טבע ואדם – עזריה אלון

אהרונסוניית פקטרובסקי
או: כמו הטבע עצמו.

בספר האוטוביוגרפיה של עזריה אלון יש מעין צלילות ובהירות מבע שאפשר למצוא כמותה רק בטבע עצמו

בסוף ספר הזכרונות של עזריה אלון, בן התשעים ושלוש שנים, הוא כותב פרק פרידה. לכאורה הפרידה מהקוראים שליוו אותו לאורך כל הדפים ובהם מסופרים, בין היתר, כמה מהצדדים הידועים יותר של האיש, כמו הקמת החברה להגנת הטבע (יחד עם אמוץ זהבי) ופינת הרדיו הקבועה שלו כמו גם עריכת האנציקלופדיה לחי ולצומח בארץ ישראל ולעשרות הספרים והצילומים שהוציא לאור משך השנים ועוד ועוד. הדפים מחולקים לפרקים ובתוך הפרקים קטעים קצרים, קלים לקריאה, שמתחשבים, בחוש פלאי, באורך הנשימה של הקוראות.

הציטוט הבא מתוך הפרק פרידה מציג, בנוסף, תו היכר הזורם בכתיבה של אלון, מעין צלילות ובהירות מבע שאפשר למצוא כמותה רק בטבע עצמו והכתיבה מכה בנו: את פסקת הסיום לזכרונותיו כותב אלון כמו תפילה פנימית וכמו ניגון ששר האיש הזקן הלל לעולם וליופיו.
"אני יושב בחדר העבודה ומביט על השמים מתקדרים שוב בחורף הגשום הזה של תחילת 2012."  מתחיל אלון את הפסקה האחרונה של ספרו, והוא ממשיך כך:
"עד עכשיו כל הסערות היו צפוניות, אבל עם קצת מזל, בפברואר או בתחילת מארס באחד משברי הענן הגחמניים שגם אפיק ים סוף נותן בהם יד, יפרצו השטפונות גם בנגב. או אז יהיו מרבדים של חומעה ורודה, של פשטנית בשני צבעים: צהוב וסגול, ושל הפרח הקטן עם השם הגדול: אהרונסוניית פקטרובסקי. בעין ענבה ובנחל ערוגות יפרח הסחלב בן חורש גדול, שרק אלוהים יודע איך הגיע למדבר, ובהר הנגב יפרחו הצבעונים באדום והשמשון ההדור בשלל צבעיו. זכרי היעלים יילחמו ביניהם, הטריסטרמיות ישירו, ואולי אולי עיט זהוב קדמון שאנחנו עוד קוראים לו עיט סלעים, שוב יחצה את השמים." (289)

מתוך הספר: צילום: עזריה אלון

זאת פרידה יפהפיה, מרגשת כל כך, בעירוב הנפלא שהיא מערבת בין אהבת אמת צלולה ליפי העולם ובין הידע העצום והרב שצבר האוהב בשנות חייו ובתוספת ההומור שהוא משתמש בו לחיבור בין השניים שמקנה פשטות יוצאת דופן, עניינית מאד לכל דבר ודבר.
"ישב הזקן לנוח בצד הדרך וציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת: מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך" כתבה לנו לאה גולדברג.
לאלון בספרו, מצב רוח אחר מעט. פחות כבד מזה שמשערת אותו גולדברג. את המשקל של הסיכום הוא מעתיק למשקל של הענייניות. באופן הזה הוא מספר על חייו. פרטי הפרטים הפשוטים ביותר ורשימת השמות המדהימה, שנשארה חרותה במוחו, יוצרים נרטיב ששומר על הכרת ערך עצמו ונהנה מהמחמאות שזכה בהן אך משאיר את ניפוח האגו בצד ונותן כבוד לחברים ולאנשים שעבד ופעל אתם שכם לשכם.

טיול לנגב

עזריה אלון שקיבל השנה את פרס ישראל, (לאחר ששותפותו בחברה להגנת הטבע כבר קיבלה הכרה של הפרס עוד קודם לכן) אינו נזקק להצגה יתרה. מה שמאפיין אותו, הוא האופן שבו הוא נטוע חזק והיטב בקיבוצו בית השיטה, ממנו יצא ואליו חזר. תחילה היה יוצא לטיולים הרגליים במרחבי הארץ, עוד טרם הקמת המדינה, והוא מתאר אותם בדייקנות ובשטף של מספר סיפורים אמיתי, שיודע מה להשמיט ומה להשאיר מהזכרונות. אחר-כך יצא לדברים נוספים, אך מבחינת מוטת המשקל של הספר, היציאה ללימודי מורה לטבע בסימנר הקיבוצים בתל-אביב אצל פרופסור מנדלסון, היא אולי היציאה המשמעותית ביותר שהכתיבה את כל השבילים והמסלולים מאז ואילך והעשירה אותנו בתרומת חייו של האיש הזה.
האופן שבו דבק בתמצית ערכי היסוד ובאמת שהנחתה אותו מביתו, הפכה את עזריה אלון, לנון-קונפורמיסט אמיתי, לאנרכיסט במובן העמוק והנפלא של המושג, כמי שלא מקבל את השלטון ואת ססמאותיו. וכאשר סיסמאות הציונות הייתה "נלבישך שמלת בטון ומלט" קלט הציוני, אוהב הארץ הזאת את העוול הנורא, שהגישה הזאת הביאה למכלול הטבע והנוף שלנו וחתר נגדה בכל האמצעים של לוחם אמיתי.

אוסיף פה עוד שני ציטוטים שכבשו את לבי:

שער אחד הגיליונות של אינציקלופדיה על החי והצומח בארץ ישראל

בדברו על הקמת החברה להגנת הטבע:
"אנחנו, הגרעין המייסד, היינו החברה, הוועד וכל יתר המוסדות. היינו חבורה שרעיונותיה נגדו את כל המקובל אז. העבודה בחברה לא הביאה לכלה שבחרו בה לא כבוד ולא כסף. בא רק מי שאהבת הארץ והעניין בטבע ובנוף משכו אותו, והוא היה מוכן לשרת את הנושא גם בתנאים לא נוחים." (161)
"לטבע 'לא איכפת'. במשך הדורות נשמדו יותר מ-99 אחוזים מכלל הצמחים ובעלי החיים שהיו בעולם ו'הטבע' ממשיך להתנהל כאילו לא אירע דבר. אם אנחנו נמשיך להשמיד את בעלי החיים סביבנו, יישארו בסוף שני מינים שכוח החיים שלהם חזק ביותר: חולדות ותיקנים. זה העולם שאנחנו רוצים שיחיו בו צאצאינו?" (164)
ואסיים בהקדשה שכתב אלון לספר:
"לנינים ולנינות שלי, נויה, מעיין, זוהר, עופר, עופרי, עדנה ורונה. הספר הזה הוא העבר שלי, העתיד הוא שלכם"

 עזריה אלון, טבע ואדם, הוצאת עם עובד, 2012,

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , | 2 תגובות

שקיעת האלים – דניאלה אוסצקי שטרן

קאנצלר ליום אחד.

יוזף גבלס היה, בשנה האחרונה למלחמה, האיש הקרוב ביותר להיטלר, וכוכבו זרח בחדר המצב הנאצי בבונקר בברלין. דניאלה אוסצקי שטרן מסבירה איך קרה, שדווקא התבוסה של הצבא הגרמני הועילה למיקומו של שר התעמולה בצמרת הנאצית, וסייעה להביא את רעיונותיו למימוש, ומדוע דחק גבלס להאיץ את ההשמדה של היהודים למרות שפגעה ביכולת הלחימה הגרמנית

דניאלה אוסצקי שטרן. צילום טל לירן

בערב האחד במאי, בשעה שבע בערך, השכיבה האם את ששת ילדיה היפים לישון. לאם, שדמותה מצודדת, בהירה ונאת מראה, התלווה רופא, ד"ר שטומפפגר שמו, שהגיש לה כדורי ציאניד, שאותם הכניסה לפיות ילדיה בזה אחר זה. הם מתו מיד. בסביבות השעה שמונה הצטרפה לבעלה, שחבש את כובעו, עטה את כפפותיו ובצוותא יצאו שניהם מן הבונקר אל הגן. הגן – גן לשכת הקנצלר, המקום – העיר ברלין. השנה 1945 והזוג המדובר הוא מגדה ויוזף גבלס. שר התעמולה הכול-יכול של הרייך השלישי והאיש הקרוב ביותר להיטלר בשנה האחרונה לחיי הרייך. הוא מונה לקאנצלר על ידי היטלר עצמו בבוקרו של 29 באפריל, וכיהן במשרה הרמה יום אחד. בני הזוג גבלס התאבדו בבליעת ציאניד ואיש ס"ס ירה בהם. כמה חיילים שפכו על גופותיהם בנזין והציתו אותן, אך הסובייטים שהגיעו למחרת לא התקשו לזהות את הגופות השרופות, ומצאו גם את גופות ששת הילדים.

היטלר וגבלס. אהב אותו. באדיבות ארכיון מורשת

את התיאור הפלסטי של מות גבלס, אשתו מגדה וילדיהם, במה שהיא קוראת "סיום ואגנרי" של חייו, יום לאחר התאבדותו של אדולף היטלר, כתבה דניאלה אוסצקי שטרן בספר שקיעת האלים, שיצא זה עתה בהוצאת מורשת, ובו אוסצקי הצעירה מנסה להבין ולפרש ולהוסיף את חלקה, בצירוף הפאזל לחידה הגדולה של הזוועה שחוללו הנאצים. אוסצקי התרכזה בפרדוקס המאפיין את השנה האחרונה למלחמה. אף על פי שגרמניה עמדה בפני תבוסה סופית והנהגתה הייתה מודעת לכך, נמשכה והואצה השמדת היהודים, וגבלס, שר התעמולה, קיבל היתר מהיטלר, להביא להקצנת המדיניות הנאצית ולהיכנס למלחמה טוטלית. מחד גיסא, טוענת אוסצקי, המלחמה נתקיימה כדי "להגן" על המשך קיום המחנות, ומאידך גיסא, המחנות היו הגבול הפסיכולוגי שלא אִפשר לגרמנים להתחיל במשא ומתן: שהרי אם ינהל המשטר הנאצי משא ומתן, ייוודע ברבים מה הם מחוללים, ועל כך לא תהיה להם כפרה.

דניאלה אוסצקי שטרן, 32, נשואה לטל שטרן. בני הזוג עברו לאחרונה לגור בקיבוץ רמות מנשה, מקום הולדתה של דניאלה. היא בתם של יורי ושרה אוסצקי ונכדתם של ניצולי שואה, גם מצד אימה וגם מצד אביה. סבה וסבתה מצד אימה, חיה וחיים לזר, היו פרטיזנים בליטא. "הם כתבו ודיברו על השואה", אומרת אוסצקי, "והשואה הייתה נושא נוכח בביתם". לדברי אוסצקי, כבר בתקופת התיכון "נתפסתי לאובססיה של השואה. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אני לא יכולה אפילו להסביר איך", וזה היה המסלול שבחרה ללימודים ולחייה. היום היא מנהלת את ארכיון מורשת, בית עדות על שם מרדכי אנילביץ בגבעת חביבה, ואת עבודת הדוקטורט החליטה לעשות על הפרטיזנים בליטא. מהרוצחים היא תפנה עתה אל הקורבנות, ולמעשה, תספר את הסיפור של סבה ושל סבתה. "גם בעבודה בארכיון וגם בלימודים אני מוקפת בשואה, בספרים שעוסקים בשואה, בעדויות בתצלומים ובמסמכים. זה מה שבחרתי וזה מה שאני אוהבת לעשות. לחקור את השואה".

את עבודת המסטר, לשם קבלת תואר שני, שעשתה באוניברסיטת תל אביב, בחרה לכתוב על ההנהגה הנאצית, ולאחר מחקר ראשוני, ראתה כי חלקו של גבלס, בייחוד בשנה האחרונה לקיומו של הרייך השלישי, אינו מואר דיו ויש צורך לחקור את מקומו הייחודי. הספר הזה הוא עיבוד של עבודת התזה, והוא נכתב בשפה פשוטה ונגישה בעימוד מאיר עיניים וקל לקריאה.

כל אדם נורמלי ייגעל ממנו

לצורך מחקריה למדה אוסצקי פולנית וגרמנית, והשתתפה בקורסים במגוון רחב של נושאים שקשורים לנאציזם ולמלחמת העולם השנייה, בנוסף לקורסים שונים בפסיכולוגיה, כדי שתוכל להבין לעומק דפוסי התנהגות של הגרמנים. היא רואה קשר ישיר בין האידיאולוגיה של המלחין והוגה הדעות האנטישמי הגרמני ריכרד ואגנר ובין היטלר וגבלס וחבריו. כך הרחיבה בלימודיה גם בתחום הזה, בעודה מחפשת, כמו חוקרים רבים אחרים, את התשובה לחידה הגדולה, שכרוכה בזוועות הנאציזם: מדוע, כשהמלחמה כבר בכיוון ברור של תבוסה, וכבר ברור שגרמניה מפסידה, הגרמנים בכל זאת ממשיכים בלחימה וברצח. "אני חושבת שאני מצאתי חתיכה מהפאזל, והחתיכה הזאת היא ההשפעה של גבלס ושל התעמולה", אומרת אוסצקי.
השאלה המעניינת ביותר כשקוראים ספר כזה, שדן בתעמולה ובוחן את האנטומיה שלה, היא, האם הסיטואציות עשויות להישנות?
"מתוך המחקר שלי יוצא, שממה שקרה שם אפשר להפיק לקחים אוניברסליים. לפי אותו היגיון, גם השתמשתי במחקרים שנעשו על שטיפת מוח בסין, והתמקדתי בתעמולה ככלי שמשתמשים בו בכל העולם בסיטואציות שונות לאו דווקא במשטרים טוטליטריים. אין ספק שנמשכתי לחידה הייחודית של גרמניה הנאצית, אבל משם אפשר לחשוב על דוגמאות נוספות".
אולי יותר מכל עולה ההשוואה בין התעמולה של גבלס ובין שיטות ההסברה המודרניות, שבמידה רבה חלקן שאובות מהשכלול המודרני שהנאצים עשו בתחום הזה.
"התעמולה שגבלס פיתח הייתה למטרות מאוד מוגדרות המיועדות למשטר הנאצי. הוא הטיף, הוא הסית, הוא לא הסביר. והוא פעל בתוך שלטון טוטליטרי. לא ניסיתי להשוות בין מה שקרה שם להיום ולפוליטיקה בישראל. ההשוואות שנעשות כאן בישראל בין מה שהיה שם לפה מאוד לא לרוחי, כמו גם השימוש המעוות במושגים. למשל, במהלך גירוש הסודנים בשבועות האחרונים, היו שכינו את פעולות רשויות משרד הפנים במילה אקציות. מי שאומרים זאת לא מסוגלים לדמיין מה זה אקציה בגטו וילנה או בכל גטו אחר. זאת השוואה בלתי אפשרית. מה זה להיות יהודי או אדם באקציה, שלוקחים אותך ואת המשפחה שלך ומובילים אותך למקום בעל יעד מסוים אחד, שזה פונאר או אושוויץ או טרבלינקה. וגם אם זה למחנה של עבודת כפייה, רוב הסיכויים שלא תשרוד ואתה לא יודע מה קרה עם אימא שלך או עם הילד שלך. אי אפשר לעשות את ההשוואות האלה".

כהכנה למחקר הזה לקחת קורסים בפסיכולוגיה, האם לא עומדת מאחורי צעד שכזה איזו הכללה שגורמת לסטריאוטיפיזציה?
"אני חושבת שלא. הלכתי לקורסים שונים בפסיכולוגיה, קראתי ספרים על פסיכואנליזה, כי כל הזמן הייתה לי בראש החידה של פשר התנהגותם האישית והחברתית, ואני בטוחה שחייבים להשתמש בפסיכולוגיה כדי להבין מה קרה שם. זו הייתה תופעה פסיכוזית גם של הרוצחים וגם של העומדים מהצד. וברור שגם הפסיכולוגיה של המתרחש אצל הקורבנות היא מעניינת כשלעצמה. כלומר, יש שלושה סוגי אוכלוסייה שאנחנו מדברים עליהם בהקשר של השואה והמלחמה. הרגשתי שאני צריכה כלים פסיכולוגיים כדי לתת תמונה אמיתית ואמינה של המחקר".

יוזף מגדה ששת ילדיהם ובנה של מגדה מנישואיה הקודמים. באדיבות ארכיון מורשת

אחד הדברים המרתקים בספר הוא הזוגיות של בני הזוג גבלס. בהחלטה להתאבד ולהרוג גם את הילדים הייתה מגדה שותפה בכיוון מאוד מסוים. מגדה אמרה לחברתה: "כולנו נמות, אך בידינו אנו ולא בידי האויב". ועוד היא אמרה: "נניח שאשאר בחיים, מיד יעצרו אותי ויחקרו אותי על יוזף. אם אגיד את האמת אהיה חייבת לחשוף איזה אדם הוא היה… ואז כל אדם נורמלי ייגעל ממני".
אם היא חשבה שהוא כזה מגעיל – איך חיה איתו?
"היחסים בין יוזף למגדה היו מאוד מורכבים. מצד אחד, היא אומרת את המשפט הזה ומצד שני, יחד איתו היא מחליטה להישאר בברלין, להתאבד ולרצוח את ששת הילדים שלה. היה משהו מאוד פנאטי בבני הזוג גבלס, עד כדי כך שהם נתנו לילדים שלהם שמות שמתחילים באות H כשם האות הראשונה בשם הפיהרר. כלומר, ששת ילדיהם היו בפועל ילדי הפיהרר וברגע שהם הבינו שהרייך השלישי נגמר, שהיטלר נגמר, הם לא ראו אופציה אחרת מאשר להתאבד. אם ההיצ' הגדול מת אז גם ההיצ'ים הקטנים, אין להם זכות קיום".
את מספרת שהיו לו גם מאהבות רבות לאורך כל שנות נישואיו וכי בכלל דמותו הייתה צנומה וקטנה והיה צולע מלידה, ואילו אשתו הייתה רבת חן ממשפחה בעלת ייחוס.
"באמת שחקניות קולנוע רבות נמשכו אליו, ולא רק הן. נשים ככלל נמשכו אליו. כנראה, היה לו קסם אישי לא מבוטל. בשעה שהיה פותח את הפה והיו שומעים אותו מדבר, היה הופך בעיני שומעיו מדמות צנומה, כחושה, כעורה, לאיש מלא כריזמה. הוא היה נואם כישרוני, וכנראה ידע איך לדבר עם גברים ונשים. צריך לזכור שמגדה העריצה את היטלר ואת הנאציזם. שניהם העריצו את היטלר. גבלס לא התחיל כאנטישמי, אבל כיוון שמצא את המשמעות של חייו במפלגה הנאצית, ובשירות הפיהרר, הוא אימץ באופן מלא את כל המכלול הנאצי. עד הסוף אנחנו רואים את ההערצה הזאת של גבלס את היטלר, עד כדי אהבה של ממש. בשונה מראשי הנאצים האחרים שפעלו גם מתוך אינטרסים אחרים כמו גרינג והימלר, גבלס נשאר איתו עד הסוף כי אלה היו החיים שלו. לא הייתה לו אופציה אחרת.
עם פרוץ המלחמה, ובמהלכה, ובאותה שנה אחרונה של המלחמה, כשגבלס צבר כוח, היחסים בין בני הזוג גבלס מאוד התקרבו, ואני חושבת שכשהיא אומרת איזה בנאדם מגעיל הוא היה, היא מתכוונת למעשים שהוא עשה".
הפשעים שעשו כנגד היהודים וכנגד קבוצות אחרות נחשבו בעיניהם כזוועה או לא?
"זאת סוגיה מעניינת והיא חלק מהחידה הגדולה. המנגנון של גבלס היה בדיוק זה, להצדיק את הזוועה, לתת רציונליזציה לפשעים, לרצח וגם לטרור הפנים גרמני.
אנחנו יודעים, שהגרמנים הבינו שהם מבצעים פשעים, כי בשלב מסוים הם התחילו לטשטש ראיות. הוצאת הגופות שנקברו ושריפה שלהן וטשטוש המחנות, שריפת מסמכים, שריפת הראיות של הרצח, והאקט הזה – שהשקיעו בו המון ועשו אותו, כמובן, אסירים יהודים או סובייטים חברי זונדר קומנדו -הוא סימן שהגרמנים הבינו שהתבצע כאן משהו שהוא בלתי נסלח, וניסו לטשטש אותו עד כמה שאפשר".
איך יוזף גבלס נפגש עם היטלר?
"הוא היה שונה מרוב האנשים שהסתובבו סביב היטלר, הוא היה עיתונאי בהכשרה שלו, כתב מאמרים וחיבר ספר מעין אוטוביוגרפיה שנקרא, מיכאל. אינטלקטואל, שכבר סיים את הדוקטורט שלו בספרות ובפילוסופיה, וחיפש את עצמו תקופה מאוד ארוכה אחרי סיום לימודיו. הוא חיפש משמעות לחייו, ונדלק על היטלר, כשהחל לשמוע את נאומיו, כפי שקרה להרבה אנשים. היטלר היה נואם בחסד, הוא היה כריזמטי בצורה בלתי רגילה; היה בו משהו מיסטי, וגבלס מצא בהיטלר ובנאציזם את המשמעות שחיפש, והחליט להקדיש את חייו ולבסוף גם את מותו לאדם ולרעיונות הנאציים. כבר בשנת 1928 הוא מונה על ידי היטלר להיות אחראי על התעמולה. היטלר הבין שיש לו פה נשק סודי, גאון בתעמולה ומבריק בכל מה שעסק בו".

ניצחון סופי מול פתרון סופי

הספר מדגיש נקודת זמן חשובה ומכרעת בסיפור הנאצי: מפלת סטלינגרד, שהתחוורה יותר ויותר בשנת 1943, והגיעה לאחר שהצבא הגרמני הביא ניצחונות מרשימים ומהירים. ההנהגה הנאצית הייתה צריכה לפתע להסביר מצב של סבל ושל אבידות קשות של מיטב הבחורים הגרמנים. המוטו של היטלר היה ההסבר של היודו-בולשביזם. הם הדגישו, לא רק את הסכנה הקומוניסטית אלא יותר ויותר הציגו את המטרה כניצחון סופי.
את חוזרת בספר על המשוואה, ניצחון סופי מול פתרון סופי. תוכלי להסביר?
"התעמולה של גבלס הציגה את המטרה יותר ויותר, לאחר תבוסת סטלינגרד כניצחון סופי במובן של ניצחון מיסטי של גרמניה. הביטויים הטוטליים והקיצוניים נועדו לתת הצדקה לקורבנות שהקריב העם הגרמני, של חייליו במערכה. ומול הניצחון הסופי, בזמן שהגרמנים מקריבים את הקורבנות של הבנים שלהם, מוקרבים היהודים על ידי אותם גרמנים. מעין פיצוי קוסמי.
"יותר מכך, כדי להשיג ניצחון סופי גרמני, הנאצים היו חייבים לסיים את ביצוע הפתרון הסופי. הפתרון הסופי של השמדת יהודי אירופה. לא רק של גרמניה, אלא יהודים בכל אירופה, וזה מה שייחודי במלחמת העולם השנייה ובשואה בתוכה. וברור שהפתרון הסופי היה יכול להתקיים רק בתנאי מלחמה. המלחמה היא הקרקע הטובה ביותר לביצוע רצח עם, ואת הפתרון הסופי של היהודים בפרט. כדי לסיים את הפתרון הסופי ולהשמיד כמה שיותר יהודים, כמו חצי מיליון מיהודי הונגריה, שהושמדו בין מאי ליוני 1944, הגרמנים היו חייבים להמשיך בהשמדה, חרף העובדה שהמשאבים שהופנו אליה הזיקו להמשך הלחימה.
"אני מראה בספר, כי העלאת הקורבנות הזו כפיצוי היא גם ביחס למי שקשרו קשר נגד היטלר בשנה האחרונה למלחמה. הניסיון שנכשל של קלאוס פון שטאופנברג ושל שותפיו, להתנקש בחיי היטלר ביולי 44', הביא את גבלס אישית להיות אחראי על צילום התלייה המזעזעת שלהם. דובר על כך שתלו אותם במיתרים של פסנתר. גם אותם גנרלים גרמניים הוקרבו על מזבח הפיהרר. התעמולה והאידיאולוגיה הנאצית חזרו כל הזמן אל מוטיב הנאמנות והבגידה. זה משהו שיש גם באופרות של ואגנר. וגבלס הלך איתו לאורך כל הדרך, ולבסוף גם הוכיח אותו בדרך האולטימטיבית של ההתאבדות המשפחתית. הוא באמת ציפה שכך הוא ייראה בהיסטוריה כמופת של נאמנות".
דווקא הוא, האינטלקטואל, עושה את הצעד הכי פגאני.
"כן, הדוק הקטן, כמו שכינו אותו, עושה את הדבר הפגאני הזה".
את מתמקדת בספר בשנה האחרונה למלחמה, השנה שבה הגיעו הגרמנים לנקודה שממנה לא יכלו ללכת חזרה.
"גבלס בעצמו כתב ביומן שלו: 'שרפנו את כל הגשרים מאחורינו', והוא גם זה שהשפיע על היטלר להתאבד. כי להיטלר הייתה אפשרות לברוח. הרבה אנשים ניסו לשכנע אותו לעשות כך, אבל לבסוף הוא החליט ברוח עמדתו של גבלס להישאר בברלין ולהתאבד".
כשבועיים לפני התבוסה הסופית, הקרין גבלס את סרט התעמולה שלו על גרמניה ההרואית. זה מטורף.

נואם מוכשר. באדיבות ארכיון מורשת

"זה מראה את הנחישות של גבלס. הוא לא ויתר, לא היה מוכן לרגע להיות פסיבי, ובוודאי שלא נכנס למצב שנכנס אליו היטלר עצמו, מצב של זומביות. הוא המשיך לבצע את העבודה שלו וליצור סרט שהאמין בו. הוא שאף לכך שהצפייה בסרט תשפיע על אנשים להמשיך להחזיק מעמד במצב הנוראי של המלחמה ושל המציאות המורבידית ששרתה שם, ותעזור בעמידה לפני האבדון. הוא היה איש עבודה והאמין במה שהוא עושה. כמו שהאמין באופן שעליו לבצע את סופו".

"העיתונאי סבסטיאן הפנר כתב עליו, שהוא היה היחיד מכל ההנהגה הגרמנית שזרח בשעת מצוקה. שמאיש קריירה, מסית ואיש פרסום בלבד, הוא צמח וגדל במהלך השנים שבהן הייתה נתונה גרמניה להפצצות ולתבוסה. ובאותם חודשים קריטיים של המלחמה, כשהיטלר לא הופיע בתקשורת, גבלס לקח את המקום שלו. אני לא חושבת שהיו לו עד כדי כך השפעה על מהלכי המלחמה, אבל הוא כן תפקד בתור מי שהשפיע על המורל בציבור".

אושוויץ הוא גן העדן של הנאצים

התעמולה שגבלס הוביל התעלתה על עצמה בשנה האחרונה, כי אז התקרב הפרדוקס של החזון הנאצי למיצויו השלם ביותר; גן העדן שלהם, כך כתבת, נמצא באושוויץ.
"אושוויץ כסמל, המקום שבו מתרחשת ההשמדה, הגיהינום שהם יצרו עלי אדמות – הוא המימוש של התוכנית האוטופית הנאצית – של עולם שבו הגזע העליון שולט והוא נקי מהשרצים היהודיים. זאת התוכנית של האידיאולוגיה הנאצית; לנקות את העולם מהחולדות שמכרסמות את לב אירופה, וכמובן לא סתם אני משתמשת בבעלי החיים הללו, הרי הם כיכבו בסרט התעמולה 'היהודי זיס', שגבלס הפיץ בכזאת הצלחה, ובו השווה את היהודים לחולדות. במקום ההוא, במחנות המוות, היה המפעל הגדול שלהם. ההשמדה היא מטרה מרכזית בתופעה ובחוויה הנאצית. לא סתם כיבושים ומלחמה, אלא להרוג את היהודים. זה חלק מהפסיכוזה הנאצית ושם זה התבטא".
בגן העדן שלהם הם עשו את הפשעים המכוערים ביותר.
"נכון, באידיאולוגיה הנאצית הרצח, החטא האולטימטיבי, היה חלק מהאידיאולוגיה, חלק מהחוק הנאצי. ואני חושבת שהמערך הנוראי הזה הגיע גם לשיא וגם להוכחה, אם בכלל דרושה הוכחה, באותה שנה אחרונה של המלחמה, שבה הגרמנים עשו הכול כדי להמשיך ולחסל את כל אותם יהודים, שעד אז הצליחו להתחמק מהגורל שנגזר עליהם, כמו יהודי הונגריה ויהודי יוון וכמו חיסול גטאות אחרונים".

 דניאלה אוסצקי-שטרן, שקיעת האלים, יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת מורשת 2012.

פורסם בעיתון הזמן הירוק 5.7.12

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עיון, ריאיונות | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

מאה שנים של בדידות – ג. גארסיה מארקס

סגור. פתוח. סגור.

הרגע הזה שבו נפתח מה שהיה סגור. שכה ייחלנו שיפתח ומהרגע ההוא, אנו נושאים את כל כובד האחריות הנורא של האיסור הראשון לפתוח; איסור אמיתי או בדוי, שאיים לאסור בשלשלאות את צעדינו, פן ניפגע אנו, פן נפגע באחר.

כמובן שהצעד החופשי המובהק ביותר בחיינו הוא הצעד של היציאה מהבית. מבית אבא ואמא. לא הגוזל שעף ושב, כמו פלוטו מקיבוץ מגידו, שהלך לחפש את עצמו ואת העולם ושב בערב הביתה.
אלא אותה היציאה שאין ממנה חזרה: הקמת בית משלך. אשה ואיש פותחים את הדלת ויוצאים החוצה ובחוץ הם בונים בית חדש. ולבית פְּנים וחוץ ודלת שילדיהם יצטרכו לפתוח. אשה, נגיד, חוה. ובן זוגה, נגיד אדם. רק שהחופש הזה תמיד בא עם חבילה. זאת חבילת החטאים שהתרחשו קודם לכן. מכל מיני סיבות ומכל מיני זמנים.
וגם פה, במאה שנים של בדידות, קורות משפחה, שהיא הכרוניקה של האנושות כולה, כפי שנכתב על עטיפת הספר, גם פה, יוצא זוג מבית הוריו כדי להקים מקום חדש. איזה ביטוי יכול למצות את החופש יותר: חוסה ארקדיו ואשתו אורסולה יוצאים בראש קבוצה של חברים צעירים למסע שבסופו יקימו עולם משלהם. בדרך הם יפגשו את הספינה שמעטרת את שער הספר: הספינה שנראית כאילו היא מפליגה קדימה, ולמעשה היא עומדת על עומדה באמצע היבשה. ההתקדמות היא אשליה. גם הזמן.
אך טרם לכך, טרם לאותה יציאה, לאותה בנית עולם חדש, היה המעשה של החטא הקדמון.
אורסולה וחוסה ארקדיו נישאים רכים בשנים כשהם עוד לא בני עשרים. נישואים שנועדו מראש בין קרובים רחוקים. והמספר אומר כך:
"אף-על-פי שבעניין נישואיהם הוסכם עוד קודם שיצאו לאוירו של עולם, ניסו בני המשפחות בעצמם להניאם מכך כשהודיעו על רצונם להינשא." כמו הרבה משפטים בספר גם המשפט הזה, דורש הסתכלות בזכוכית מגדלת, שבסיומה נצא מבולבלים יותר ממה שהיינו (1. אם הוסכם על נישואיהם עוד טרם שיצאו לאויר העולם, איך זה שניסו להניע אותם מכך? 2. והאהבה? אהבה ממניעים חופשיים היתה ביניהם או שממילא הייתה כתובה ומוכתבת בספר השידוכים?).

משה קופפרמן, ציור, 1968 בקירוב, שמן על בד, מתוך: בנוסף לצפוי, קטלוג התערוכה במשכן בעין חרוד, 2012

נניח לדברים האלה וניגש ליום החתונה ולימים שבאו אחריה:
"נישאו איפוא בחגיגת-פאר של זיקוקין-די-נור ותזמורת, והשמחה ארכה שלושה ימים. נעלה מכל ספק הוא, שמשעה זו היו חיים באושר ובנחת, אלמלא אמה של אורסולה, שהילכה עליה אימים בכל מיני תחזיות מחרידות בדבר פרי בטנה, והגיעו דברים לידי כך, שפעלה אצלה שתתנגד להיקנות לבעלה כדרך הנשואים. מכיון שחששה שמא יאנוס אותה בעלה החסון והעשוי ללא חת בשנתה, לבשה אורסולה, קודם ששכבה לישון, מכנסים גסים שתפרה לה אמה לתכלית זו מבד מפרשים, והשכילה לחזקם במערכת חגורות צלובות, שנסגרו על בטנה באבזם ברזל כבד. כך בילו את זמנם יחד חדשים רבים. ביום היה הוא מכלכל ומאלף את תרנגולי הקרב שלו, והיא רקמה במטויה בחברת אמה. בלילה היו משתוללים שעות רבות בתאווה עזה, שהיה בה כמעט משום תמורה למשכב דודים, עד שריחרחה האינטואיציה העממית כי מתרחש משהו יוצא דופן ועברה הרינה שאורסולה עדיין בבתוליה שנה אחרי החתונה מפני שבעלה חסר כוח-גברא. חוסה ארקדיו באונדיה היה האחרון ששמע את השמועה".
במימד הגלוי שלו, החטא בגן העדן של היהודים, קשור לתשוקת הדעת, לאוו דווקא לסקס. החטא שיתרחש כאן מיד, קשור גם קשור לגנה הנעול של האישה. לחגורות הצלובות שנסגרו על בטנה באבזם ברזל כבד וכדי להתירם, יעבור חוסה ארקדיו וכידונו דרך ארוכה וקצרה כאחת.
"את רואה אורסולה מה שאנשים אומרים", אמר לאשתו בשלווה רבה.
"שידברו", אמרה היא. אנחנו יודעים שזה אינו נכון."
מכאן שהמצב לא נשתנה עוד שישה חודשים, עד אותו יום ראשון טרגי, שבו זכה חוסה ארקדיו בואנדיה בקרב תרנגולים נגד פרודנסיו אגילאר. המפסיד השתולל מזעם, משולהב למראה הדם הניגר מתרנגולו, והתרחק מחוסה ארקדיו באונדיה כדי שיוכל כל הקהל בזירה לשמוע מה שהוא מבקש לומר לו.
"הריני מברך אותך" צעק. "עכשיו ניוכח אם סוף סוף ינחם התרנגול את אשתך."
חוסה ארקדיו בואנדיה שלו מאוד, אסף את תרנגולו. "מיד אשוב," אמר לכולם. ואחר כך אמר לפרודנסיו אגילאר:
"ואתה לך הביתה וקח נשקך, כי אני אהרוג אותך."
עשר דקות לאחר-כך שב ובידו הכידון הישן של סבו. בשער הזירה הצטופפו מחציתם של אנשי הכפר, ושם חיכה לו פרודנסיו אגילאר. לא ניתנה לו כל שהות להתגונן. הכידון של חוסה ארקדיו בואנדיה, שהוטל בעצמת הפר ובאותה קליעה אל השערה שהשמיד בה אאורליאנו בואנדיה הראשון את הנמרים באזור, פילח את גרונו. בלילה ההוא, בשעה שישבו קרובי המת באבל, נכנס חוסה ארקדיו בואנדיה לחדר השינה, ואשתו חוגרת את מכנסי הבתולים. הפנה את חוד הכידון אליה ופקד: "הסירי זאת." אורסולה לא פיקפקה כלל בהחלטתו הנחושה של בעלה. "את תשאי באחריות למה שיקרה," לחש. חוסה ארקדיו בואנדיה תקע את הכידון ברצפת האדמה.
"אם תולידי איגואנות, נגדל איגואנות," אמר. "אבל לא ימותו עוד אנשים בכפר הזה באשמתך."
היה ליל יוני נעים, ליל ירח קריר, והם היו ערים ומתהוללים במיטה עד עלות השחר, שוי נפש לרוח המתהלכת בחדר השינה עמוסה ילל קרוביהם של פרודנסיו אגילאר.

משה קופפרמן, ציור, 1968 בקירוב, שמן על בד, מתוך: בנוסף לצפוי, קטלוג התערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד, 2012


פעמים רבות שאני קוראת את הספר הזה, משך שנים רבות מאד, ומעולם לא אבדה הלחלוחית הסוערת מן התמונה הגדולה שהעתקתי כאן. גארסיה מארקס כותב בעט אומנים ועם השנים אף נוספה לי עוד ועוד רגשה שהתעדנה והתחדדה. הסופר מפסיע אותנו בקריאה, אל הרגע שבו מה שסגור יפּתח והפתח יוביל ליום ועוד יום ולשבוע ועוד שבוע ולחודש ועוד חודש ולשנה ולשנים של חיים שקורים ומתרחשים לאחר הרגע הזה שבו נפתח מה שהיה סגור. שכה ייחלנו שיפתח ומהרגע ההוא, אנו נושאים את כל כובד האחריות הנורא של האיסור הראשון לפתוח; איסור אמיתי או בדוי, שאיים לאסור בשלשלאות את צעדינו, פן ניפגע אנו, פן נפגע באחר.

ואי אפשר לנו שלא נפר אותו.

 ג. גארסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, מספרדית: ישעיהו אוסטרידן, עם עובד, 1991

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , | להגיב

והיום איננו כלה – צ'ינגיס אייטמטוב

ההכנעה החברתית.

השליט יודע את זרע הפורענות שבחלומות, ובעיניו החלום אינו אלא חירות פסולה.

צ'ינגיס חאן

הספר, והיום איננו כלה, גדולתו בפשטות הדיבור על יציר הבריאה ובמורכבות אמנותית, המגיעה לרמת שירה גדולה. אייטמטוב משרטט בספר מטריצה ובה הצטלבות של מימדים: מימד המרחב האינסופי ומימד הזמן האינסופי. ובתוך החלל שנוצר, הרב רב מימדי הוא מספר על הנסים והנפלאות של האנושי ביותר; כל הרחוק קרוב הוא. ובתווך דמותו הרגישה ומעוררת הכבוד של בראני ידיגיי, גיבור הספר. אלא שספר טוב באמת הוא כמו פרטיטורה של הצעות לקריאה. ומה שכתבתי כאן, הוא רק פיסת מראה אחת קטנה מהספר. לא יותר.

ועתה אביא כאן, שלוש ציטטות הקשורות בקריאה שלנו לחופש. הן  לקוחות מהפרק שבו מסופר סיפור אהבתם העצוב והנפלא של אֶרְדֵנֶה מפקד המאה ושל דוֹגוּלַאנְג רוקמת הדגלים על רקע סיפורו של השליט הכל יכול צ'ינגיס חאן, שקדרה נפשו, "התברר שהיה מי שלא נכנע לרצונו, מי שיצריו הארציים השפלים גברו עליו ונחשבו בעיניו יותר מן התכלית הנעלה שהציב הוא. היה מי שעבר מדעת על הצו שלו! נמצא בפרשיו אחד שתשוקתו לאשה על יצועה היתה עזה מרצונו לשרת אותו בלי גבול, לציית לו בלי ערעור ופקפוק. נמצאה בנשות השיירה עלובה בזויה אחת… שהעזה להמרות את פיו והביאה ילד לעולם, בזמן שכל נשות השיירה נועלות רחמן ולא יתעברו עד שיתיר זאת בצו מיוחד!" (250).

אנחנו בלילה. עוד עמוד אחד יספר לנו המספר את "המעשה בערבות הסארוזק, והוא ציווה להוציא להורג בתלייה קבל עם וצבא, אחד מלוחמיו, מפקד מאה, ואשה צעירה אחת, אמנית שלא היתה כמוה רוקמת את הדרקונים היורקים אש על יריעות המשי הענקיות של דגלי הניצחון." (234)

"זו דרכו של צ'ינגיס חאן להאיץ בכל מי שצועד עמו במסע הגדול, אות שמשגר שליט תקיף ותובעני עם הלמות התופים המכים על הדלתות הסגורות של תודעת הישנים, אות שנועד להקדים ולמנוע מחשבות זרות, מחשבות שלא הוא מקורן, שלא ברצונו נכפו. שהרי בני אדם בשנתם אינם נתונים לרצונו ולמרות של איש, אף לא שלהם עצמם. החלום אינו אל חירות פסולה, חירות שווא מסוכנת, שיש לקטוע אותה ברגעים הראשונים של החזרה מן השינה. ואל החלום הזה יש לחדור בנחישות וברגל גסה, ולהשיב אותם, לאחר שתחזור הכרתם, אל עולם המעשה, שבו לכל אחד מהם תכלית ברורה: שירות, ציות והכנעה, ונכונות לפעולה בכל עת." (232)

 

צ'ינגיס אייטמטוב, והיום איננו כלה, תרגמו מרוסית: דינה מרקון ואמציה פורת, ספריה לעם, עם עובד, [1981] 1994

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , | להגיב

התספורת – וויליאם סארויאן

דרך הביניים.

אילולא סארויאן עצמו חש איך שוב ושוב הוא מכניס את ראשו אל לוע הנמר ומי יודע אם יצליח להוציאו שלם, אולי לא היה עסוק כל כך בלחפש אותה

התספורת הוא סיפור נהדר ובו מחשבות על חופש. זהו סיפור על ילד ששערותיו ארוכות וכל עולם המבוגרים אומר לו להסתפר. אבל אירוע פרטי נפלא שאירע לו – שציפור אנקור נכנסה לשערו ושאפה לכונן בו את קנה, הביא אותו להבין שהגיע הרגע ללכת למספרה. הוא מגיע אל הספּר אראם ומגיש את ראשו למספריו. בתוך כך הוא זוכה לשמוע סיפור מפי הספּר, על דודו (של הספּר) מיסאק, שהיה הרפתקן ומצא את מחייתו בקרקס בהכנסת ראשו לתוך לוע של נמר, ולמרות שעשה זאת "לא יותר מפעמיים ביום", סופו היה צפוי מראש; באחת הפעמים לא הוציא אותו בזמן.
באינטרנט העברי הדל כל כך, אין למצוא את מלות הסיפור, אבל בקלות אפשר למצוא את חוברת העבודה על היצירה הזאת. המורות לספרות אוהבות את הסיפור הזה, כי הוא מדבר בין היתר על קונפורמיזם. הנוער, בגיל ההתבגרות המרדני, ימקם את המורות – גם החביבות והנפלאות ביותר – מיד בצד של החומה בה יטיחו התלמידים והתלמידות את ראשיהם, והן נהנות שסארויאן עצמו, מבלי שהן תצטרכנה להגיד הרבה, יראה ויצביע במקומן על הדרך הנכונה כל כך. דרך האמצע.
הרי בסופו של דבר הנער מחליט להסתפר. כלומר נכנע. כלומר מוצא את את דרך הישר ומתחיל ללמוד להתנהג קונבנציונלי. בין להיות כמו הדוד של המספר שהכניס את ראשו לתוך לוע של נמר ובין להיות כמו כל המבוגרים, עדיפה דרך הביניים. זו מגולמת אולי בדמותו של הספּר אראם. שנראה כמו חתרן פסיבי שמצא את דרכו השקטה והעצמאית לחיות את חייו ונהנה מסיפורים על הרפתקנים ושוחרי חופש. לחופש יש מחיר וסכנות. הסכנה המתמדת מגיעה ברגע שבו אנו מחליטים ליצור עולם משלנו עם חוקים חדשים של תעוזה, עם חלומות להיות חזקים כמו שמשון.
כך אומר לנו הסיפור. אבל אם היה אומר לנו רק את זה, בלי אותה קריצת עין ממזרית נהדרת של הסופר, הוא לא היה נשאר לבצבץ בכל מיני הזדמנויות. כי נשאלת השאלה, מה המהות של החיים בתוך המספרה? ושל כל הסיפורים שעוברם בתוכה.
תולדות חייו של הסופר הארמני-אמריקאי וויליאם סארוויאן, מזכירות כמה מתולדות אבותיו הסופרים.  חייו החלו בקשיים מרובים וגם את המשכם עד אחריתם, הוא הביא לקצות הסכנה ולגבול הפיכחות והשתיה, כמוהו כאדגר אלן פו לפניו, שגם חייו החלו רע והמשיכו בדיאלוגים עם הרוע והסכנות וכמוהו כמו מיגל דה סרוונטס סאוודרא, שאומרים שאחיותיו מכרו את גופן כדי לפדות אותו משבי הפירטים. במהלכו של השבי החלו לקרום עור וגידים ההרפתקאות המופלאות של דון קיחוטה ורעהו השמנמן.

סארויאן. על הגבול

אולי סארויאן עצמו, לא עזב אף פעם את גיל ההתבגרות והמרדנות, והוא חש בחייו איך שוב ושוב הוא מכניס את ראשו אל לוע הנמר ומי יודע אם יצליח להוציאו שלם, כדי שראשו ימשיך וישמש אותו גם אל היום הבא. אילולא זאת אולי לא היה עסוק כל כך בחיפוש אחר דרך הביניים ולא היה מפליא כל כך לכתוב אודותיה.

וו. סארויאן, התספורת, חוברת לתלמיד, אוניברסיטת תל-אביב, בית החינוך המעבדה למחקרי טיפוח, נטע, במימון קרן ברנאד ואן ליר, הולנד ומשרד החינוך והתרבות ישראל, תשל"ד

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , | 4 תגובות