קאנצלר ליום אחד.
יוזף גבלס היה, בשנה האחרונה למלחמה, האיש הקרוב ביותר להיטלר, וכוכבו זרח בחדר המצב הנאצי בבונקר בברלין. דניאלה אוסצקי שטרן מסבירה איך קרה, שדווקא התבוסה של הצבא הגרמני הועילה למיקומו של שר התעמולה בצמרת הנאצית, וסייעה להביא את רעיונותיו למימוש, ומדוע דחק גבלס להאיץ את ההשמדה של היהודים למרות שפגעה ביכולת הלחימה הגרמנית
דניאלה אוסצקי שטרן. צילום טל לירן
בערב האחד במאי, בשעה שבע בערך, השכיבה האם את ששת ילדיה היפים לישון. לאם, שדמותה מצודדת, בהירה ונאת מראה, התלווה רופא, ד"ר שטומפפגר שמו, שהגיש לה כדורי ציאניד, שאותם הכניסה לפיות ילדיה בזה אחר זה. הם מתו מיד. בסביבות השעה שמונה הצטרפה לבעלה, שחבש את כובעו, עטה את כפפותיו ובצוותא יצאו שניהם מן הבונקר אל הגן. הגן – גן לשכת הקנצלר, המקום – העיר ברלין. השנה 1945 והזוג המדובר הוא מגדה ויוזף גבלס. שר התעמולה הכול-יכול של הרייך השלישי והאיש הקרוב ביותר להיטלר בשנה האחרונה לחיי הרייך. הוא מונה לקאנצלר על ידי היטלר עצמו בבוקרו של 29 באפריל, וכיהן במשרה הרמה יום אחד. בני הזוג גבלס התאבדו בבליעת ציאניד ואיש ס"ס ירה בהם. כמה חיילים שפכו על גופותיהם בנזין והציתו אותן, אך הסובייטים שהגיעו למחרת לא התקשו לזהות את הגופות השרופות, ומצאו גם את גופות ששת הילדים.
היטלר וגבלס. אהב אותו. באדיבות ארכיון מורשת
את התיאור הפלסטי של מות גבלס, אשתו מגדה וילדיהם, במה שהיא קוראת "סיום ואגנרי" של חייו, יום לאחר התאבדותו של אדולף היטלר, כתבה דניאלה אוסצקי שטרן בספר שקיעת האלים, שיצא זה עתה בהוצאת מורשת, ובו אוסצקי הצעירה מנסה להבין ולפרש ולהוסיף את חלקה, בצירוף הפאזל לחידה הגדולה של הזוועה שחוללו הנאצים. אוסצקי התרכזה בפרדוקס המאפיין את השנה האחרונה למלחמה. אף על פי שגרמניה עמדה בפני תבוסה סופית והנהגתה הייתה מודעת לכך, נמשכה והואצה השמדת היהודים, וגבלס, שר התעמולה, קיבל היתר מהיטלר, להביא להקצנת המדיניות הנאצית ולהיכנס למלחמה טוטלית. מחד גיסא, טוענת אוסצקי, המלחמה נתקיימה כדי "להגן" על המשך קיום המחנות, ומאידך גיסא, המחנות היו הגבול הפסיכולוגי שלא אִפשר לגרמנים להתחיל במשא ומתן: שהרי אם ינהל המשטר הנאצי משא ומתן, ייוודע ברבים מה הם מחוללים, ועל כך לא תהיה להם כפרה.
דניאלה אוסצקי שטרן, 32, נשואה לטל שטרן. בני הזוג עברו לאחרונה לגור בקיבוץ רמות מנשה, מקום הולדתה של דניאלה. היא בתם של יורי ושרה אוסצקי ונכדתם של ניצולי שואה, גם מצד אימה וגם מצד אביה. סבה וסבתה מצד אימה, חיה וחיים לזר, היו פרטיזנים בליטא. "הם כתבו ודיברו על השואה", אומרת אוסצקי, "והשואה הייתה נושא נוכח בביתם". לדברי אוסצקי, כבר בתקופת התיכון "נתפסתי לאובססיה של השואה. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אני לא יכולה אפילו להסביר איך", וזה היה המסלול שבחרה ללימודים ולחייה. היום היא מנהלת את ארכיון מורשת, בית עדות על שם מרדכי אנילביץ בגבעת חביבה, ואת עבודת הדוקטורט החליטה לעשות על הפרטיזנים בליטא. מהרוצחים היא תפנה עתה אל הקורבנות, ולמעשה, תספר את הסיפור של סבה ושל סבתה. "גם בעבודה בארכיון וגם בלימודים אני מוקפת בשואה, בספרים שעוסקים בשואה, בעדויות בתצלומים ובמסמכים. זה מה שבחרתי וזה מה שאני אוהבת לעשות. לחקור את השואה".
את עבודת המסטר, לשם קבלת תואר שני, שעשתה באוניברסיטת תל אביב, בחרה לכתוב על ההנהגה הנאצית, ולאחר מחקר ראשוני, ראתה כי חלקו של גבלס, בייחוד בשנה האחרונה לקיומו של הרייך השלישי, אינו מואר דיו ויש צורך לחקור את מקומו הייחודי. הספר הזה הוא עיבוד של עבודת התזה, והוא נכתב בשפה פשוטה ונגישה בעימוד מאיר עיניים וקל לקריאה.
כל אדם נורמלי ייגעל ממנו
לצורך מחקריה למדה אוסצקי פולנית וגרמנית, והשתתפה בקורסים במגוון רחב של נושאים שקשורים לנאציזם ולמלחמת העולם השנייה, בנוסף לקורסים שונים בפסיכולוגיה, כדי שתוכל להבין לעומק דפוסי התנהגות של הגרמנים. היא רואה קשר ישיר בין האידיאולוגיה של המלחין והוגה הדעות האנטישמי הגרמני ריכרד ואגנר ובין היטלר וגבלס וחבריו. כך הרחיבה בלימודיה גם בתחום הזה, בעודה מחפשת, כמו חוקרים רבים אחרים, את התשובה לחידה הגדולה, שכרוכה בזוועות הנאציזם: מדוע, כשהמלחמה כבר בכיוון ברור של תבוסה, וכבר ברור שגרמניה מפסידה, הגרמנים בכל זאת ממשיכים בלחימה וברצח. "אני חושבת שאני מצאתי חתיכה מהפאזל, והחתיכה הזאת היא ההשפעה של גבלס ושל התעמולה", אומרת אוסצקי.
השאלה המעניינת ביותר כשקוראים ספר כזה, שדן בתעמולה ובוחן את האנטומיה שלה, היא, האם הסיטואציות עשויות להישנות?
"מתוך המחקר שלי יוצא, שממה שקרה שם אפשר להפיק לקחים אוניברסליים. לפי אותו היגיון, גם השתמשתי במחקרים שנעשו על שטיפת מוח בסין, והתמקדתי בתעמולה ככלי שמשתמשים בו בכל העולם בסיטואציות שונות לאו דווקא במשטרים טוטליטריים. אין ספק שנמשכתי לחידה הייחודית של גרמניה הנאצית, אבל משם אפשר לחשוב על דוגמאות נוספות".
אולי יותר מכל עולה ההשוואה בין התעמולה של גבלס ובין שיטות ההסברה המודרניות, שבמידה רבה חלקן שאובות מהשכלול המודרני שהנאצים עשו בתחום הזה.
"התעמולה שגבלס פיתח הייתה למטרות מאוד מוגדרות המיועדות למשטר הנאצי. הוא הטיף, הוא הסית, הוא לא הסביר. והוא פעל בתוך שלטון טוטליטרי. לא ניסיתי להשוות בין מה שקרה שם להיום ולפוליטיקה בישראל. ההשוואות שנעשות כאן בישראל בין מה שהיה שם לפה מאוד לא לרוחי, כמו גם השימוש המעוות במושגים. למשל, במהלך גירוש הסודנים בשבועות האחרונים, היו שכינו את פעולות רשויות משרד הפנים במילה אקציות. מי שאומרים זאת לא מסוגלים לדמיין מה זה אקציה בגטו וילנה או בכל גטו אחר. זאת השוואה בלתי אפשרית. מה זה להיות יהודי או אדם באקציה, שלוקחים אותך ואת המשפחה שלך ומובילים אותך למקום בעל יעד מסוים אחד, שזה פונאר או אושוויץ או טרבלינקה. וגם אם זה למחנה של עבודת כפייה, רוב הסיכויים שלא תשרוד ואתה לא יודע מה קרה עם אימא שלך או עם הילד שלך. אי אפשר לעשות את ההשוואות האלה".
כהכנה למחקר הזה לקחת קורסים בפסיכולוגיה, האם לא עומדת מאחורי צעד שכזה איזו הכללה שגורמת לסטריאוטיפיזציה?
"אני חושבת שלא. הלכתי לקורסים שונים בפסיכולוגיה, קראתי ספרים על פסיכואנליזה, כי כל הזמן הייתה לי בראש החידה של פשר התנהגותם האישית והחברתית, ואני בטוחה שחייבים להשתמש בפסיכולוגיה כדי להבין מה קרה שם. זו הייתה תופעה פסיכוזית גם של הרוצחים וגם של העומדים מהצד. וברור שגם הפסיכולוגיה של המתרחש אצל הקורבנות היא מעניינת כשלעצמה. כלומר, יש שלושה סוגי אוכלוסייה שאנחנו מדברים עליהם בהקשר של השואה והמלחמה. הרגשתי שאני צריכה כלים פסיכולוגיים כדי לתת תמונה אמיתית ואמינה של המחקר".
יוזף מגדה ששת ילדיהם ובנה של מגדה מנישואיה הקודמים. באדיבות ארכיון מורשת
אחד הדברים המרתקים בספר הוא הזוגיות של בני הזוג גבלס. בהחלטה להתאבד ולהרוג גם את הילדים הייתה מגדה שותפה בכיוון מאוד מסוים. מגדה אמרה לחברתה: "כולנו נמות, אך בידינו אנו ולא בידי האויב". ועוד היא אמרה: "נניח שאשאר בחיים, מיד יעצרו אותי ויחקרו אותי על יוזף. אם אגיד את האמת אהיה חייבת לחשוף איזה אדם הוא היה… ואז כל אדם נורמלי ייגעל ממני".
אם היא חשבה שהוא כזה מגעיל – איך חיה איתו?
"היחסים בין יוזף למגדה היו מאוד מורכבים. מצד אחד, היא אומרת את המשפט הזה ומצד שני, יחד איתו היא מחליטה להישאר בברלין, להתאבד ולרצוח את ששת הילדים שלה. היה משהו מאוד פנאטי בבני הזוג גבלס, עד כדי כך שהם נתנו לילדים שלהם שמות שמתחילים באות H כשם האות הראשונה בשם הפיהרר. כלומר, ששת ילדיהם היו בפועל ילדי הפיהרר וברגע שהם הבינו שהרייך השלישי נגמר, שהיטלר נגמר, הם לא ראו אופציה אחרת מאשר להתאבד. אם ההיצ' הגדול מת אז גם ההיצ'ים הקטנים, אין להם זכות קיום".
את מספרת שהיו לו גם מאהבות רבות לאורך כל שנות נישואיו וכי בכלל דמותו הייתה צנומה וקטנה והיה צולע מלידה, ואילו אשתו הייתה רבת חן ממשפחה בעלת ייחוס.
"באמת שחקניות קולנוע רבות נמשכו אליו, ולא רק הן. נשים ככלל נמשכו אליו. כנראה, היה לו קסם אישי לא מבוטל. בשעה שהיה פותח את הפה והיו שומעים אותו מדבר, היה הופך בעיני שומעיו מדמות צנומה, כחושה, כעורה, לאיש מלא כריזמה. הוא היה נואם כישרוני, וכנראה ידע איך לדבר עם גברים ונשים. צריך לזכור שמגדה העריצה את היטלר ואת הנאציזם. שניהם העריצו את היטלר. גבלס לא התחיל כאנטישמי, אבל כיוון שמצא את המשמעות של חייו במפלגה הנאצית, ובשירות הפיהרר, הוא אימץ באופן מלא את כל המכלול הנאצי. עד הסוף אנחנו רואים את ההערצה הזאת של גבלס את היטלר, עד כדי אהבה של ממש. בשונה מראשי הנאצים האחרים שפעלו גם מתוך אינטרסים אחרים כמו גרינג והימלר, גבלס נשאר איתו עד הסוף כי אלה היו החיים שלו. לא הייתה לו אופציה אחרת.
עם פרוץ המלחמה, ובמהלכה, ובאותה שנה אחרונה של המלחמה, כשגבלס צבר כוח, היחסים בין בני הזוג גבלס מאוד התקרבו, ואני חושבת שכשהיא אומרת איזה בנאדם מגעיל הוא היה, היא מתכוונת למעשים שהוא עשה".
הפשעים שעשו כנגד היהודים וכנגד קבוצות אחרות נחשבו בעיניהם כזוועה או לא?
"זאת סוגיה מעניינת והיא חלק מהחידה הגדולה. המנגנון של גבלס היה בדיוק זה, להצדיק את הזוועה, לתת רציונליזציה לפשעים, לרצח וגם לטרור הפנים גרמני.
אנחנו יודעים, שהגרמנים הבינו שהם מבצעים פשעים, כי בשלב מסוים הם התחילו לטשטש ראיות. הוצאת הגופות שנקברו ושריפה שלהן וטשטוש המחנות, שריפת מסמכים, שריפת הראיות של הרצח, והאקט הזה – שהשקיעו בו המון ועשו אותו, כמובן, אסירים יהודים או סובייטים חברי זונדר קומנדו -הוא סימן שהגרמנים הבינו שהתבצע כאן משהו שהוא בלתי נסלח, וניסו לטשטש אותו עד כמה שאפשר".
איך יוזף גבלס נפגש עם היטלר?
"הוא היה שונה מרוב האנשים שהסתובבו סביב היטלר, הוא היה עיתונאי בהכשרה שלו, כתב מאמרים וחיבר ספר מעין אוטוביוגרפיה שנקרא, מיכאל. אינטלקטואל, שכבר סיים את הדוקטורט שלו בספרות ובפילוסופיה, וחיפש את עצמו תקופה מאוד ארוכה אחרי סיום לימודיו. הוא חיפש משמעות לחייו, ונדלק על היטלר, כשהחל לשמוע את נאומיו, כפי שקרה להרבה אנשים. היטלר היה נואם בחסד, הוא היה כריזמטי בצורה בלתי רגילה; היה בו משהו מיסטי, וגבלס מצא בהיטלר ובנאציזם את המשמעות שחיפש, והחליט להקדיש את חייו ולבסוף גם את מותו לאדם ולרעיונות הנאציים. כבר בשנת 1928 הוא מונה על ידי היטלר להיות אחראי על התעמולה. היטלר הבין שיש לו פה נשק סודי, גאון בתעמולה ומבריק בכל מה שעסק בו".
ניצחון סופי מול פתרון סופי
הספר מדגיש נקודת זמן חשובה ומכרעת בסיפור הנאצי: מפלת סטלינגרד, שהתחוורה יותר ויותר בשנת 1943, והגיעה לאחר שהצבא הגרמני הביא ניצחונות מרשימים ומהירים. ההנהגה הנאצית הייתה צריכה לפתע להסביר מצב של סבל ושל אבידות קשות של מיטב הבחורים הגרמנים. המוטו של היטלר היה ההסבר של היודו-בולשביזם. הם הדגישו, לא רק את הסכנה הקומוניסטית אלא יותר ויותר הציגו את המטרה כניצחון סופי.
את חוזרת בספר על המשוואה, ניצחון סופי מול פתרון סופי. תוכלי להסביר?
"התעמולה של גבלס הציגה את המטרה יותר ויותר, לאחר תבוסת סטלינגרד כניצחון סופי במובן של ניצחון מיסטי של גרמניה. הביטויים הטוטליים והקיצוניים נועדו לתת הצדקה לקורבנות שהקריב העם הגרמני, של חייליו במערכה. ומול הניצחון הסופי, בזמן שהגרמנים מקריבים את הקורבנות של הבנים שלהם, מוקרבים היהודים על ידי אותם גרמנים. מעין פיצוי קוסמי.
"יותר מכך, כדי להשיג ניצחון סופי גרמני, הנאצים היו חייבים לסיים את ביצוע הפתרון הסופי. הפתרון הסופי של השמדת יהודי אירופה. לא רק של גרמניה, אלא יהודים בכל אירופה, וזה מה שייחודי במלחמת העולם השנייה ובשואה בתוכה. וברור שהפתרון הסופי היה יכול להתקיים רק בתנאי מלחמה. המלחמה היא הקרקע הטובה ביותר לביצוע רצח עם, ואת הפתרון הסופי של היהודים בפרט. כדי לסיים את הפתרון הסופי ולהשמיד כמה שיותר יהודים, כמו חצי מיליון מיהודי הונגריה, שהושמדו בין מאי ליוני 1944, הגרמנים היו חייבים להמשיך בהשמדה, חרף העובדה שהמשאבים שהופנו אליה הזיקו להמשך הלחימה.
"אני מראה בספר, כי העלאת הקורבנות הזו כפיצוי היא גם ביחס למי שקשרו קשר נגד היטלר בשנה האחרונה למלחמה. הניסיון שנכשל של קלאוס פון שטאופנברג ושל שותפיו, להתנקש בחיי היטלר ביולי 44', הביא את גבלס אישית להיות אחראי על צילום התלייה המזעזעת שלהם. דובר על כך שתלו אותם במיתרים של פסנתר. גם אותם גנרלים גרמניים הוקרבו על מזבח הפיהרר. התעמולה והאידיאולוגיה הנאצית חזרו כל הזמן אל מוטיב הנאמנות והבגידה. זה משהו שיש גם באופרות של ואגנר. וגבלס הלך איתו לאורך כל הדרך, ולבסוף גם הוכיח אותו בדרך האולטימטיבית של ההתאבדות המשפחתית. הוא באמת ציפה שכך הוא ייראה בהיסטוריה כמופת של נאמנות".
דווקא הוא, האינטלקטואל, עושה את הצעד הכי פגאני.
"כן, הדוק הקטן, כמו שכינו אותו, עושה את הדבר הפגאני הזה".
את מתמקדת בספר בשנה האחרונה למלחמה, השנה שבה הגיעו הגרמנים לנקודה שממנה לא יכלו ללכת חזרה.
"גבלס בעצמו כתב ביומן שלו: 'שרפנו את כל הגשרים מאחורינו', והוא גם זה שהשפיע על היטלר להתאבד. כי להיטלר הייתה אפשרות לברוח. הרבה אנשים ניסו לשכנע אותו לעשות כך, אבל לבסוף הוא החליט ברוח עמדתו של גבלס להישאר בברלין ולהתאבד".
כשבועיים לפני התבוסה הסופית, הקרין גבלס את סרט התעמולה שלו על גרמניה ההרואית. זה מטורף.
נואם מוכשר. באדיבות ארכיון מורשת
"זה מראה את הנחישות של גבלס. הוא לא ויתר, לא היה מוכן לרגע להיות פסיבי, ובוודאי שלא נכנס למצב שנכנס אליו היטלר עצמו, מצב של זומביות. הוא המשיך לבצע את העבודה שלו וליצור סרט שהאמין בו. הוא שאף לכך שהצפייה בסרט תשפיע על אנשים להמשיך להחזיק מעמד במצב הנוראי של המלחמה ושל המציאות המורבידית ששרתה שם, ותעזור בעמידה לפני האבדון. הוא היה איש עבודה והאמין במה שהוא עושה. כמו שהאמין באופן שעליו לבצע את סופו".
"העיתונאי סבסטיאן הפנר כתב עליו, שהוא היה היחיד מכל ההנהגה הגרמנית שזרח בשעת מצוקה. שמאיש קריירה, מסית ואיש פרסום בלבד, הוא צמח וגדל במהלך השנים שבהן הייתה נתונה גרמניה להפצצות ולתבוסה. ובאותם חודשים קריטיים של המלחמה, כשהיטלר לא הופיע בתקשורת, גבלס לקח את המקום שלו. אני לא חושבת שהיו לו עד כדי כך השפעה על מהלכי המלחמה, אבל הוא כן תפקד בתור מי שהשפיע על המורל בציבור".
אושוויץ הוא גן העדן של הנאצים
התעמולה שגבלס הוביל התעלתה על עצמה בשנה האחרונה, כי אז התקרב הפרדוקס של החזון הנאצי למיצויו השלם ביותר; גן העדן שלהם, כך כתבת, נמצא באושוויץ.
"אושוויץ כסמל, המקום שבו מתרחשת ההשמדה, הגיהינום שהם יצרו עלי אדמות – הוא המימוש של התוכנית האוטופית הנאצית – של עולם שבו הגזע העליון שולט והוא נקי מהשרצים היהודיים. זאת התוכנית של האידיאולוגיה הנאצית; לנקות את העולם מהחולדות שמכרסמות את לב אירופה, וכמובן לא סתם אני משתמשת בבעלי החיים הללו, הרי הם כיכבו בסרט התעמולה 'היהודי זיס', שגבלס הפיץ בכזאת הצלחה, ובו השווה את היהודים לחולדות. במקום ההוא, במחנות המוות, היה המפעל הגדול שלהם. ההשמדה היא מטרה מרכזית בתופעה ובחוויה הנאצית. לא סתם כיבושים ומלחמה, אלא להרוג את היהודים. זה חלק מהפסיכוזה הנאצית ושם זה התבטא".
בגן העדן שלהם הם עשו את הפשעים המכוערים ביותר.
"נכון, באידיאולוגיה הנאצית הרצח, החטא האולטימטיבי, היה חלק מהאידיאולוגיה, חלק מהחוק הנאצי. ואני חושבת שהמערך הנוראי הזה הגיע גם לשיא וגם להוכחה, אם בכלל דרושה הוכחה, באותה שנה אחרונה של המלחמה, שבה הגרמנים עשו הכול כדי להמשיך ולחסל את כל אותם יהודים, שעד אז הצליחו להתחמק מהגורל שנגזר עליהם, כמו יהודי הונגריה ויהודי יוון וכמו חיסול גטאות אחרונים".
דניאלה אוסצקי-שטרן, שקיעת האלים, יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת מורשת 2012.
פורסם בעיתון הזמן הירוק 5.7.12
בסוף ספר הזכרונות של עזריה אלון, בן התשעים ושלוש שנים, הוא כותב פרק פרידה. לכאורה הפרידה מהקוראים שליוו אותו לאורך כל הדפים ובהם מסופרים, בין היתר, כמה מהצדדים הידועים יותר של האיש, כמו הקמת החברה להגנת הטבע (יחד עם אמוץ זהבי) ופינת הרדיו הקבועה שלו כמו גם עריכת האנציקלופדיה לחי ולצומח בארץ ישראל ולעשרות הספרים והצילומים שהוציא לאור משך השנים ועוד ועוד. הדפים מחולקים לפרקים ובתוך הפרקים קטעים קצרים, קלים לקריאה, שמתחשבים, בחוש פלאי, באורך הנשימה של הקוראות.
כמובן שהצעד החופשי המובהק ביותר בחיינו הוא הצעד של היציאה מהבית. מבית אבא ואמא. לא הגוזל שעף ושב, כמו פלוטו מקיבוץ מגידו, שהלך לחפש את עצמו ואת העולם ושב בערב הביתה.
