טבע ואדם – עזריה אלון

אהרונסוניית פקטרובסקי
או: כמו הטבע עצמו.

בספר האוטוביוגרפיה של עזריה אלון יש מעין צלילות ובהירות מבע שאפשר למצוא כמותה רק בטבע עצמו

בסוף ספר הזכרונות של עזריה אלון, בן התשעים ושלוש שנים, הוא כותב פרק פרידה. לכאורה הפרידה מהקוראים שליוו אותו לאורך כל הדפים ובהם מסופרים, בין היתר, כמה מהצדדים הידועים יותר של האיש, כמו הקמת החברה להגנת הטבע (יחד עם אמוץ זהבי) ופינת הרדיו הקבועה שלו כמו גם עריכת האנציקלופדיה לחי ולצומח בארץ ישראל ולעשרות הספרים והצילומים שהוציא לאור משך השנים ועוד ועוד. הדפים מחולקים לפרקים ובתוך הפרקים קטעים קצרים, קלים לקריאה, שמתחשבים, בחוש פלאי, באורך הנשימה של הקוראות.

הציטוט הבא מתוך הפרק פרידה מציג, בנוסף, תו היכר הזורם בכתיבה של אלון, מעין צלילות ובהירות מבע שאפשר למצוא כמותה רק בטבע עצמו והכתיבה מכה בנו: את פסקת הסיום לזכרונותיו כותב אלון כמו תפילה פנימית וכמו ניגון ששר האיש הזקן הלל לעולם וליופיו.
"אני יושב בחדר העבודה ומביט על השמים מתקדרים שוב בחורף הגשום הזה של תחילת 2012."  מתחיל אלון את הפסקה האחרונה של ספרו, והוא ממשיך כך:
"עד עכשיו כל הסערות היו צפוניות, אבל עם קצת מזל, בפברואר או בתחילת מארס באחד משברי הענן הגחמניים שגם אפיק ים סוף נותן בהם יד, יפרצו השטפונות גם בנגב. או אז יהיו מרבדים של חומעה ורודה, של פשטנית בשני צבעים: צהוב וסגול, ושל הפרח הקטן עם השם הגדול: אהרונסוניית פקטרובסקי. בעין ענבה ובנחל ערוגות יפרח הסחלב בן חורש גדול, שרק אלוהים יודע איך הגיע למדבר, ובהר הנגב יפרחו הצבעונים באדום והשמשון ההדור בשלל צבעיו. זכרי היעלים יילחמו ביניהם, הטריסטרמיות ישירו, ואולי אולי עיט זהוב קדמון שאנחנו עוד קוראים לו עיט סלעים, שוב יחצה את השמים." (289)

מתוך הספר: צילום: עזריה אלון

זאת פרידה יפהפיה, מרגשת כל כך, בעירוב הנפלא שהיא מערבת בין אהבת אמת צלולה ליפי העולם ובין הידע העצום והרב שצבר האוהב בשנות חייו ובתוספת ההומור שהוא משתמש בו לחיבור בין השניים שמקנה פשטות יוצאת דופן, עניינית מאד לכל דבר ודבר.
"ישב הזקן לנוח בצד הדרך וציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת: מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך" כתבה לנו לאה גולדברג.
לאלון בספרו, מצב רוח אחר מעט. פחות כבד מזה שמשערת אותו גולדברג. את המשקל של הסיכום הוא מעתיק למשקל של הענייניות. באופן הזה הוא מספר על חייו. פרטי הפרטים הפשוטים ביותר ורשימת השמות המדהימה, שנשארה חרותה במוחו, יוצרים נרטיב ששומר על הכרת ערך עצמו ונהנה מהמחמאות שזכה בהן אך משאיר את ניפוח האגו בצד ונותן כבוד לחברים ולאנשים שעבד ופעל אתם שכם לשכם.

טיול לנגב

עזריה אלון שקיבל השנה את פרס ישראל, (לאחר ששותפותו בחברה להגנת הטבע כבר קיבלה הכרה של הפרס עוד קודם לכן) אינו נזקק להצגה יתרה. מה שמאפיין אותו, הוא האופן שבו הוא נטוע חזק והיטב בקיבוצו בית השיטה, ממנו יצא ואליו חזר. תחילה היה יוצא לטיולים הרגליים במרחבי הארץ, עוד טרם הקמת המדינה, והוא מתאר אותם בדייקנות ובשטף של מספר סיפורים אמיתי, שיודע מה להשמיט ומה להשאיר מהזכרונות. אחר-כך יצא לדברים נוספים, אך מבחינת מוטת המשקל של הספר, היציאה ללימודי מורה לטבע בסימנר הקיבוצים בתל-אביב אצל פרופסור מנדלסון, היא אולי היציאה המשמעותית ביותר שהכתיבה את כל השבילים והמסלולים מאז ואילך והעשירה אותנו בתרומת חייו של האיש הזה.
האופן שבו דבק בתמצית ערכי היסוד ובאמת שהנחתה אותו מביתו, הפכה את עזריה אלון, לנון-קונפורמיסט אמיתי, לאנרכיסט במובן העמוק והנפלא של המושג, כמי שלא מקבל את השלטון ואת ססמאותיו. וכאשר סיסמאות הציונות הייתה "נלבישך שמלת בטון ומלט" קלט הציוני, אוהב הארץ הזאת את העוול הנורא, שהגישה הזאת הביאה למכלול הטבע והנוף שלנו וחתר נגדה בכל האמצעים של לוחם אמיתי.

אוסיף פה עוד שני ציטוטים שכבשו את לבי:

שער אחד הגיליונות של אינציקלופדיה על החי והצומח בארץ ישראל

בדברו על הקמת החברה להגנת הטבע:
"אנחנו, הגרעין המייסד, היינו החברה, הוועד וכל יתר המוסדות. היינו חבורה שרעיונותיה נגדו את כל המקובל אז. העבודה בחברה לא הביאה לכלה שבחרו בה לא כבוד ולא כסף. בא רק מי שאהבת הארץ והעניין בטבע ובנוף משכו אותו, והוא היה מוכן לשרת את הנושא גם בתנאים לא נוחים." (161)
"לטבע 'לא איכפת'. במשך הדורות נשמדו יותר מ-99 אחוזים מכלל הצמחים ובעלי החיים שהיו בעולם ו'הטבע' ממשיך להתנהל כאילו לא אירע דבר. אם אנחנו נמשיך להשמיד את בעלי החיים סביבנו, יישארו בסוף שני מינים שכוח החיים שלהם חזק ביותר: חולדות ותיקנים. זה העולם שאנחנו רוצים שיחיו בו צאצאינו?" (164)
ואסיים בהקדשה שכתב אלון לספר:
"לנינים ולנינות שלי, נויה, מעיין, זוהר, עופר, עופרי, עדנה ורונה. הספר הזה הוא העבר שלי, העתיד הוא שלכם"

 עזריה אלון, טבע ואדם, הוצאת עם עובד, 2012,