו". אף פעם לא חשבתי על ירושלים. חשבתי על הבן שלי. צמרמורת חלפה בגופי המזוהם מאבק ופיח.

45 שנה למלחמת ששת הימים. החלפנו עמדות על רמץ של עשן

"ביום השלישי של המלחמה עמדו הטנקים של הפלוגה בין עצי אקליפטוס ענקיים שצמחו מתוך אדמת הכבול. מטחי ארטילריה ירדו על העמק הקטן והבעירו את שרידי החיטה. גם האקליפטוסים בערו. החלפנו עמדות על רמץ מעלה עשן. חשבתי על בני הבכור, בעוד חודש ימלאו לו שנתיים. לפנינו זורם הירדן ומאחורינו ענני עשן מתאבכים מיישובי עמק החולה. שורת הטנקים הדלילה היא חגורת מגן שברירית מול עצמתו של האויב.
בצהרים היה רעש נורא. פגזים קרעו ענפים מעל ראשי. ג'יפ עבר מאחורי הטנקים בנסיעה מתעקלת. מישהו צעק מהג'יפ, "ירושלים בידינו". אף פעם לא חשבתי על ירושלים. חשבתי על הבן שלי. צמרמורת חלפה בגופי המזוהם מאבק ופיח. לא הכנסתי את ראשי לתוך הצריח. ראיתי את הג'יפ נעלם בענן אבק ושמעתי שברי צעקות, "ירושלים.. ירושלים שלנ…" שוב נחתו סביב הפגזים ורסיסי ברזל הלמו בשריון הטנק.
המלחמה נגמרה במפתיע. האויב השאיר מחנות צבא, טנקים שרופים וריח מתקתק של מוות. עליתי על קומנדקר ישן בסרבל מסריח ועוזי עם שתי מחסניות. עיני האדומות מחוסר שינה ואבק ראו את ג'נין, אחר כך באו לקראתי שכם ורמאללה. ירושלים קוראת לי ואני נוסע אליה. חושב על עופר, ועל אברם ועל ברוך שלא יראו את ירושלים.
"יורדים" אמר הנהג. הלכתי בשוק וחשבתי מה אביא לבני בן השנתיים. בחנות צעצועים בחרתי משאית עשויה פח ושאלתי את הסוחר, "כמה?"
"עשר" השיב בעיניים דלוחות.
"אולי שבע?" נסיתי כמו שעושים בשוק.
"אתה יכול לקחת בלי כסף, יש לך רובה", אמר הסוחר וכיסה את פניו בכפייה.
השארתי שטר בן עשרים על השולחן המלוכלך ונסעתי לראות את בני."

רפי צור, חבר מרחביה, פרסם שני ספרים. את הסיפור הזה שלחה אלי בדואר ידידה שלו, מודפס על ניר A4.

בחיפוש אחר משמעות.

ככל שרבה המהומה התרבותית והטכנולוגית סביבנו, נדחקת הזעקה הפנימית לחיפוש משמעות רוחנית ונדחסת מתחת לתחליפי תרבות למיניהם. נוצר וואקום. וואקום תרבותי ורוחני הוא דבר רע.

"הוריו של שי כבר יצאו בנתיב החיפוש אחר תגים, ואספו שלוש אבחנות משלושה מומחים שונים – שני פסיכולוגים ופסיכיאטר. אחד מהם העריך אותו כאובססיבי-כפייתי, אחר כסובל מתסמונת ההתרסה, ושלישי כסובל מהפרעת קשב. משהתברר להם שמשהו אכן לא תקין אצל שי חשו הוריו הקלה גדולה. הקשיים בהורות לא היו באשמתם." כך מציגים נויפלד ומאטה, מחברי הספר "איחזו בילדיכם" את הפתלוגיה שמתפשטת בקרב הורים רבים ומעודדת על ידי המערכת: לחפש דיאגנוזות למצבם של הילדים במקום לקחת אחריות מלאה ולכוון את חינוכם כשהם מי שמושכים בראש העגלה.

איחזו בילדיכם, שייך למדף הספרים שעוסקים בנושא הבוער, שאין להפריז בחשיבותו היום, הנושא של הסמכות ההורית האבודה. בתקופתנו, בתוך רעש הקולות הגרנדיוזי של מאגרי הידע הזמינים כל כך, ובתנופת השינוי הדוהרת באמצעי התקשורת, הולך ומתמסמס הצליל של הקול ההורי. הוא מתמסמס בשני כיוונים קריטיים, גם ההורים עצמם הולכים ואובדים בתוך הרעש התקשורתי וגם קולם ודברם לילדיהם הולך ונחלש. רבות נכתב ונאמר על כך.
ניופלד ומאטה (את רוב הטקסט כתב ניופלד) לא ביטלו את שלוש האבחנות שאובחן הילד שי. נויפלד אומר ששלוש האבחנות נכונות, אלא שהתיוג הרפואי גרם להוריו של שי להיות תלויים במומחים. במקום לשים את מבטחם באינטואיציה שלהם עצמם, במקום ללמוד משגיאותיהם ולמצוא את דרכם, הם החלו מבקשים אצל אחרים דוגמאות להורות נכונה.

ציור: סבנד אוטו. דב מסביר לדובון. איזו היקשרות מופלאה

החשיבות שיש לשיחה ולעיסוק בנושא הזה, הוא דווקא בחינוך המבוגרים; ככל שרבה המהומה התרבותית והטכנולוגית סביבנו, נדחקת הזעקה הפנימית לחיפוש משמעות רוחנית ונדחסת מתחת לתחליפי תרבות. נוצר וואקום. וואקום תרבותי ורוחני הוא דבר רע. נכנסים לתוכו תכנים שיכולים לסחוף אנשים למקומות של הרס וחורבן. המאות האחרונות בעולם המערבי הביאו עמם תביעה מגברים ונשים בוגרים להיות ריבונים על דעתם ונפשם. לתביעה הזאת קוראים נאורות. קשה אמנם להסתכל על ההסטוריה של המאה הקודמת ולא להרגיש קורטוב של אירוניה, אך עדיין השאיפה לחיים נאורים עדיפה על פני כל שאיפה אחרת ומהווה אלטרנטיבה לחברה המסורתית והפונדמנטליסטית. יש בשאיפה לנאורות מה שלא היה מאות שנים קודם לכן: ההזדמנות לחירות המחשבה והפעולה.

מתוך: הדלעת המופלאה. סיפור שבו אבא מלמד את בנו איך אפשר לצמוח ולהגיע לכל מקום בעולם

אבל דווקא החירות, מתחילה בהורות קפדנית. הורות שיש בה אהבה, חמלה והכלה בתוך גבולות ברורים. רק שזאת בדיוק הבעיה של העידן שלנו, עיצוב הגבולות דורש קוד של משמעות פנימית, של איזו מחברת פרשנות אישית שבה רשומה הזהות האישית, האנושית, החברתית של כל אחד מאיתנו. בתוך הסחרור של תקשורת ההמונים הרדודה, לא כל אחד כותב לעצמו את מחברת הזהות הנדרשת.
אל תוך המצוקה הזאת ותחומי השיח הזה, מגיע הספר, שעטיפתו אולי אינה מושכת אנשים שנרתעים מספרי הדרכה (כמוני למשל), אבל הוא אומר הרבה דברים ששווה להאזין להם. הספר חובר על-ידי שני קנדים, פסיכולוג ורופא. עמותת לייף-סנטר, המרכז להורות מקושרת, מקדמת את פרסומו.
על רגל אחת אפשר לומר שהעמותה, שבראשה עומדת שושנה היימן, והספר עצמו, מדברים בעיקר סביב מושג אחד מרכזי: ההיקשרות. המושג היקשרות, הוא שכלול של המושג התקשרות. מושג המתאר קשר מתמשך יומיומי ויציב בין התינוק לבין דמות קבועה (או כמה דמויות), כפי שמסבירה הפסיכולוגית שרון כץ באתר שלה. פעוטות זקוקים לקשר רגשי עם מבוגר, כשם שהם זקוקים למזון. ההתקשרות מאפשרת לתינוק להאמין בעצמו ולסמוך על סביבתו. היא תשפיע על היכולת ליצור יחסים חברתיים, להרגיע את עצמו במצבי מצוקה ובאופן כללי להתמודד עם אתגרים.

מתוך: הדלעת המופלאה. הכל החל כשישבו דב ודובון ואכלו ביצי-נמלים בדבש ודובון מצא באוכל שלו גרעין

ההיקשרות, טוענים נויפלד ומאטה, איננה מסתיימת בגיל הרך, היא ממשיכה בכל שלבי הצמיחה של הילד. היקשרות נכונה שולטת על הקשב של הילד, שומרת את הילד קרוב להורה, עושה את ההורה למודל חיקוי, כנותן הכיוון הראשוני וגורמת לילד לרצות להיות טוב למען ההורה.

מה שקורה היום, טוענים המחברים, שאותה היקשרות שאמורה להיות מוכוונת הורים, הופכת להיות מוכוונת חברים. נויפלד ומאטה אינם טוענים שצריך למנוע מהילד את חברת הילדים וקבוצת השווים. אלא שבהירארכיה הנוצרת מהיקשרות, צריכים ההורים לדאוג שהם יישארו לכל אורך הדרך בראשה ואילו החברים יחזרו למקומם הראוי, לא כמכתיבי קוד תרבותי או אחר בנפשם של הילדים והמתבגרים. שהרי לקבוצת החברים אין קוד משלה, והיא נשלטת על-ידי מכנה משותף שמכתיבים ממילא גורמים אחרים חיצוניים.
נויפלד מסביר כי הילדים נכנסים לעולם שכבר איננו מעריך כראוי ואינו מחזק את ההיקשרות, הילדים יוצרים יותר ויותר היקשרויות המתחרות בהוריהם והתוצאה היא שההקשר הנאות הוא פחות ופחות זמין בשבילנו.
נויפלד מציע דרכים ליצירת הורות נכונה וליצירת משמעת בבית ודרכים להתמודד עם התנגדויות, איך איננו נותן "רצפטים" או אסטרטגייה להורות נכונה: "אסטרטגיות מוחלטות מדי ומגבילות כשמדובר במטלה כה מורכבת וכה עדינה כמו הורות. מעליבות הן את האינטליגנציה של ההורה ולרוב גם את האינטלגנציה של הילד. אסטרטגיות עושות אותנו תלויים במומחים שמקדמים אותן. הורות היא מעל הכל יחסים, ויחסים אינם מתאימים לאסטרטגיות." (216).
הספר מציג בצורה מובנית וכוללת את העמדה החינוכית ומסייע בחיזוק הביטחון העצמי של ההורים, שזה אולי העיקר בהורות נכונה. חשיבותו בכך שהוא מציב סימן עצור להורים שמתקשים להתמודד עם ילדיהם. ההיקשרות מכוונת ההורים, איננה מסתיימת רק בתחום הפסיכולוגי, היא נמצאת בתחום הנפשי-חברתי-תרבותי של ההורים ואולי אפילו בתחום האמוני. קשה מאד להיות חילוני המאמין בדרך הישר ולנסח אותה כל בוקר מחדש. קשה אבל הכרחי. כל אדם חייב בכך, אין שום מסגרת חיצונית, גם לא דתית, שתציל אותנו מהמחוייבות האנושית הזאת כי מהרגע שנעשינו הורים, הצורך לברר בכל צומת של חיינו את הדרך הנכונה, הופך להיות צורך קיומי. האחריות על הקול הבוגר שלנו נמצאת עלינו ומאליו זו גם אחריות לגיבוש הקול ההורי המכוון שלנו.

ד"ר גורדון ניופלד, ד"ר גאבור מאטה, איחזו בילידכם, מדוע הורים צריכים להיות חשובים יותר מחברים, הוצאת לייף סנטר, 2012

כל האיורים מתוך: הדלעת המופלאה, סיפר: לנרט הלסינג, צייר: סבנד אוטו, נוסח עברי: פ. חותם, הוצאת עם עובד 1986