האם הפליטים צריכים להגיד לנו תודה?
למרות דברי הביקורת (מה לפלפול הספרותי חסר השחר נוכח המציאות האיומה של גיבורי הסיפורים) גניהר מצליחה להראות לנו את האנשים מאפריקה בתוך מצוקה אנושית וחברתית נוראה, ומכריחה אותנו בכתיבתה לנסח מענה אנושי וענייני לשאלה של הפליטים שמבקשים מקלט במדינת היהודים שלנו.
"בבקשה," הזקן התחנן, "שמישהו יבוא כבר לאסוף את הזבל כאן… כל הפליטים האלו שחיים כאן בשכונה… בגללם כל הטינופת." "בעניין הפליטים אני לא יכול לעשות כלום," יונתן אמר, "זו בעיה של כל המדינה, ולא של עיריית תל אביב יפו". זהו ציטוט מתוך הסיפור: עניי עירך קודמים, בספרה של עלמה גניהר, שמאגד בתוכו 
סיפורים על פליטים אפריקאיים שמצאו מקלט בתל אביב. יונתן הוא המוקדן שעונה לזקן שאיננו זקן כלל, הוא מובטל עלוב ואומלל בן 52 שלוקה בסכרת. הוא גר בשכונת שפירא מול המקלט לפליטות מאפריקה ולילדיהן ודרך עיניו אנחנו למדים על המתרחש ברחוב שבו הוא חי ובו גם הפוליטיקה המנוולת והמושחתת, שנוברת בסופו של דבר בייאוש ובחדלון של העניים וחסרי הישע.
קשה להעלות על הדעת, קובץ סיפורים שאיננו מתוזמן יותר ורלוונטי יותר לבעיות הבוערות של קיץ 2012. היתרון הזה שיכול לכרסם בשולי הלגיטימיות של הספר ועלול להפוך אותו בעיני הקוראים למעין מוסף עיתונאי, הוא בכל זאת מה שהופך את קובץ הסיפורים של עלמה גניהר לספר חשוב. הקובץ פותח בסיפור "אשת השגריר" שיש בו כנראה את העוצמה הדרמטית הגבוהה ביותר מבין הסיפורים, כי הההסטוריה של הגיבורה שלו, משרתת מיתוס של "לכלוכית" וכשהיא נופלת ממרום מעמדה קל לנו להזדהות איתה, היא אולי נראית שחורה אך מנהגיה לבנים ובורגניים כשלנו. הקובץ מסתיים בסיפור ג'י-פי-אס שנותן לספר את שמו והגיבורה שלו היא תושבת צפון תל-אביב עשירה, אשת עורך דין, שהעוזרת האפריקאית החדשה שהגיעה לביתה, מערערת את בטחונה בשלוות חייה המדומה. נראה שלמרות כל ניסיונה הכן, לא הצליחה המחברת בסיפור זה לשרטט תמונות פסיכולוגיות אמינות, אך יש לסיפור הזה סגולה אחרת שמיד אעמוד עליה.
במרכז הספר, בין סיפורים קצרים שגיבוריהם האפריקאים מרביתם ילדים, שחייהם אינם מבטיחים להם דבר מלבד תסכול והשפלות ונשים הנדונות לעוני ולעייפות ולהריונות לא רצויים, משתרע הסיפור על "הזקן", שציטטתי ממנו למעלה, והוא לטעמי טוב מחבריו; הפעילות בתוכו מתרחשת לפי קצב ומנעד ספרותיים משכנעים ומורכבים. באיטיות ובתשומת לב נבנית האנטומיה הפנימית של הדמות הראשית, כשלון חייו והאופן שבו הוא רואה את האנשים סביבו. ודווקא הזקן, מי שמספק את חומרי התועבה למערכת הפוליטית, המיוצגת בדמות הרב השכונתי, דווקא אצלו מתעורר רגש כלפי האפריקאית, שצפה בה דרך החלונות של חייו והרגש הזה, הוא רגש אנושי, שיוויוני, חף מכל החומות והמכשולים שאנו מציבים בינינו ובין הפליטים והגרים בתוכנו.
ככלל, הסיפורים, מצליחים ליצור אווירת מתח ותיאבון קריאה. התמונות שעולות בעיני הקוראת הן פלסטיות ומוחשיות ומקצועה של הסופרת, תסריטאית, בולט בכתיבתה. נדמה לי שאפשר לעבד לסרט כל סיפור בספר. מה שחסר בו מבחינה ספרותית, יכול להיות מוסף במשחק טוב ובהטענה של צדדים אחרים במדיה הקולנועית או הבימתית. הסיפורים מתרחשים בין הישראלים הפוגשים את הפליטים ובין הפליטות וילדיהן (הגברים מרביתם בבית הכלא בקציעות) הנזרקים אל תוך סיטואציות אמיתיות, שהתרחשו ללא ספק והכילו בתוכם דרמה עצומה.
נפתח בפנינו חלון כפול, גם אל הישראלים שבאים במגע עם הפליטים ובכך נותן לנו תמונות מראה של עצמנו, וגם, כמובן אל הפליטים עצמם. אל הבעיות המייאשות שמקיפות את עולמם. הספר לא קורא לרחמים ואיננו מיפה, לא אותנו, הישראלים, למרות שמרבית הדמויות הישראליות בו הן דמויות של עובדים סוציאליים ומתנדבים, וגם לא את הפליטים עצמם, הנשים והנערים שגניהר מספרת עליהם.
ובכל סיפור, יש הצעה לפתיחה בדיון. אבל השאלה הנוקבת ביותר מופיעה בסיפור החותם את הספר ג'-פי-אס, אותו הזכרתי קודם: האם הפליטים המסתננים לישראל, צריכים להגיד לנו תודה. זאת שאלה גדולה וכבדת משקל, היא מעלה דיון הסטורי, מוסרי, חברתי, לאומי. מה לא. הכל מסתתר בשאלה הזאת שחותמת את הספר.
כדי להביא את השאלה הזאת, גניהר, מנסה בראש ובראשונה להראות לנו את הפליטים כאנשים. טבעי שהצליחה במשימה הספרותית הזאת יותר עם הדמויות הישראליות מאשר עם הדמויות האפריקאיות, שרובן נשארות עלומות ואולי אפילו מכוסות באיצטלה רומנטית ומיסטית של הקסם השחור המיתולוגי הטמון באפריקה ובערבותיה המניבות עוני ורעב. דווקא הכסות המיסטית נותנת את הדעת על יחס קולוניאליסטי קדום שקיים בתודעת האדם הלבן ביחס לשחור.
למרות דברי הביקורת (מה לפלפול הספרותי חסר השחר נוכח המציאות האיומה של גיבורי הסיפורים) גניהר איננה נכשלת. היא מביאה בפנינו חומר קריאה רענן ומעורר מחשבה. היא מראה לנו את האנשים מאפריקה בתוך מצוקה אנושית וחברתית נוראה, שאין מה להכביר מלים ולהוסיף על כל מה שנאמר עליה אצלנו, ולפיכך מכריחה אותנו, בכתיבתה, לנסח מענה אנושי וענייני לשאלה של הפליטים שמבקשים מקלט במדינת היהודים שלנו. האם התשובה שלנו לפליטים האלו, צריכה להיות תשובה אנושית פרטית – כפי שאכן עושים מרבית מגיבורי הסיפור הישראליים, או שהיא שולחת אותנו למענה הכללי הלאומי. מדינת ישראל, שחלק בסיסי בנרטיב ההסטורי של קיומה, הוא מה שעומד מאחורי חוק השבות ומה שעומד מנגד בשאלת זכות השיבה, הטיפול שלה בפליטים הוא במידה רבה, בתוך הגדרת קיומה. על כן נשאל שוב: האם הפליטים הללו צריכים לומר לנו תודה?
עלמה גניהר, ג'-פי-אס, עם עובד, 2012