סוס הבר הפסען – ארנסט סטון תומפסון

קריאה לחופש.

סוס הבר הנאדר.
סופו של הסיפור נורא ורב הוד בדיוק כמו גיבורו. ייצור שנולד לחופש וקרא תגר על האדם ועל תאוות השליטה שלו. יש חופש בטבע וטבע לחופש שאי אפשר לכלוא אותו.

את חיות הבר אשר ידעתי, ספרו של הסופר, הצייר ואיש הטבע תומפסון, היכרתי בילדותי. מרגה מורתי, קראה בפנינו את הספר במסגרת "קריאה בהמשכים". מאז ליווה אותי סוס הבר השחור הפסען במחשבותי. גם היום אני אוהבת אותו. אוהבת מרחוק. אי אפשר היה להתקרב אליו. רק לעקוב אחרי גיבורו מכתף אחת הפסגות בסביבות מעיין האנתילופות בניו-מקסיקו כדי לראותו דוהר את דהירתו המפורסמת. הסוס שמר על חירות צעדיו באדיקות, שגורמת לקוראת להתפעלות הולכת וגדלה. זו איננה פחותה מהתלהבותם של הבוקרים שניסו ללכדו, שעקבו אחריו בתסכול הולך וגובר מבלי שיוכלו לקרב אליו ולזרוק סביבו את טבעת החבל. הם רדפו אחריו על סוסיהם הארציים, כשהם מחליפים אותם בנקודות מתוכננות, מתירים להם לשתות ולנוח ועולים על סוסים אחרים, רעננים מהם, וכל אותו הזמן לא חדל הפסען השחור מדהירתו האחידה וממהירותו האלוהית. התסכול היה מעורב בהערצה עצומה ליופיו, למהירותו, לחכמתו, לסקס-אפיל שלו ולכריזמה שבה הילך קסמים על הסייחות והסוסות, כי היה לסוס הבר הפסען את הדהירה הנפלאה ביותר מכל אלו שדהרו בערבות, ורוח החופש של סוף המאה ה-19 שעוד שרתה על פני המרחבים הלא נושבים במערב ארצות הברית, התבדרה ברעמתו השחורה של הסוס הדגול הזה.
וכך תיאר ג'ו קאלון את הפסען השחור בהיותו צעיר:
"ראיתי את סוסי הבר ההם ששותים ממעיין האנתילופות, היו אתם כמה סייחים, אחד קטן כהה, טרזן הדור, פסען (הצועד ימניות יחד ושמאליות יחד) מלידה. הרצתי אותם מייל או שניים והוא הלך בראש כולם  ולא שינה מפסיעתו. דפקתי בהם רק לשם הצחוק, ויקח אותי השד אם יכולתי לשבור את פסיעתו". (129).

עברה שנה והבוקרים חזרו לאותה פינה עצמה.

"ושוב הופיעה לעיניהם להקת סוסי הבר. הסייח הכהה היה עתה סוס שחור בן-שנתו, שרגליו דקות ומחוטבות וצלעותיו מבהיקות; וכמה מן הנערים ראו במו עיניהם את הפלא הלז: הסוס היה פסען מלידה. גם ג'ו היה שם, והנה הבריק במוחו רעיון כי סייח זה מן הראוי שיהיה שלו. לאיש המזרח לא תיראה מחשבה זו משונה ביותר, אך במערב במקום שם מחירו של סוס לא מאולף הוא 5 דולרים וסוס רכיבה רגיל מחירו 15 או 20 דולרים, לא יעלה על דעת בוקר פשוט כי סוס בר הוא בהמה שראוי לרכשה."

פרסמות להרצאה של תומפסון

סוסי בר היו קשים לאילוף והבוקרים העדיפו לירות בהם "משום שהיו מדיחים את סוסי הבית, הנתפסים להרגלים של חיי הדרור ומאותה שעה הם אבידה שאינה חוזרת".

לאורך הסיפור (127-154) מספר לנו תומפסון על ניסיונות קצרים וארוכים ללכוד את החיה הנפלאה הזאת, שכבשה את לבנו שלנו עד שיחלנו והתפללנו שהבוקרים יובסו בניסיונותיהם לתפוס את הסוס. המרדפים נערכו אחריו ואחר עדר הסייחות שנאספו אליו והיה מנהיגן. גם במרדף מלא ההשראה של ג'ו שהוזכר בתחילה, נרגיש בסתר לבנו העדפה לסוס ולא לקאובוי. אלא שלא רק ג'ו, כולם כשלו. לבסוף הצליחו לתפוס את סייחותיו, אך לא אותו.
ודומה כי הסוס השחור הפסען הרוויח ביושר את החירות להמשיך את חייו בערבות ניו-מקסיקו, ולשתות כחפצו במעיין האנתילופות. אלא שאז, אחד תום, עלוב נפש, שכולם קראו לו תרנגול הודו הזקן, טבח מאחד מצוותי הבוקרים שניסו לשווא לתפוס את הפסען, חשב על רעיון חדש ומרושע.
הוא הגיע לתפוס את הסוס לאחר חורף שלם שבו לא חי הפסען עוד עם עדר סייחותיו. "במשך כל החורף מאז נשבו פלגשיו, חי חיי נזיר. תרנגול הודו הזקן נצר עובדה זו היטב בזכרונו."
…
"האוויר היה רווי אהבה, ומשהובאה הסוסה הקטנה, החומה, למרעה, זקפה את חוטמה מפעם לפעם והשמיעה צהלה ממושכת וחדה, שהיתה ודאי שירת אהבתה אם לזאת יכונה שירה.
…
"הוא ירד ובא בפסיעותיו הארוכות והמתנודדות, אך כיוון שנעשה חשדן מחמת רדיפות, נעצר מדי פעם, התבונן וצהל, והמענה שקיבל נגע ללא ספק אל ליבו. נתקרב ובא, ושוב קרא, אחר נתבהל, וצעד סביב סביב במעגל גדול לרחרח מפני האויבים. עתה נראה כמהסס. המלאך לחש לו: "בל תלך". אך הסוסה החומה שוב השמיעה קריאתה, הוא הלך סבב קרוב יותר, ושוב צהל ומענה הצהלה הפיג את כל חששותיו, כנראה והבעיר יקוד בלבבו.
בצעד גאה התקרב אליה עד הגיע חטמו בחוטמה של סולי ובראותו אותה כי חושקת היא בו כאשר ייחל, סילק מלבבו כל הרהורי חשד והתמסר כולו לתענוג הכיבוש, עד אשר, בצעדו כך סביב סביב ניצבו רגליו האחוריות לרגע במעגל הרשע של החבל. משיכה זריזה ומהירה אחת, העניבה נתהדקה והוא נלכד.
נחירת אימים וזניקה באויר, ובו ברגע השליך תום את רשתו הכפולה. לאורך החבל שטפה העניבה, ונכרכה כנחש על אותן פרסות אדירות.
ברוב פחדו נזדעק הסוס כדי רגע וכוחו גבר שבעתיים, אך הנה מתח החבל עד קצהו, לארץ כרע נפל שדוד. תום הזקן, הייצור הכעור והמעוקם, קפץ מתוך הבור, להשלים את נצחונו על החיה הכבירה, הנאדרת, שגבורתה העצומה הושמה לאל על ידי עורמת איש זקן וקטן. בנחירות ובקפיצות נואשות ונאדרות-כוח השתוללה החיה העצמומה ונאבקה על חופשה. אך לשווא. חזק ממנה החבל." (152)

הי, אבל אין זה הסוף! האם חשבתם שכה עלוב יהיה סופו של סוס הבר השחור? "ברגליים עקודות, משכיל תום תרנגול הודו הזקן להטות את אסירו השוצף אל כיוון המכלאה ובית החווה. יום תמים הוא מוביל את הסוס כשרגליו הקדמיות קשורות היטב זו לזו, יכול היה רק לגררן על פני החול". "הריר שזב מפיו בנחרתו היה מהול בדם. אך שובהו, עוטה אדנות, קר-רוח ואכזר, הוסיף לדפוק בו הלאה. הם באו אל המדרון היורד אל הנחל, וכל צעד עקוב מאבק. הנה הגיעו אל פתח המיצר, בו ירד השביל על המעבר היחיד על פני הקניון, גבולו הצפוני של מישור המראה העתיק של הפסען."
וגם זה עדיין אינו סופו של הסיפור. תומפסון מדרבן אותנו בעלילה מלאת מתח שמגביהה ומעלה את הערכתנו לסוס ולדרור המרהיב של דהירתו. נראה לי שחטאתי כאן חטא נורא, כשכיווצתי את העלילה כך, ולהביא את סופה כלשונה, יהיה להוסיף חטא על פשע. אומר רק כי סופו של הסיפור "סוס הבר הפסען" נורא ורב הוד בדיוק כמו גיבורו. ייצור שנולד לחופש וקרא תגר על האדם ועל תאוות השליטה שלו. יש חופש בטבע וטבע לחופש שאי אפשר לכלוא אותו.
ייתכן שנחזור אל הסוף הפנטסטי, הבלתי נשכח של הסיפור לקראת סיום הסדרה "קריאה לחופש".

ארנסט סטון תומפסון, חיות הבר אשר ידעתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו, 1966, ההוצאה שבידי היא הדפסה שלישית.

איש טבע

(קשה להשיג את הספר הזה, שמאוייר במאתיים ציורים של תומפסון עצמו. לעיתים ניתן למצוא אותו בהוצאות לספרים משומשים, והספר בכריכת השער מן המהדורה הראשונה, שעליו נראה קלסתרו של כלב הזאב, לובו מלך קאראמפאו, הטבוע ברקע צהבהב, כבר איננו בנמצא מזמן. בהוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו את הספר מחדש בשנות השמונים דומה לי, בכריכה רכה שעליה ציור דיוקנו של העורב כתמכסף.)