אלף נודדת

קריאה לחופש.

מהפיכה

קריאה במבחר יצירות על חופש, לכבוד כניסתם של ימי חופשת הקיץ. שיטוט בסמטאות המפותלות של מושג החופש: קרבתו למוות. החופש בכלא. קריעת הרצועות. דרך הביניים. החופש והחטא וחופשת הרוח; החופש לראות את היופי.

אני אניח תפילין.

זהו שיר גדול. בלתי נשכח. הוא מהפיכה. הוא נורא וסורר. והוא זורק אותנו אל תוך הנדנדה של שליטה וכניעה, שאנחנו מיישמים בכל רגע נתון ואל הידיעה הבסיסית שכל שליטה היא סוג של כניעה ותלות מנוולת.

זהו שיר גדול. בלתי נשכח. הוא מהפיכה. הוא נורא וסורר: תבוא אלי, אל תתן לי לעשות כלום. כבר הפתיחה לא כשרה בתמימות הכנועה שלה, שמשחקת משחק פורנוגרפי עוד לפני שהפורנוגרפיה החלה. ואז זה מתחיל; אני אניח תפילין.

מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, 160-161

מה אני אגיד לך יונה, מה אגיד ומה אדבר, בשמי ובשם אחיותי החיות החוות הנחמדות להשכיל, אנו שמעולם לא הנחנו תפילין ואי הנחת התפילין הצטברה ונערמה בפינת המטבח, מאז שנחרב בית המקדש ועד היום.

לא רק שכתבת שיר השובר את מעוז הקודש הגברי בבית הכנסת הגדול העולמי ומזעזע מסד וטפחות בכל התקנון היהודי והאנושי במרחב ובזמן. אלא שיצרת מכונה הדומה למכונה שהמציא קפקא במושבת העונשין הסורקת את גוף ממציאה באותיות החוקים שהוא המציא. והמכונה מושכת ומושכת.
השירה משחקת ומתעתתעת בנו, ומביאה אותנו – גברים ונשים – למופע סאדו-מאזו שנגררנו אליו לא בלי עונג מסויים – שם, במופע הזה נחזה בדוברת שתמשוך ותמשוך עד שתצא נשמתו עד שתחנוק אותו לגמרי בתפילין המתמשכים לאורך הבמה ובין הקהל המוכה תדהמה.

כך שלמעשה, ללא כל הנחות, המשוררת מעבירה את הפורנוגרפיה אלי ואליך ואל כל מי שפה באולם, בעולם הזה; אל תוך הנדנדה של שליטה וכניעה, שאנחנו מיישמים בכל רגע נתון. ואל הידיעה הבסיסית שכל שליטה היא סוג של כניעה ותלות מנוולת.

מה אגיד לך יונה,
מה אגיד ומה אדבר. אל החופש הזה, שקורע את כל הרצועות, מגיעים פעם אחת במאה ומי שמשכה אותנו אל המקום הזה לאחר שפרעה במוסרות ושברה את כל הקירות, גזרה על עצמה לבוא אל שממה נוראה וסוררת כמו נביאה ששילמה את מחיר      המדבר עבורנו, שנדע, גם אם לא נעז לעולם, שהקירות והרצועות הללו, ניתנות לניתוץ.

יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי קריאה, 1992

קריאה לחופש.

קריאה לחופש. קריאה במבחר יצירות על חופש, לכבוד כניסתם של ימי חופשת הקיץ. שיטוט בסמטאות המפותלות של מושג החופש: קרבתו למוות. החופש בכלא. קריעת הרצועות. דרך הביניים. החופש והחטא וחופשת הרוח; החופש לראות את היופי.

מרד הרוח נגד הפחד.
שירו הפשוט והעמוק של נאזים חכמת מדבר על החירות הנשגבה ביותר – החירות של האדם בכלא.
יכולתה הגדולה של הרוח האנושית לפרוח ולדמיין ולזכור, חרף המציאות הסגורה שסביבו, היא מותר האדם לא רק למול החיה אלא גם למול החיה שבאדם. למשורר עוצמה שאנו משתאים ממנה; היופי קיים בתוכו ובין סורגי הכלא הוא מדמה את אהובתו במחשבותיו ובשיריו. עצם יופיה הוא נס המרד שלו.

עמ' 49. מכתבי מהכלא

נאזים חכמת, ענק כחול עיניים, מבחר שירים ופואמות, מטורקית: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

קריאה לחופש.

סוס הבר הנאדר.
סופו של הסיפור נורא ורב הוד בדיוק כמו גיבורו. ייצור שנולד לחופש וקרא תגר על האדם ועל תאוות השליטה שלו. יש חופש בטבע וטבע לחופש שאי אפשר לכלוא אותו.

את חיות הבר אשר ידעתי, ספרו של הסופר, הצייר ואיש הטבע תומפסון, היכרתי בילדותי. מרגה מורתי, קראה בפנינו את הספר במסגרת "קריאה בהמשכים". מאז ליווה אותי סוס הבר השחור הפסען במחשבותי. גם היום אני אוהבת אותו. אוהבת מרחוק. אי אפשר היה להתקרב אליו. רק לעקוב אחרי גיבורו מכתף אחת הפסגות בסביבות מעיין האנתילופות בניו-מקסיקו כדי לראותו דוהר את דהירתו המפורסמת. הסוס שמר על חירות צעדיו באדיקות, שגורמת לקוראת להתפעלות הולכת וגדלה. זו איננה פחותה מהתלהבותם של הבוקרים שניסו ללכדו, שעקבו אחריו בתסכול הולך וגובר מבלי שיוכלו לקרב אליו ולזרוק סביבו את טבעת החבל. הם רדפו אחריו על סוסיהם הארציים, כשהם מחליפים אותם בנקודות מתוכננות, מתירים להם לשתות ולנוח ועולים על סוסים אחרים, רעננים מהם, וכל אותו הזמן לא חדל הפסען השחור מדהירתו האחידה וממהירותו האלוהית. התסכול היה מעורב בהערצה עצומה ליופיו, למהירותו, לחכמתו, לסקס-אפיל שלו ולכריזמה שבה הילך קסמים על הסייחות והסוסות, כי היה לסוס הבר הפסען את הדהירה הנפלאה ביותר מכל אלו שדהרו בערבות, ורוח החופש של סוף המאה ה-19 שעוד שרתה על פני המרחבים הלא נושבים במערב ארצות הברית, התבדרה ברעמתו השחורה של הסוס הדגול הזה.
וכך תיאר ג'ו קאלון את הפסען השחור בהיותו צעיר:
"ראיתי את סוסי הבר ההם ששותים ממעיין האנתילופות, היו אתם כמה סייחים, אחד קטן כהה, טרזן הדור, פסען (הצועד ימניות יחד ושמאליות יחד) מלידה. הרצתי אותם מייל או שניים והוא הלך בראש כולם  ולא שינה מפסיעתו. דפקתי בהם רק לשם הצחוק, ויקח אותי השד אם יכולתי לשבור את פסיעתו". (129).

עברה שנה והבוקרים חזרו לאותה פינה עצמה.

"ושוב הופיעה לעיניהם להקת סוסי הבר. הסייח הכהה היה עתה סוס שחור בן-שנתו, שרגליו דקות ומחוטבות וצלעותיו מבהיקות; וכמה מן הנערים ראו במו עיניהם את הפלא הלז: הסוס היה פסען מלידה. גם ג'ו היה שם, והנה הבריק במוחו רעיון כי סייח זה מן הראוי שיהיה שלו. לאיש המזרח לא תיראה מחשבה זו משונה ביותר, אך במערב במקום שם מחירו של סוס לא מאולף הוא 5 דולרים וסוס רכיבה רגיל מחירו 15 או 20 דולרים, לא יעלה על דעת בוקר פשוט כי סוס בר הוא בהמה שראוי לרכשה."

פרסמות להרצאה של תומפסון

סוסי בר היו קשים לאילוף והבוקרים העדיפו לירות בהם "משום שהיו מדיחים את סוסי הבית, הנתפסים להרגלים של חיי הדרור ומאותה שעה הם אבידה שאינה חוזרת".

לאורך הסיפור (127-154) מספר לנו תומפסון על ניסיונות קצרים וארוכים ללכוד את החיה הנפלאה הזאת, שכבשה את לבנו שלנו עד שיחלנו והתפללנו שהבוקרים יובסו בניסיונותיהם לתפוס את הסוס. המרדפים נערכו אחריו ואחר עדר הסייחות שנאספו אליו והיה מנהיגן. גם במרדף מלא ההשראה של ג'ו שהוזכר בתחילה, נרגיש בסתר לבנו העדפה לסוס ולא לקאובוי. אלא שלא רק ג'ו, כולם כשלו. לבסוף הצליחו לתפוס את סייחותיו, אך לא אותו.
ודומה כי הסוס השחור הפסען הרוויח ביושר את החירות להמשיך את חייו בערבות ניו-מקסיקו, ולשתות כחפצו במעיין האנתילופות. אלא שאז, אחד תום, עלוב נפש, שכולם קראו לו תרנגול הודו הזקן, טבח מאחד מצוותי הבוקרים שניסו לשווא לתפוס את הפסען, חשב על רעיון חדש ומרושע.
הוא הגיע לתפוס את הסוס לאחר חורף שלם שבו לא חי הפסען עוד עם עדר סייחותיו. "במשך כל החורף מאז נשבו פלגשיו, חי חיי נזיר. תרנגול הודו הזקן נצר עובדה זו היטב בזכרונו."
…
"האוויר היה רווי אהבה, ומשהובאה הסוסה הקטנה, החומה, למרעה, זקפה את חוטמה מפעם לפעם והשמיעה צהלה ממושכת וחדה, שהיתה ודאי שירת אהבתה אם לזאת יכונה שירה.
…
"הוא ירד ובא בפסיעותיו הארוכות והמתנודדות, אך כיוון שנעשה חשדן מחמת רדיפות, נעצר מדי פעם, התבונן וצהל, והמענה שקיבל נגע ללא ספק אל ליבו. נתקרב ובא, ושוב קרא, אחר נתבהל, וצעד סביב סביב במעגל גדול לרחרח מפני האויבים. עתה נראה כמהסס. המלאך לחש לו: "בל תלך". אך הסוסה החומה שוב השמיעה קריאתה, הוא הלך סבב קרוב יותר, ושוב צהל ומענה הצהלה הפיג את כל חששותיו, כנראה והבעיר יקוד בלבבו.
בצעד גאה התקרב אליה עד הגיע חטמו בחוטמה של סולי ובראותו אותה כי חושקת היא בו כאשר ייחל, סילק מלבבו כל הרהורי חשד והתמסר כולו לתענוג הכיבוש, עד אשר, בצעדו כך סביב סביב ניצבו רגליו האחוריות לרגע במעגל הרשע של החבל. משיכה זריזה ומהירה אחת, העניבה נתהדקה והוא נלכד.
נחירת אימים וזניקה באויר, ובו ברגע השליך תום את רשתו הכפולה. לאורך החבל שטפה העניבה, ונכרכה כנחש על אותן פרסות אדירות.
ברוב פחדו נזדעק הסוס כדי רגע וכוחו גבר שבעתיים, אך הנה מתח החבל עד קצהו, לארץ כרע נפל שדוד. תום הזקן, הייצור הכעור והמעוקם, קפץ מתוך הבור, להשלים את נצחונו על החיה הכבירה, הנאדרת, שגבורתה העצומה הושמה לאל על ידי עורמת איש זקן וקטן. בנחירות ובקפיצות נואשות ונאדרות-כוח השתוללה החיה העצמומה ונאבקה על חופשה. אך לשווא. חזק ממנה החבל." (152)

הי, אבל אין זה הסוף! האם חשבתם שכה עלוב יהיה סופו של סוס הבר השחור? "ברגליים עקודות, משכיל תום תרנגול הודו הזקן להטות את אסירו השוצף אל כיוון המכלאה ובית החווה. יום תמים הוא מוביל את הסוס כשרגליו הקדמיות קשורות היטב זו לזו, יכול היה רק לגררן על פני החול". "הריר שזב מפיו בנחרתו היה מהול בדם. אך שובהו, עוטה אדנות, קר-רוח ואכזר, הוסיף לדפוק בו הלאה. הם באו אל המדרון היורד אל הנחל, וכל צעד עקוב מאבק. הנה הגיעו אל פתח המיצר, בו ירד השביל על המעבר היחיד על פני הקניון, גבולו הצפוני של מישור המראה העתיק של הפסען."
וגם זה עדיין אינו סופו של הסיפור. תומפסון מדרבן אותנו בעלילה מלאת מתח שמגביהה ומעלה את הערכתנו לסוס ולדרור המרהיב של דהירתו. נראה לי שחטאתי כאן חטא נורא, כשכיווצתי את העלילה כך, ולהביא את סופה כלשונה, יהיה להוסיף חטא על פשע. אומר רק כי סופו של הסיפור "סוס הבר הפסען" נורא ורב הוד בדיוק כמו גיבורו. ייצור שנולד לחופש וקרא תגר על האדם ועל תאוות השליטה שלו. יש חופש בטבע וטבע לחופש שאי אפשר לכלוא אותו.
ייתכן שנחזור אל הסוף הפנטסטי, הבלתי נשכח של הסיפור לקראת סיום הסדרה "קריאה לחופש".

ארנסט סטון תומפסון, חיות הבר אשר ידעתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו, 1966, ההוצאה שבידי היא הדפסה שלישית.

איש טבע

(קשה להשיג את הספר הזה, שמאוייר במאתיים ציורים של תומפסון עצמו. לעיתים ניתן למצוא אותו בהוצאות לספרים משומשים, והספר בכריכת השער מן המהדורה הראשונה, שעליו נראה קלסתרו של כלב הזאב, לובו מלך קאראמפאו, הטבוע ברקע צהבהב, כבר איננו בנמצא מזמן. בהוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו את הספר מחדש בשנות השמונים דומה לי, בכריכה רכה שעליה ציור דיוקנו של העורב כתמכסף.)

קריאה לחופש.

החירות. אזהרת מסע

קריאה במבחר יצירות על חופש, לכבוד כניסתם של ימי חופשת הקיץ. שיטוט בסמטאות המפותלות של מושג החופש: קרבתו למוות. החופש בכלא. קריעת הרצועות. דרך הביניים. החופש והחטא וחופשת הרוח; החופש לראות את היופי.

כנפיים לעוף.

איקרוס, בנו של דדאלוס, נועד להיות אחד הסמלים הידועים ביותר לסכנות הטמונות בחופש.

מעופו ונפילתו

המיתוס מספר כי לבקשת המלך מינוס מכרתים, בנה דדאלוס, אתונאי הנודע כממציא מתוחכם ורב-תושיה, לברינת, מבוך שנועד להסתיר מהעולם ולהחזיק בשבי את המינוטאורוס, בנה של אשת מינוס. המבוך היה מפותל וסבוך וכל מי שנלכד בו לא מצא את דרכו החוצה.
התגלגלו הדברים לידי כך שזמן מה לאחר שהסתיימה בניית המבוך כלא מינוס בתוכו את דדאלוס ואת בנו איקרוס, כדי שאיש חי לא ילמד ממנו את סודותיו של הלבירינת. לפי גרסה אחרת, היו כלואים השניים במגדל. כך או כך, כיוון שדרך הים הייתה חסומה, החליט דדאלוס להימלט דרך האוויר.
הוא הדריך את בנו ויחד בנו לעצמם כנפיים מנוצות ציפורים, כאשר הם מחברים את הנוצות בעזרת חוטים ושעווה או דונג. טרם המראתם הזהיר דדאלוס את איקרוס פן יגביה עוף ויתקרב לשמש שכן זו עלולה להמיס את כנפיו. איקרוס הצעיר והפזיז שהיה כה מרוצה מהבריחה וכה מתלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו. לאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, ואיקרוס נפל מטה לתוך הים.
כאשר הגיע דדאלוס, מאוחר מדי, אל איקרוס, הנער כבר טבע ומת.
הדברים החשובים, כפי שאומר הנסיך הקטן, הם הסמויים מן העין. ומה שסמוי במיתוס של איקרוס, הוא מה שגלוי לעין: האב, דדאלוס, לא רק שהשכיל לבנות לעצמו ולבנו כנפיים וגם עף גבוה הרחק מן המבוך, אלא שגם נחת בשלום וחי יתר חייו בחופש מן הלברינת. אבל הוא הדמות שפחות זוכרים אותה.
מדוע אפוא גיבור הסיפור הוא איקרוס? היופי האנושי נמצא בדברים הלא-פתורים. שמו של איקרוס הפך לשם נרדף לקורע המוסרות האולטימטיבי. שם נרדף להרפתקן ולפזיז, אך דבוקה בשמו גם שרמנטיות שאין לזלזל בה. אפשר משום שהחברה חייבת לשים סייגים להרפתקנים ולשוחרי החופש שלה, נועד איקרוס להיות אחד הסמלים הידועים ביותר לסכנות הטמונות בחופש. ומה שנותר ממנו הוא זכר נפילתו.
מה אפרורי הוא אותו חופש יומיומי, אחראי, שזכה בו דדאלוס לעומת הקסם הדק מן הדק, הדחף הטמיר, הנשגב המתדפק בתוכנו לחופש? אותה כמיהה כבירת כוחות לנסוק אל-על מן המבוך של חיינו, ואותו הפחד העצום הנורא מן השמש שתשרוף את כנפינו. והרעיון הלוחש ואורב לפתח חטאת רובץ, כי החופש והמוות אחים הם.

וקיפדיה
אפי זיו, מיתולוגיה עכשיו, דניאלה די-נור מוציאים לאור, עם עובד, 2008

האם הפליטים צריכים להגיד לנו תודה?

למרות דברי הביקורת (מה לפלפול הספרותי חסר השחר נוכח המציאות האיומה של גיבורי הסיפורים) גניהר מצליחה להראות לנו את האנשים מאפריקה בתוך מצוקה אנושית וחברתית נוראה, ומכריחה אותנו בכתיבתה לנסח מענה אנושי וענייני לשאלה של הפליטים שמבקשים מקלט במדינת היהודים שלנו.

"בבקשה," הזקן התחנן, "שמישהו יבוא כבר לאסוף את הזבל כאן… כל הפליטים האלו שחיים כאן בשכונה… בגללם כל הטינופת." "בעניין הפליטים אני לא יכול לעשות כלום," יונתן אמר, "זו בעיה של כל המדינה, ולא של עיריית תל אביב יפו".              זהו ציטוט מתוך הסיפור: עניי עירך קודמים, בספרה של עלמה גניהר, שמאגד בתוכו סיפורים על פליטים אפריקאיים שמצאו מקלט בתל אביב. יונתן הוא המוקדן שעונה לזקן שאיננו זקן כלל, הוא מובטל עלוב ואומלל בן 52 שלוקה בסכרת. הוא גר בשכונת שפירא מול המקלט לפליטות מאפריקה ולילדיהן ודרך עיניו אנחנו למדים על המתרחש ברחוב שבו הוא חי ובו גם הפוליטיקה המנוולת והמושחתת, שנוברת בסופו של דבר בייאוש ובחדלון של העניים וחסרי הישע.

קשה להעלות על הדעת, קובץ סיפורים שאיננו מתוזמן יותר ורלוונטי יותר לבעיות הבוערות של קיץ 2012. היתרון הזה שיכול לכרסם בשולי הלגיטימיות של הספר ועלול להפוך אותו בעיני הקוראים למעין מוסף עיתונאי, הוא בכל זאת מה שהופך את קובץ הסיפורים של עלמה גניהר לספר חשוב. הקובץ פותח בסיפור "אשת השגריר" שיש בו כנראה את העוצמה הדרמטית הגבוהה ביותר מבין הסיפורים, כי הההסטוריה של הגיבורה שלו, משרתת מיתוס של "לכלוכית" וכשהיא נופלת ממרום מעמדה קל לנו להזדהות איתה, היא אולי נראית שחורה אך מנהגיה לבנים ובורגניים כשלנו. הקובץ מסתיים בסיפור ג'י-פי-אס שנותן לספר את שמו והגיבורה שלו היא תושבת צפון תל-אביב עשירה, אשת עורך דין, שהעוזרת האפריקאית החדשה שהגיעה לביתה, מערערת את בטחונה בשלוות חייה המדומה. נראה שלמרות כל ניסיונה הכן, לא הצליחה המחברת בסיפור זה לשרטט תמונות פסיכולוגיות אמינות, אך יש לסיפור הזה סגולה אחרת שמיד אעמוד עליה.
במרכז הספר, בין סיפורים קצרים שגיבוריהם האפריקאים מרביתם ילדים, שחייהם אינם מבטיחים להם דבר מלבד תסכול והשפלות ונשים הנדונות לעוני ולעייפות ולהריונות לא רצויים, משתרע הסיפור על "הזקן", שציטטתי ממנו למעלה, והוא לטעמי טוב מחבריו; הפעילות בתוכו מתרחשת לפי קצב ומנעד ספרותיים משכנעים ומורכבים. באיטיות ובתשומת לב נבנית האנטומיה הפנימית של הדמות הראשית, כשלון חייו והאופן שבו הוא רואה את האנשים סביבו. ודווקא הזקן, מי שמספק את חומרי התועבה למערכת הפוליטית, המיוצגת בדמות הרב השכונתי, דווקא אצלו מתעורר רגש כלפי האפריקאית, שצפה בה דרך החלונות של חייו והרגש הזה, הוא רגש אנושי, שיוויוני, חף מכל החומות והמכשולים שאנו מציבים בינינו ובין הפליטים והגרים בתוכנו.
ככלל, הסיפורים, מצליחים ליצור אווירת מתח ותיאבון קריאה. התמונות שעולות בעיני הקוראת הן פלסטיות ומוחשיות ומקצועה של הסופרת, תסריטאית, בולט בכתיבתה. נדמה לי שאפשר לעבד לסרט כל סיפור בספר. מה שחסר בו מבחינה ספרותית, יכול להיות מוסף במשחק טוב ובהטענה של צדדים אחרים במדיה הקולנועית או הבימתית. הסיפורים מתרחשים בין הישראלים הפוגשים את הפליטים ובין הפליטות וילדיהן (הגברים מרביתם בבית הכלא בקציעות) הנזרקים אל תוך סיטואציות אמיתיות, שהתרחשו ללא ספק והכילו בתוכם דרמה עצומה.
נפתח בפנינו חלון כפול, גם אל הישראלים שבאים במגע עם הפליטים ובכך נותן לנו תמונות מראה של עצמנו, וגם, כמובן אל הפליטים עצמם. אל הבעיות המייאשות שמקיפות את עולמם. הספר לא קורא לרחמים ואיננו מיפה, לא אותנו, הישראלים, למרות שמרבית הדמויות הישראליות בו הן דמויות של עובדים סוציאליים ומתנדבים, וגם לא את הפליטים עצמם, הנשים והנערים שגניהר מספרת עליהם.
ובכל סיפור, יש הצעה לפתיחה בדיון. אבל השאלה הנוקבת ביותר מופיעה בסיפור החותם את הספר ג'-פי-אס, אותו הזכרתי קודם: האם הפליטים המסתננים לישראל, צריכים להגיד לנו תודה. זאת שאלה גדולה וכבדת משקל, היא מעלה דיון הסטורי, מוסרי, חברתי, לאומי. מה לא. הכל מסתתר בשאלה הזאת שחותמת את הספר.
כדי להביא את השאלה הזאת, גניהר, מנסה בראש ובראשונה להראות לנו את הפליטים כאנשים. טבעי שהצליחה במשימה הספרותית הזאת יותר עם הדמויות הישראליות מאשר עם הדמויות האפריקאיות, שרובן נשארות עלומות ואולי אפילו מכוסות באיצטלה רומנטית ומיסטית של הקסם השחור המיתולוגי הטמון באפריקה ובערבותיה המניבות עוני ורעב. דווקא הכסות המיסטית נותנת את הדעת על יחס קולוניאליסטי קדום שקיים בתודעת האדם הלבן ביחס לשחור.
למרות דברי הביקורת (מה לפלפול הספרותי חסר השחר נוכח המציאות האיומה של גיבורי הסיפורים) גניהר איננה נכשלת. היא מביאה בפנינו חומר קריאה רענן ומעורר מחשבה. היא מראה לנו את האנשים מאפריקה בתוך מצוקה אנושית וחברתית נוראה, שאין מה להכביר מלים ולהוסיף על כל מה שנאמר עליה אצלנו, ולפיכך מכריחה אותנו, בכתיבתה, לנסח מענה אנושי וענייני לשאלה של הפליטים שמבקשים מקלט במדינת היהודים שלנו. האם התשובה שלנו לפליטים האלו, צריכה להיות תשובה אנושית פרטית – כפי שאכן עושים מרבית מגיבורי הסיפור הישראליים, או שהיא שולחת אותנו למענה הכללי הלאומי. מדינת ישראל, שחלק בסיסי בנרטיב ההסטורי של קיומה, הוא מה שעומד מאחורי חוק השבות ומה שעומד מנגד בשאלת זכות השיבה, הטיפול שלה בפליטים הוא במידה רבה, בתוך הגדרת קיומה. על כן נשאל שוב: האם הפליטים הללו צריכים לומר לנו תודה?

 עלמה גניהר, ג'-פי-אס, עם עובד, 2012