מאה שנים של בדידות – ג. גארסיה מארקס

סגור. פתוח. סגור.

הרגע הזה שבו נפתח מה שהיה סגור. שכה ייחלנו שיפתח ומהרגע ההוא, אנו נושאים את כל כובד האחריות הנורא של האיסור הראשון לפתוח; איסור אמיתי או בדוי, שאיים לאסור בשלשלאות את צעדינו, פן ניפגע אנו, פן נפגע באחר.

כמובן שהצעד החופשי המובהק ביותר בחיינו הוא הצעד של היציאה מהבית. מבית אבא ואמא. לא הגוזל שעף ושב, כמו פלוטו מקיבוץ מגידו, שהלך לחפש את עצמו ואת העולם ושב בערב הביתה.
אלא אותה היציאה שאין ממנה חזרה: הקמת בית משלך. אשה ואיש פותחים את הדלת ויוצאים החוצה ובחוץ הם בונים בית חדש. ולבית פְּנים וחוץ ודלת שילדיהם יצטרכו לפתוח. אשה, נגיד, חוה. ובן זוגה, נגיד אדם. רק שהחופש הזה תמיד בא עם חבילה. זאת חבילת החטאים שהתרחשו קודם לכן. מכל מיני סיבות ומכל מיני זמנים.
וגם פה, במאה שנים של בדידות, קורות משפחה, שהיא הכרוניקה של האנושות כולה, כפי שנכתב על עטיפת הספר, גם פה, יוצא זוג מבית הוריו כדי להקים מקום חדש. איזה ביטוי יכול למצות את החופש יותר: חוסה ארקדיו ואשתו אורסולה יוצאים בראש קבוצה של חברים צעירים למסע שבסופו יקימו עולם משלהם. בדרך הם יפגשו את הספינה שמעטרת את שער הספר: הספינה שנראית כאילו היא מפליגה קדימה, ולמעשה היא עומדת על עומדה באמצע היבשה. ההתקדמות היא אשליה. גם הזמן.
אך טרם לכך, טרם לאותה יציאה, לאותה בנית עולם חדש, היה המעשה של החטא הקדמון.
אורסולה וחוסה ארקדיו נישאים רכים בשנים כשהם עוד לא בני עשרים. נישואים שנועדו מראש בין קרובים רחוקים. והמספר אומר כך:
"אף-על-פי שבעניין נישואיהם הוסכם עוד קודם שיצאו לאוירו של עולם, ניסו בני המשפחות בעצמם להניאם מכך כשהודיעו על רצונם להינשא." כמו הרבה משפטים בספר גם המשפט הזה, דורש הסתכלות בזכוכית מגדלת, שבסיומה נצא מבולבלים יותר ממה שהיינו (1. אם הוסכם על נישואיהם עוד טרם שיצאו לאויר העולם, איך זה שניסו להניע אותם מכך? 2. והאהבה? אהבה ממניעים חופשיים היתה ביניהם או שממילא הייתה כתובה ומוכתבת בספר השידוכים?).

משה קופפרמן, ציור, 1968 בקירוב, שמן על בד, מתוך: בנוסף לצפוי, קטלוג התערוכה במשכן בעין חרוד, 2012

נניח לדברים האלה וניגש ליום החתונה ולימים שבאו אחריה:
"נישאו איפוא בחגיגת-פאר של זיקוקין-די-נור ותזמורת, והשמחה ארכה שלושה ימים. נעלה מכל ספק הוא, שמשעה זו היו חיים באושר ובנחת, אלמלא אמה של אורסולה, שהילכה עליה אימים בכל מיני תחזיות מחרידות בדבר פרי בטנה, והגיעו דברים לידי כך, שפעלה אצלה שתתנגד להיקנות לבעלה כדרך הנשואים. מכיון שחששה שמא יאנוס אותה בעלה החסון והעשוי ללא חת בשנתה, לבשה אורסולה, קודם ששכבה לישון, מכנסים גסים שתפרה לה אמה לתכלית זו מבד מפרשים, והשכילה לחזקם במערכת חגורות צלובות, שנסגרו על בטנה באבזם ברזל כבד. כך בילו את זמנם יחד חדשים רבים. ביום היה הוא מכלכל ומאלף את תרנגולי הקרב שלו, והיא רקמה במטויה בחברת אמה. בלילה היו משתוללים שעות רבות בתאווה עזה, שהיה בה כמעט משום תמורה למשכב דודים, עד שריחרחה האינטואיציה העממית כי מתרחש משהו יוצא דופן ועברה הרינה שאורסולה עדיין בבתוליה שנה אחרי החתונה מפני שבעלה חסר כוח-גברא. חוסה ארקדיו באונדיה היה האחרון ששמע את השמועה".
במימד הגלוי שלו, החטא בגן העדן של היהודים, קשור לתשוקת הדעת, לאוו דווקא לסקס. החטא שיתרחש כאן מיד, קשור גם קשור לגנה הנעול של האישה. לחגורות הצלובות שנסגרו על בטנה באבזם ברזל כבד וכדי להתירם, יעבור חוסה ארקדיו וכידונו דרך ארוכה וקצרה כאחת.
"את רואה אורסולה מה שאנשים אומרים", אמר לאשתו בשלווה רבה.
"שידברו", אמרה היא. אנחנו יודעים שזה אינו נכון."
מכאן שהמצב לא נשתנה עוד שישה חודשים, עד אותו יום ראשון טרגי, שבו זכה חוסה ארקדיו בואנדיה בקרב תרנגולים נגד פרודנסיו אגילאר. המפסיד השתולל מזעם, משולהב למראה הדם הניגר מתרנגולו, והתרחק מחוסה ארקדיו באונדיה כדי שיוכל כל הקהל בזירה לשמוע מה שהוא מבקש לומר לו.
"הריני מברך אותך" צעק. "עכשיו ניוכח אם סוף סוף ינחם התרנגול את אשתך."
חוסה ארקדיו בואנדיה שלו מאוד, אסף את תרנגולו. "מיד אשוב," אמר לכולם. ואחר כך אמר לפרודנסיו אגילאר:
"ואתה לך הביתה וקח נשקך, כי אני אהרוג אותך."
עשר דקות לאחר-כך שב ובידו הכידון הישן של סבו. בשער הזירה הצטופפו מחציתם של אנשי הכפר, ושם חיכה לו פרודנסיו אגילאר. לא ניתנה לו כל שהות להתגונן. הכידון של חוסה ארקדיו בואנדיה, שהוטל בעצמת הפר ובאותה קליעה אל השערה שהשמיד בה אאורליאנו בואנדיה הראשון את הנמרים באזור, פילח את גרונו. בלילה ההוא, בשעה שישבו קרובי המת באבל, נכנס חוסה ארקדיו בואנדיה לחדר השינה, ואשתו חוגרת את מכנסי הבתולים. הפנה את חוד הכידון אליה ופקד: "הסירי זאת." אורסולה לא פיקפקה כלל בהחלטתו הנחושה של בעלה. "את תשאי באחריות למה שיקרה," לחש. חוסה ארקדיו בואנדיה תקע את הכידון ברצפת האדמה.
"אם תולידי איגואנות, נגדל איגואנות," אמר. "אבל לא ימותו עוד אנשים בכפר הזה באשמתך."
היה ליל יוני נעים, ליל ירח קריר, והם היו ערים ומתהוללים במיטה עד עלות השחר, שוי נפש לרוח המתהלכת בחדר השינה עמוסה ילל קרוביהם של פרודנסיו אגילאר.

משה קופפרמן, ציור, 1968 בקירוב, שמן על בד, מתוך: בנוסף לצפוי, קטלוג התערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד, 2012

פעמים רבות שאני קוראת את הספר הזה, משך שנים רבות מאד, ומעולם לא אבדה הלחלוחית הסוערת מן התמונה הגדולה שהעתקתי כאן. גארסיה מארקס כותב בעט אומנים ועם השנים אף נוספה לי עוד ועוד רגשה שהתעדנה והתחדדה. הסופר מפסיע אותנו בקריאה, אל הרגע שבו מה שסגור יפּתח והפתח יוביל ליום ועוד יום ולשבוע ועוד שבוע ולחודש ועוד חודש ולשנה ולשנים של חיים שקורים ומתרחשים לאחר הרגע הזה שבו נפתח מה שהיה סגור. שכה ייחלנו שיפתח ומהרגע ההוא, אנו נושאים את כל כובד האחריות הנורא של האיסור הראשון לפתוח; איסור אמיתי או בדוי, שאיים לאסור בשלשלאות את צעדינו, פן ניפגע אנו, פן נפגע באחר.

ואי אפשר לנו שלא נפר אותו.

 ג. גארסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, מספרדית: ישעיהו אוסטרידן, עם עובד, 1991