אלף נודדת

כותב אורח: באֵרי צימרמן*

כמה מייאש לחשוב, שגם בספר המתנה הזה, פרי מקלדתו של רב מודרני ומסביר פנים, נשמע קולה הבוטח של "יהדות" אחת, אין בלתה, הטוענת כי טעות היא לחשוב ש"הסמלים של ראש השנה הם רימון ותפוח בדבש".

נבון. שופר ולא תפוח?

קולה הבוטח של יהדות אחת.

למרות כוונותיו הטובות לתקן "טעויות רווחות וסילופים נפוצים", כמה וכמה מתיקוניו של נבון לוקים בדיוקם, או אף שוגים לגמרי. כבר כותרתו של הספר – "חוה לא אכלה תפוח" – בטעות המחבר יסודה

א.
לכבוד ראש השנה היהודי ו"ימי התשובה" המסתעפים ממנו, בחרתי לבחון ספר חדש, שראה אור לפני זמן קצר. כותרתו הראשית היא: "חוה לא אכלה תפוח", והמשנית: "101 טעויות נפוצות בענייני יהדות". המחבר: הרב חיים נבון, רבה הצעיר, הסרוג והנמרץ של העיר מודיעין. הספר הופיע בכריכה קשה, בהידור רב, בהוצאת "ידיעות אחרונות" (עורך תחום ה"יהדות" בהוצאה הוא עמיחי ברהולץ), זכה למסע נאה של יחסי ציבור ואף נכנס לרשימת רבי המכר, אך למרות כוונותיו הטובות לתקן "טעויות רווחות וסילופים נפוצים" (עמ' 5) כמה וכמה מתיקוניו לוקים בדיוקם, או אף שוגים לגמרי, כפי שנדגים מיד. בנוסף לכך, כיוון שהוא מדבר בשמה של "יהדות" אחת, לוקה הספר במה שלוקים בו רבים וטובים בעולם הדתי האורתודוקסי (וגם, לא פעם, בעולם החילוני האורתודוקסי): צורך עמוק לייצר הרמוניה בין ניגודים, לתרץ ללא הרף, לעגל פה ולקמט שם, כדי שחלילה וחס לא ייגרם נזק לאיזו נפש רכה, עם חשיפתה לצרימותיהן של מסורות יהודיות בנות זמנים שונים, מתנגשות או סותרות.
הבה ניגש אל עניין ה"יהדות" האחת והיחידה מנקודת מוצא שונה. מדינת ישראל מכירה בזהותו של אדם כיהודי על פי אמות מידה המכונות בפינו "אורתודוקסיות". אמנם, ספק בעיניי אם יש בינינו ולו קומץ אנשים, המסוגלים באמת להוכיח שסבת סבתה של סבתם הגדולה היתה יהודייה (על פי אמות המידה הללו), אך בדרך כלל, הרבנות ה"אורתודוקסית" אינה יורדת לחייהן של משפחות ותיקות, ומסתפקת במירור חייהם של עולים למיניהם, בחסות החוק, שהפקיד בידיה את מפתחות שער הכניסה אל הזהות-היהודית-המוכרת-על-ידי-המדינה. מציאות מעציבה זו מעודדת יהודים רבים, "אורתודוקסים" ו"לא אורתודוקסים", לתפוש את ה"יהדות" כמין עוף מן העופות, שצבעו מוגדר וכנפיו מוגדרות ומקורו מוגדר ונוצותיו מוגדרות, וכל צבע כנף מקור ונוצה שכאלה ניתן לקבוע על פיהם בוודאות גמורה, אם לפנינו העוף המוגדר הלז, או שמא עוף אחר עינינו רואות. אך לא זו דרכה של אמת. אכן, העוף הוא אותו עוף, אך צבעיו, כנפיו מקורו ונוצותיו חלו וחלים בהם שינויים לאורך ההיסטוריה, ולכן יש להיזהר בהגדרתו ובמיונו.
גרשם שלום המנוח הגדיר פעם את ה"יהדות" ההיסטורית במשפט נפלא, וכמובן בעייתי. היהדות בתקופה מסוימת, קבע, היא כל מה ששלומי אמוני ישראל הסכימו עליו באותה תקופה כי הוא יהדות. נראה לי, שכך היה הדבר עד המאה ה-19, אך לעומת זאת, בימינו, כאשר בוויכוח בעניין גבולותיה של היהדות מעורבים לא רק דתות אחרות או זרמים דתיים שונים בתוכה, אלא גם ציבורים חילוניים-לאומיים גדולים, זהותם של אותם שלומי אמוני ישראל הולכת ומסתבכת, והגדרתו של שלום הופכת מפתרון לבעיה.
הבה נאמר זאת כך: כשם שהתנ"ך אינו ספר, אלא ספרייה, כך גם ה"יהדות" אינה רק ביטוי תרבותי הומוגני, אלא כוללת בתוכה אוסף נרחב של "יהדויות". לצד יסודות קבע, שלהם שותפים כל הנשבעים בשמה של ה"יהדות", יימצא בתוכה, למחפשים הנאמנים, עולם ומלואו של אמונות ומנהגים, של תכנים וסמלים, הזוכים לתמיכה נלהבת ב"יהדות" אחת, ובו בזמן להתעלמות או להסתייגות מחמירה ב"יהדות" אחרת.
מובן הדבר, שמחלוקות עזות ניטשות גם בסוגיית הגדרתם של יסודות הקבע. האם "אמונה באלוהים" היא יסוד של קבע בכל "יהדות"? היסטורית, עד המאה ה-19, נראה שכן. והיום? האם יש "יהדות" בת זמננו, שמבחינתה "אמונה באלוהים" היא אופציה אישית, אך לא חיוב ציבורי? דומני שכן. האם יש "יהדות" בת זמננו, השוללת מכול וכול את המושגים היהודיים המסורתיים, המכריזים עלינו כ"עם סגולה"? בהחלט כן, למרות שה"יהדות" ההיסטורית, לדורותיה, מכבדת מאוד את המושגים הללו ובונה עליהם, עד היום, בנייני פולחן ואמונה. לצערי, הלך הרוח החברתי הנוהג בישראל גורס, כאמור, כי יש "יהדות" אחת, "אורתודוקסית", וכל

שאר הטוענים לאחיזה במושג "יהדות" הם מתח

עטיפת הספר

זים תמימים, בורים חסרי אחריות או, גרוע יותר, "רפורמים".

ב.
כבר כותרתו של הספר – "חוה לא אכלה תפוח" – בטעות המחבר יסודה, שהרי, כפי שהרב נבון כותב בספרו במפורש, "בפסוקים לא נאמר כלל איזה פרי גדל על עץ הדעת". אם כך, איך הוא יכול לבטל בביטחון גמור כל כך את האופציה של התפוח? התפוח, הוא אומר בחומרה, היא "פרשנות נוצרית, שאין לה כל בסיס במקרא"; לעומת זאת, אפשרויות האתרוג, הגפן והחיטה, שכמובן, אף להן אין כל בסיס במקרא, זוכות לעידוד חביב, כיוון שהן משל "חכמינו" (עמ' 12). כללו של דבר, כותרתו של ספרנו, המתיימר לתקן "101 טעויות נפוצות בענייני יהדות", מייצגת בכבוד מפוקפק שרשרת מביכה של אי-דיוקים נוספים, הפזורים לאורכו. טעות לחשוב, טוען הרב נבון, ש"ירושלים היא העיר הקדושה לשלוש הדתות" (עמ' 42), אם כי, לעומת זאת, כפי שהוא מציין בעצמו, "ירושלים אכן קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות", וכוונתו לומר, בעצם, ש"היא לנצח קשורה באופן מובהק דווקא אלינו, ואחרים קיבלו את ההערצה אליה מאיתנו". אם היא "אכן קדושה", למה לטעון בכותרת שזו אחת מ-101 הטעויות?
רבנו משה, כתוב בתורה, היה "כבד פה". הרב נבון יודע ש"הפירוש הפשוט" הוא ש"משה כנראה לא היה מגמגם", וקובע, עקב כך, שבעל המונולוג הנפלא של ספר דברים "לא היה רטוריקן גדול". אך האם הטענה ש"משה רבנו היה מגמגם" היא כל כך בלתי סבירה, עד שיש להכתירה כאחת מ-101 טעויות נפוצות בענייני יהדות? או, האם זו טעות כל כך גדולה לחשוב ש"הנביאים יודעים לחזות את העתיד" (עמ' 40)? הרי זה בדיוק מה שכתוב בספר דברים (י"ח, 22)! יכול היה המחבר הנכבד לוותר על הטעות הלא טועה הזו ולציין, בצדק, שהנבואה היא תופעה היסטורית מורכבת ומגוונת, בעלת צדדים שונים, שהתפתחה והסתעפה לאורך הדורות, אך טענה מסוג זה אינה מתאימה לטון ההרמוני, המסנכרן, המשייף, שבו מצטיין ספרו.
דוגמה חמורה יותר לשיוף שכזה תימצא לנו בהמשך הספר, בתחום רגיש ומרתק. טעות לחשוב, טוען הרב נבון בכותרת העמוד, ש"היהדות מאמינה בגלגול נשמות" (עמ' 78), אך הוא עצמו מקפיד לציין, בגוף העמוד, ש"בין חכמי הקבלה היו רבים שהאמינו בגלגול נשמות, כך שהדבר שנוי במחלוקת נוקבת בין חכמי ישראל". הנה בא המחבר להגן, כביכול, על "היהדות" מפני "טעות", והוא מודיע לנו, מניה וביה, שהטעות היא טעותו, כי עצם הניסיון לומר משהו על "היהדות", בהקשר זה, אינו אפשרי, מפני ה"מחלוקת הנוקבת" ומפני, למה להכחיש, שרבים רבים משלומי אמוני ישראל בימינו מחזיקים באמונה זו, ואינם שתים לבם לשום מחלוקת ולשום תיקון בלתי מתקן מצד מי שלא יהיה.
ג.

אלהים. בשמים מעל העננים

אם כך, יש "יהדות" אחת, הניתנת להגדרה מדויקת, שלכאורה, לא חלו בה שינויים מפליגים מאז ימי מתן תורה, וכל עובדה סוררת, שתנסה לפגום במצג-השווא הזה, תיקרא מיד לסדר על ידי המופקדים מטעם עצמם על ההרמוניה היהודית. הנה, טעות היא לחשוב, מודיע לנו המחבר, ש"אלוהים יושב בשמים" (עמ' 58), אך דעו לכם, הוא מוסיף, ש"כבר בתנ"ך מסופר שאלוהים נמצא בשמים". איך תתורץ הסתירה? ובכן כך: "הקדמונים ידעו כמונו שהוא לא באמת שם". כלומר, הרעיון המזעזע, שחלה איזו השתנות באמונות ובדעות, נבלם מיד, שמא יטעו הקוראים התמימים (חילונים בורים ומאמינים תמימים) לחשוב, שהתפתחות והשתנות הם מושגים רלוונטיים גם לימינו.
טעות היא לסבור ש"למלאכים יש כנפיים" (עמ' 69), למרות שכך "הנביא ישעיהו ראה" וכך גם "הנביא יחזקאל ראה", כי "לא ברור לנו באיזו מידה הדימויים הללו מייצגים דמויות אמיתיות". כלומר, לנו "לא ברור", אבל לכם נודיע, בברירות שלמה, שלמלאכים אין כנפיים, כי יותר מכל דבר אחר חשוב לנו להודיע לכם שכל היהודים, לאורך כל הדורות, חשבו והאמינו כאיש אחד, בדיוק באותם הדברים, ולא השפיעו ולא הושפעו, לא מבפנים ולא מבחוץ.
צאו וראו: כל תרבות שבעולם, והתרבות היהודית בכלל זה, מכילה שלושה מרכיבים עיקריים – תכנים, סמלים וסיפורים. התכנים הם המשמעויות, התשובות המתגוונות לשאלות ה"למה?"; הסמלים הם המנהגים והטקסים, התשובות המפורטות לשאלות ה"מה?"; הסיפורים קושרים בין ה"למה" וה"מה". מה יהודים עושים בפסח? נמנעים מאכילת חמץ. זה הסמל. צאו ושאלו: "למה הם נמנעים?", והנה אתם כבר בתחומי התוכן והסיפור. כשהרב נבון מצביע על טעויות נפוצות בתחומי הסמלים והסיפורים הוא עושה חיל. אכן, טעות היא לסבור ש"בפסח אסור לראות חמץ" (עמ' 95), וטעות היא לחשוב שלחנוכה יש "חול המועד" (עמ' 90) או ש"בחג השבועות מביאים את הביכורים" (עמ' 100). אך במה שנוגע לתכנים, כלומר למשמעויות שמעניקים היהודים למנהגיהם ולטקסיהם, הרב כושל ומכשיל. טעות היא לחשוב, הוא טוען, ש"היהדות היא גזענית". ודאי! כשם שטעות היא לחשוב ש"היהדות" היא אוהבת אדם-באשר-הוא, או ש"היהדות" היא סוציאליסטית או קפיטליסטית, פילנתרופית או מיזנטרופית. דווקא בימינו אלה, כאשר גזענותם של יהודים נוטפת כשרף מכל עץ ושיח, מקדיש הרב נבון את מעט המילים המותרות לו במסגרת הספר לעובדה הנכונה, ש"כל אדם, בן כל גזע, יכול להתגייר", ונמנע מלציין, שבתרבות המכנה בכינוי זהה כל מי שלא התגייר ("גוי"), יש פוטנציאל אפל של שנאת זרים, המתממש לא פעם בצורות מכוערות ביותר.
ד.
חייו של הרב נבון, מי שכבר "כתב שישה ספרי עיון בנושאי יהדות" ורומן אחד, משיקים, נוגעים ואף מעורבים, על

אצבע אלהים. אחת ואין בלתה

פי עדותו שלו, בחיי העדה החילונית בארץ. הוא אף אינו איש יהודי המסתגר בין חומות תרבותו, ולראיה: הקפדתו לצטט, ברוב 101 הקטעים שבספרו, מפי חכמי אומות העולם, מבורחס ועד צ'רצ'יל. כמה מייאש לחשוב, שגם בספר המתנה הזה, פרי מקלדתו של רב מודרני ומסביר פנים, נשמע קולה הבוטח של "יהדות" אחת, אין בלתה, הטוענת כי טעות היא לחשוב ש"הסמלים של ראש השנה הם רימון ותפוח בדבש" (עמ' 88). "הסמל המתבקש הוא השופר", קובע כבוד הרב, "וזו בלי ספק המצווה המרכזית של היום". כמה נכונים דבריו ביחס ל"יהדות" ההיסטורית, כמה אינם נכונים ביחס ליהדותם דהיום של רבים ורבות בארץ ומחוצה לה, שמחמת המהפכות והטלטלות שעברו על העולם היהודי במאות השנים האחרונות, הרימון והתפוח בדבש הם כן, בעולמם, "הסמלים של ראש השנה". בסופו של דבר, מסתבר, שהתפוח, למרות ניסיונות ההכחשה, הוא אופציה לא רק בקשר לאימנו חוה בגן העדן, אלא גם לנו, לבנינו ולבנותינו ול"יהדותנו" בעולם הזה. על האופציה הזו ראוי וכדאי להגן.

חיים נבון, חוה לא אכלה תפוח, 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות, ידיעות ספרים, תל-אביב, 2012

* באֵרי צימרמן (יליד 1951) הוא מבקר ספרות, מורה, ומשורר ישראלי. מרצה במכללת "עלמא", ובמכינה הקדם צבאית "בני ציון" בתל אביב

על צלמו ודמותו. הגיגים לקראת יום כיפור וראשית השנה.

צילום: תימור פראג

משהו חי וחם. בריאת השיר היא יצירת צורה שלוכדת משהו חי וזורם בתנועה.

איך שיר נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה
איך שיר נולד?
כמו תינוק
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך שיר נולד?
כמו תינוק

מחבר שלוש מילים
מחמם על אש קטנה
ורץ מהר להביא
בצל מהשכנה
מוסיף שני חרוזים
קצת פלפל, קצת מלח
מערבב שלושה כבשים
וזורק קובייה של קרח

חשוב מאוד שהקרח יהיה חם
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים
ופתאום – איזה יופי
הוא הולך – לבד
איך שיר נולד?
כמו תינוק…

אחרי שנולד השיר איך שיר נולד, כל מה שנגיד על המלים שלו יהיה דיבור על פרט אחד מתוך השלם. ולמרות שבמקור נכתב השיר כחלק מספר בכל זאת למרביתנו התוודע השיר כחלק מההופעה הנפלאה של הכבש השישה עשר לשירים שהולחנו על-ידי יוני רכטר.
מתוך הויקיפדיה: "הכבש השישה עשר הוא שמו של ספר ילדים, וכן שמם של הצגה ואלבום מוזיקה שנוצרו בעקבותיו. ספר השירים "הכבש השישה עשר" נכתב על ידי יהונתן גפן בזמן שחי בפריז. בשנת 1978 הופק על ידי דודו אלהרר אלבום המבוסס על שירי הספר, בהשתתפות יהודית רביץ, גידי גוב, יוני רכטר ודייויד ברוזה. 'הכבש השישה עשר' נכתב עבור ילדים."

צילום: תימור פראג

וזה אכן היופי בשירים של יהונתן גפן, שהם נכתבו עבור ילדים ויש בהם פשטות של רעיונות. לעיתים בתוך החיבור הפשוט ביותר נמצאת אסטתיקה במעלה הגבוהה ביותר שלה. היא מחברת את קווי המחשבה בתזמון ובמיקום כה מדוייקים עד שנוצרת צורה חדשה. זו צורה שברא המשורר והיא מבטאת את התובנה החיה שלנו; התובנה האורגנית, שנמצאת בתנועה מתמדת. בריאת השיר היא יצירת צורה, שלוכדת משהו חי וזורם בתנועה. צורה קיימת, קבועה, פוגעת בחוויה החיה ומשקפת מתוכה את סוד החיים.
יהונתן גפן כותב לילדים אבל איננו מוזיל את ערך עבודת השירה. השירה שלו היא מפגשים מפתיעים ומצחיקים בין מרחבים סמנטיים, בין תחומים של חשיבה שהמבוגרים בדרך כלל אינם מערבבים ביניהם, ודווקא השירה לילדים מניחה לו לערבב אותם וכך ליצור איזו אמת שהזמן איננו שוחק אותה.
ולכן, יצירה משנת 1978, (הספר כאמור נוצר עוד קודם לכן), מצליחה להישמע מחדש משך שלושים השנים שעברו מאז ותמשיך אני מקווה גם הלאה. אותו סוד שמחבר את עולם הכתיבה ("מחבר שלוש מילים") ובין בישול ("מחמם על אש קטנה, ורץ מהר להביא, בצל מהשכנה") וחזרה לעולם השירה שקורץ קצת למלאכת יצירת תכשיטים ("מוסיף שני חרוזים"), וחוזרים לבישול עם קריצה למטפורות השחוקות של המלים הבאות ("קצת פלפל, קצת מלח"), ועכשיו הפואנטה הנהדרת: "מערבב שלושה כבשים" כי כל הספר וכל הערב מדבר לנו על כבשים ואז הערבוב הזה שמזכיר ליהונתן ערבוב של משקה קוקטייל, מוביל אותו כבר לשורה הבאה, שבה הוא זורק חתיכות קרח, אבל אחר כך בבית הבא יגיד לנו שהקרח יהיה חם ובקיצור, אנו כבר נמצאות בשרשרת של נון-סנס שגדולתה בכך שהיא לא כל כך נונסנסית, כפי שהראיתי, אלא מחברת בין מרחבי חשיבה שמשוחחים ברצינות רבה על תהליך של יצירת שיר, על היחסים המורכבים שבין התוכן ובין הצורה ביצירה.
איך שיר נולד? כמו תינוק, בריאת השיר, כמו הבריאה האלוהית של אדם (וחוה). וחייבים שיהיה בתהליך הזה חום וחמלה. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים. וגם אם נדמה לנו שמאחורי הכולם שמחים מתגוררת קצת בדידות, אנחנו מברכים על הבריאה, על היווצרות הדבר החדש, שפתאם איזה יופי, הוא הולך לבד.

מתוך: הכבש השישה עשר, הרשת.

על צלמו ודמותו.

• 

  צילום: תימור פראג

  הגיגי ספרות לקראת יום כיפור וימי ראשית השנה

 משחק של צלם ודמות.

"על צלמו ודמותו", הוא שיר שגר על השטח המפורז שבין פזמון לשירה, אם האו"ם היה מכריח אותנו לסמן גבול היינו מכניסים אותו למדינה של השירה. אבל המקום ליד הגבול מתאים לו. שם, הוא מתחיל את השיר במשחק של מצלול המלים צלם ודמות. משחק החלפת המקומות וההטיות המהיר הזה, מקרב אותו ואותנו אל הנוכחות של הסוד, אל "האתה הנצחי" כמו שאומר מרטין בובר.

בנקודה הזאת בשיר, דומה שהמשורר נבהל. מהמדינה של השירה הוא ברח קצת אל השטח המפורז ועבר לפזמונאות שהוא מכיר: והוא משרטט את דמותו במראה, הפרוטרט שלו יוצר רגרסיה של התיילדות רגעית.

ובכל זאת, למרות שהשורות הללו מקטינות את החוויה המעניינת שנוצרה בתחילת השיר, הן יוצרות משהו הכרחי, את הפרופיל האנושי.
שלאחריו השיר מציל את עצמו, ומתבגר ומשלח משפט חשוב לאוויר העולם: זהו, אומר המשורר, אל תגעו בזה יותר. זוהי אמירה אתאיסטית, של מי שכבר עומד על דעתו ועל בגרותו ומבין את אחריותו בעולם, כעץ שממנו נובעים פירותיו.

זאת כבר אחריות הורית. ואחריות הורית היא חינוכית בהכרח ומכילה תודעה עצמית וידיעה איומה עולה ממעמקים: הידיעה התובעת מאיתנו לבחור בדרך הישר. מהי דרך הישר? הדרך של בצלמו ובדמותו. והרגע הזה, של גילוי האחריות, הוא רגע מפחיד בכובד המשמעות שהוא נושא עמו.

תודה יהונתן על השיר המיוחד הזה, במיוחד בגלל שהוא נמצא במקום שמסרב לקבל את הגבולות, לא את אלה של השירה ולא את אלה שמגדירים אותנו בדרכים אחרות.

יהונתן גפן, על צלמו ודמותו, "משירי הבריאה השקטה", בעיקר שירי אהבה, א.ל. הוצאה מיוחדת
נמצא בתוך: חוזר אל עצמך, חיי אדם בין לידה ולזקנה, לקט מן המקורות והשירה העברית החדשה בעריכת אריה בן-גוריון, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אגור בחלומי

(חימר באירלנד הישנה, מסמל מוות. סיפור שהוא כאילו על לא-סיפור וקשה להבין למה הוא נשאר איתנו גם כשעזבנו אותו)

"המנהלת שחררה אותה ברגע שתסתיים סעודת הערב של הנשים ומריה ציפתה ליציאתה בערב החופשי שלה. המטבח היה ללא רבב: הטבח אמר שמיחם הנחושת מבריק כמו מראה. האש יפה ובהירה, ועל אחד השולחנות היו ארבע עוגות של פירות יבשים. העוגות נראו שלמות; אבל אם הסתכלת מקרוב, יכולת לראות שהן נחתכו לפרוסות ארוכות עבות והיו מוכנות להגשה בשעת התה. מריה פרסה אותן בעצמה.
מריה הייתה אישה ממש, ממש קטנה, אבל היה לה אף ארוך וסנטר מאד ארוך. היא דיברה מעט דרך אפה, תמיד רגועה. "כן חמודה", "לא חמודה". תמיד נשלחה אל הנשים כשהחלו לריב על קערות הכביסה ותמיד הצליחה להשכין שלום. יום אחד אמרה המנהלת:
מריה, את משכינת שלום אמיתית!
וסגנית המנהלת ושתיים מהדיירות שמעו את המחמאה. וג'ינג'ר מוני, אמרה תמיד, מה לא הייתה עושה לגולם שאחראי על המגהצים אילולא מריה. כולם כל כך חיבבו את מריה.
הנשים היו סועדות את ארוחת הערב שלהן בשש, והיא יכלה לצאת לפני שבע. מבולסברידג' ל"פילאר", עשרים דקות; מהפילאר לדרמקונדרה, עשרים דקות; ועשרים דקות לקנות דברים. היא תהיה שם לפני שמונה. היא הוציאה את ארנקה בעל אבזמי הכסף, וקראה שוב את המלים מתנה מבלפסט. היא מאד אהבה את הארנק הזה כי ג'ו הביא לה אותו לפני חמש שנים כאשר הוא ואלפי נסעו לבלפסט בהסעה של חופשת פסחא. בארנק היו שני מטבעות של שניים וחצי שילינג וכמה פני. יוותרו עוד חמישה שילינג לפחות לאחר שתשלם את דמי החשמלית. איזה ערב נחמד יהיה להם. כל הילדים שרים! היא רק מקווה שג'ו לא יגיע שיכור. הוא היה כל כך שונה כשהיה שותה.
פעמים רבות רצה שתבוא ותגור איתם; אבל היא חשה שתכניס את עצמה ביניהם (למרות שאשתו של ג'ו הייתה כל כך נחמדה אליה) והיא התרגלה לחיים במכבסה. ג'ו היה בחור טוב. היא טיפלה בו וגם באלפי; וג'ו אמר פעמים רבות:
"אמא זאת אמא אבל מריה היא אמי האמיתית"
הבנים סידרו לה את המשרה הזאת בדבלין במכבסת למפלייט, אחרי הגירושין בבית, וזה מצא חן בעיניה. בעבר הייתה לה דעה רעה על פרוטסטנטים, אבל עכשיו חשבה שהם אנשים מאד נחמדים, מעט שקטים ורציניים, אבל אנשים שטוב לחיות אתם. והיו לה שתילים בחממה והיא אהבה לטפח אותם. היו לה שרכים נהדרים ופרחי שעווה ומתי שבאו לבקר אותה, תמיד נתנה לאורח ייחור אחד או שניים מהמשתלה שלה. דבר אחד לא היה לרוחה, והיו אלו המזמורים הדתיים בטיולים, אבל המנהלת הייתה אישה כה נעימה וקל  להסתדר איתה, כה עדינה.
כשהטבח אמר שהכל מוכן, הלכה לחדר האוכל והחלה לצלצל בפעמון הגדול. תוך דקות ספורות נכנסו  הנשים בזוגות ובשלשות, מנגבות את ידיהן המהבילות בסינרים ומפשילות את שרוולי העליוניות על זרועותיהן האפופות אדים. הן התיישבו מול הספלים הענקיים אותם מילאו הטבח והגולם בתה חם, שכבר היה מעורב בחלב וסוכר בתוך פחים גדולים. מריה השגיחה על חלוקת העוגות של הפירות היבשים ודאגה שכל אישה תקבל את ארבע הפרוסות שלה. הרבה צחוק ובדיחות היו משך הארוחה. ליזי פלמינג  אמרה שמריה הייתה משוכנעת שתמצא טבעת ולמרות שפלמינג אמרה זאת כל כך הרבה פעמים בערבי ההלואין, מריה צחקה ואמרה שהיא לא רוצה לא טבעת וגם לא גבר; וכאשר צחקה עיניה האפורות-ירוקות זהרו באכזבה ביישנית וקצה אפה כמעט נגע בקצה סנטרה. אחר כך ג'ינג'ר מוני, הרימה את ספל התה למען בריאותה של מריה בעת שכל הנשים הרעישו בספליהן על השולחן, ואמרה שהיא מצטערת שאינה יכולה לשתות עם זה פורטר ומריה צחקה שוב עד שקצה אפה כמעט נגע בקצה סנטרה ועד שגופה המיניאטורי כמעט התפרק לגרמיו, כיוון שידעה שלמרות הכל מוני התכוונה לטוב, למרות שהיו לה מושגים של בחורה פשוטה.
אבל כמה שמחה כאשר הנשים סיימו את הארוחה והטבח והגולם סיימו לנקות את כלי התה! היא חזרה לחדר השינה הקטן שלה, ושינתה את מחוג השעון המעורר משבע לשש, כי זכרה שלמחרת תתקיים תפילת בוקר. אחר כך פשטה את חצאית העבודה ואת מנעלי העבודה והוציאה את חצאיתה הטובה ושמה על המיטה ואת נעלי הערב הקטנטנות הניחה למרגלות המיטה. היא החליפה גם את חולצתה, כשעמדה מול המראה, היא זכרה איך היתה מתלבשת לכבוד המיסה של יום ראשון בבוקר כאשר היתה ילדה קטנה; והביטה בחיבה יוצאת דופן על גופה הזעיר אותו הייתה מיפה הרבה, למרות השנים שעברו עליו, נראה בעיניה גוף קטן ונקי.
כשיצאה החוצה, היה הרחוב ממורק מהגשם והיא היתה מרוצה ממעיל הגשם הישן החום. החשמלית הייתה מלאה והיא נאלצה לשבת על הספסל הקטן בסוף הקרון כשפניה אל כל האנשים, וכפות רגליה בקושי נוגעות ברצפה. היא תכננה במוחה את כל הדברים שעליה לעשות וחשבה כמה טוב יותר היה להיות עצמאית ושיהיה לה כסף בכיס. היא קיוותה שיהיה להם ערב נעים. הייתה בטוחה שיהיה כך, אך לא יכלה שלא לחשוב כמה חבל שאלפי וג'ו לא מדברים. הם תמיד רבים עכשיו אם כי בילדותם המשותפת היו החברים הכי טובים: אבל אלה החיים.

Old Gater Pillar Belfast

בפילר ירדה מהחשמלית ופילסה דרכה במהירות בתוך ההמון. היא נכנסה לקונדיטוריה דאונס אבל החנות הייתה מלאה כל כך באנשים ועבר זמן רב עד שפנו אליה. קנתה מבחר של תריסר עוגות בפני, ולבסוף יצאה מהחנות עמוסה בשקית גדולה. אחר כך חשבה מה תקנה עוד: רצתה לקנות משהו ממש נחמד. ברור שיהיו להם הרבה תפוחים ואגוזים. היה קשה לדעת מה וכל שיכלה לחשוב עליו היה עוגה. היא החליטה לקנות עוגת שזיפים אבל על פניה של עוגת השזיפים של דאונס לא היה זיגוג שקדים ראוי, כך שהמשיכה לחנות ברחוב הנרי. כאן, הוציאה זמן רב עד שמצאה מה שרצתה והצעירה המטופחת מאחורי הדלפק, שהתעצבנה ממנה ללא ספק, שאלה אותה אם זאת עוגת חתונה שהיא רוצה לקנות. שאלתה גרמה למריה להסמיק ולחייך אל הצעירה; אבל הצעירה התייחסה אל הכל ברצינות רבה ולבסוף בצעה פרוסה עבה מעוגת השזיפים עטפה אותה ואמרה:
"שני שילינג וארבעה פני בבקשה"
היא חשבה שתצטרך לעמוד בחשמלית של דרמקונדרה כיוון שאיש מהגברים הצעירים לא נראה ששם לב אליה אבל אדון מבוגר נתן לה מקום. הוא היה גבר חסון והוא חבש כובע חום קשיח; פניו היו אדומים רבועים ושפמו אפרפר. מריה סברה שהיה לו מראה של קולונל, וחשבה עד כמה היה הרבה יותר מנומס מהצעיר שלטש עיניים ממש מולם. האדון החל לשוחח איתה על הלואין ועל מזג האוויר הגשום. הוא הניח שהשקית היתה מלאה בדברים טובים, עבור הקטנטנים, ואמר, זה בסדר גמור שהצעירים יהנו כל זמן שהם צעירים. מריה הסכימה איתו ועודדה אותו בניד ראש ובהמהום. הוא היה מאד נחמד אליה, וכאשר יצאה בגשר התעלה, הודתה לו וקדה, והוא קד לה חזרה בהורידו את כובעו וחייך אליה בנועם, ובעת שעלתה במעלה המדרכה, מכופפת את ראשה הזעיר תחת הגשם, חשבה כמה קל להכיר גבר גם אם הוא שתוי קצת.
כשהגיעה לבית של ג'ו, כל אחד אמר: "היי הנה מריה!". ג'ו היה שם לאחר ששב מהעסק, וכל הילדים היו לבושים בבגדי יום ראשון. שתי ילדות גדולות שהגיעו מהשכנים המשיכו במשחקן. מריה נתנה את השקית עם העוגות לילד הגדול, אלפי, לחלק אותן וגברת דונאלי אמרה שיפה מאד מצדה להביא שקית כה גדולה של עוגות והורתה לכל הילדים להגיד:
"תודה, מריה"
אבל מריה אמרה שהביאה משהו מיוחד לאבא ולאמא, משהו שהם בטוח יאהבו, והחלה לחפש את עוגת השזיפים. היא בדקה בשקית של דאונז, ואז בכיסים של מעיל הגשם ובשידה במסדרון, אך באף מקום לא יכלה למצוא אותה. ואז שאלה את כל הילדים אם מישהו מהם – בטעות כמובן – אכל אותה, אבל הילדים אמרו כולם שלא ונראו כמי שלא היו רוצים לאכול עוגה אם יואשמו שגנבו אותה. לכל אחד היה פתרון למסתורין וגברת דונאלי אמרה בפשטות שמריה השאירה אותה בחשמלית. מריה שזכרה כמה בלבל אותה הגבר עם השפם האפור, האדימה מאשמה ורוגזה. המחשבה על כישלון ההפתעה הקטנה ועל השילינג ושני הפני שזרקה על כלום הביאה אותה כמעט לפרוץ בבכי.
אבל ג'ו אמר שזה לא חשוב והושיב אותה ליד האח. הוא היה מאד נחמד אליה. הוא סיפר לה כל מה שקורה במשרד שלו, חוזר על תשובות מחוכמות שהשיב למנהל. מריה לא הבינה למה ג'ו צוחק כל כך מהתשובות של עצמו אבל אמרה שהמנהל בוודאי היה אדם שתלטן שיש להסתדר אתו. ג'ו אמר שהוא לא כל כך גרוע כשיודעים איך לקחת אותו, ושהוא די הגון כל זמן שאתה לא מורח אותו בקטע לא טוב. גברת דונאלי ניגנה לילדים בפסנתר והם רקדו ושרו. אחר כך חילקו שתי הילדות השכנות סביב את האגוזים.
אף אחד לא יכול היה למצוא את מפצח האגוזים וג'ו כמעט שהחל להתרגז מזה ושאל איך הם מצפים שמריה תפצח את האגוזים ללא המפצח. אבל מריה אמרה שהיא לא אוהבת אגוזים והם לא צריכים להרגיש רע בגללה. אחר כך ג'ו שאל אם תרצה בקבוק של בירה ומיד דונאלי אמרה שיש גם יין פורט בבית אם היא מעדיפה אותו. מריה אמרה שהיא מעדיפה שהם לא יבקשו ממנה לשתות דבר: אבל ג'ו התעקש.

ג'יימס ג'ויס

כך שמריה הניחה לו לנהוג כחפצו והם ישבו ליד האש ודיברו על זמנים עברו. מריה חשבה שתגיד מילה טובה על אלפי. אבל ג'ו צעק שאלוהים יהרוג אותו אם עוד פעם ידבר איזו מילה עם אחיו ומריה אמרה שהיא מצטערת שהזכירה את הנושא. גברת דונאלי אמרה לבעלה שבושה גדולה שדיבר באופן הזה על אחיו בשרו ודמו אבל ג'ו אמר שאלפי הוא לא אח שלו וכמעט שהחל על כך ריב. וג'ו אמר שהוא לא יאבד את מצב הרוח שלו בהתחשב בערב הזה וביקש מאשתו שתפתח עוד בירה. שתי הילדות השכנות הכינו כמה משחקי הלואין ומיד הכל היה שוב שמח. מריה התמוגגה למראה הילדים השמחים כל כך ומצב הרוח הטוב של ג'ו ואשתו. הילדות השכנות שמו כמה צלוחיות על השולחן והובילו את הילדים בעיניים קשורות לשולחן. אחד מצא ספר התפילות ויתר השלושה את המים; וכאשר אחת מהילדות השכנות מצאה את הטבעת גברת דונאלי נופפה באצבעה אל הנערה המסמיקה כאילו אומרת היי, אני יודעת עליך את הכול! הם עמדו על זה שיקשרו למריה את העיניים והובילו אותה לשולחן לראות מה תזכה, ובשעה ששמו עליה את המטפחת, מריה צחקה וצחקה שוב עד שקצה אפה כמעט שנגע בקצה סנטרה.
הם הובילו אותה לשולחן בין צחוק והתבדחויות והיא הושיטה את ידיה באוויר כפי שנאמר לה לעשות. היא הניעה את ידה באוויר מפה לשם והורידה אותה על אחת הצלוחיות. היא הרגישה חומר לח באצבעותיה והתפלאה שאיש לא מדבר או מוריד ממנה את המטפחת. הייתה הפוגה לכמה שניות ואז התכתשויות ולחישות. מישהו אמר משהו על הגינה ולבסוף גברת דונאלי אמרה דבר כעוס מאד לאחת מהילדות השכנות והורתה לה לזרוק את זה מיד: זה לא הוגן. מריה הבינה שטעתה הפעם ועליה לעשות זאת שוב ובפעם הזאת מצאה את ספר התפילה.

מיס מק'לאוד רייל. תווים

לאחר מכן גברת דונאלי ניגנה "מיס מק'לאוד ריל" עבור הילדים וג'ו הכריח את מריה לשתות כוס יין. מיד היו שוב כולם שמחים למדי וגברת דונאלי אמרה שמריה תיכנס למנזר עוד לפני שתסתיים השנה כיוון שזכתה בספר התפילה. מריה מעולם לא ראתה את ג'ו כל כך נחמד כלפיה כפי שהיה אותו ערב, כל כך הִרְבָּה בשיחה נעימה ובזכרונות. היא אמרה שהם היו כולם טובים מאד אליה.
לבסוף נעשו הילדים עייפים ומנומנמים וג'ו שאל את מריה אם תשיר להם כמה שירים קטנים לפני שתלך, אחד מהשירים הישנים. גברת דונאלי אמרה, "בבקשה מריה!" כך שמריה הצטרכה לבוא ולעמוד ליד הפסנתר. מרת דונאלי התרתה בילדים שיהיו שקטים ויקשיבו לשיר של מריה. אחר כך ניגנה את הפרלוד ואמרה "עכשיו, מריה!" ומריה, סמוקה עד מאד החלה לשיר בקול רועד וזעיר. היא שרה "אגור בחלומי" וכשהגיעה לבית השני שרה במקומו מהתחלה:

                         בין קירות של שיש אגור בחלומי
צמיתים ועבדים יסתופפו עמי
וביניהם, בין כל גבר ועלמה
אנוכי היא התקווה עצמה.

                         כסף רב מספור רכשתי וטובין
יכולתי להשתבח בשושלת יוחסין
ועוד חלמתי, מה ששימח אותי יותר מכל
שאהבתך אותי היא כאתמול.

אבל אף אחד לא הראה לה את טעותה; וכשסיימה לשיר ג'ו היה מאד נרגש. הוא אמר שאין כמו מה שהיה ושום מוסיקה איננה כמו המוסיקה של באלף הישן והטוב, לא חשוב מה אחרים יגידו. ועיניו התמלאו כל כך בדמעות עד שלא יכל למצוא מה שחיפש ולבסוף היה צריך לשאול את אשתו שתאמר לו איפה פותחן הבקבוקים."

ג'יימס ג'ויס, חימר, מתוך: מאגר האינטרנט, תרגום: אורית פראג
(עבודת סיום בסדנת תרגום בהנחייתו של פרופ' גבריאל צורן, החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה)

חמש נקודות של ערך.

אם הייתה נורה אפרון, תלמידתו של א.ב. יהושע, גם היא הייתה מבינה שהחטא שלה הוא אולי כאילו קטן. שהמשקל שלו רק חמישה אחוז מהמאה.

את קובץ הטורים הנחמד של נורה אפרון (שמתה לנו ממש לפני כמה חודשים ומיד כשגמרתי את הספר, שגרם לי להרגיש שאני כבר ממש מכירה אותה, חשבתי לעצמי שממש ממש לא מתאים לה למות), אפשר לבקר בשני אופנים. ושני האופנים הללו כמעט כמעט שווים בערכם.
כמעט, אבל יש ביניהם הבדל של חמישה אחוז.
ובכן, האופן הראשון הוא מהבחינה של הערצה למי שיצרה סוג של ז'אנר, כתיבת טורים בדרך אישית שמביאה דרך החשיפה האינטימית והכנה, תובנות ברמות שונות על העולם ועל החיים בתוכו. גם אם אין לאפרון קרדיט של ממציאת הז'אנר, היא ללא ספק הביאה אותו לידי שכלול בסוגו. זו כתיבה שנותנת לגיטימציה לעיסוק בבנאלי בדרך קלילה, ומושחזת, שאיננה נטולת אנטליגנציה, ומה שחשוב הרבה יותר, איננה נטולת ענווה ואירוניה עצמית.
ניקח לדוגמה את הפרקים "חיי כקציץ בשר" ו"חיי כיורשת". בשניהם היא מספרת סיפורים שיש בהם מוסר השכל מבדח. בראשון, ידיד שלה פתח מסעדה וכינה את אחד המאכלים בתפריט על שמה. זאת לאחר שבהכנות לפתיחת המסעדה טרח וביקש מחוג ידידיו, שכלל גם את אפרון, שימליצו על מאכל לתפריט המסעדה. הסיפור שוטף ומלא הומור מלכתחילה כי עצם העובדה ששמה מונצח בקציץ בשר הוא דבר מצחיק וקומי בפני עצמו. בסופו של דבר התהילה הניו-יורקית הזאת משתבשת במקצת, וכל צעד עד הסוף המריר, מלא באירוניה עצמית נהדרת. אינני רוצה לספר עוד את מוצאותיה כדי לא לקלקל למי שרוצה לקרוא. (הספר הזה בהחלט שווה רכישה בסטימצקי בנתב"ג ואפשר לסיים אותו עד שמגיעים ליעד).
חייה של אפרון כיורשת, הוא סיפור קומי מוצלח אף הוא ומתאר בפרוטרוט איך כמעט וירשה הון מדודהּ שהלך לעולמו. אפרון ואחיותיה, הסתבר, היו היורשות הטבעיות לדוד, שבצעירותו היו הוא ואשתו קומוניסטים ובבגרותם נשארו חשוכי ילדים ובעלי חוש עסקי מפותח בתחום הנדל"ן. כאשר היה הדוד גוסס בדלקת ריאות חמורה, התבשרה אפרון על מותו הקרב והתקשרה מיד לאחותה דיליה והודיעה לה: תתכונני להיות יורשת. אותו זמן עסקה אפרון בכתיבת תסריט שהיה, כפי שציינה, אמור לשפר את מצבה הכלכלי… לאפרון כשרון של מספרי בדיחות, והיא יודעת איך לשים את הפאנצ'ליין במקום שצריך, מה עוד שכל הסיפור הזה בא על רקע העובדה שהתסריט עליו עבדה היה זה שהקנה לה שם בינלאומי: "כשהארי פגש את סאלי" והיא הצליחה בסופו של דבר למצוא את הכסף לשדרוג מבואת הכניסה לבית שלה.

אפרון. מושחזת

על שני הטורים האלה מצטרף טור אחד נוסף, "רק רציתי לומר: העולם איננו שטוח" שבו היא יורדת ירידה של כמה טונות דינמיט על הגאווה והאגו הנפוח של הפובלציסט תומס פרידמן. שם המאמר הוא פרפרזה על רב המכר של פרידמן, שכידוע צידד בפלישה של ארה"ב לעירק ורק בשנת 2006 נאלץ לאכול את הכובע. פרידמן, כתבה אפרון, הוא בעל הטור החשוב בעולם והוא פַּנליסט (ציטוט: "תפקידו של הפנליסט הוא לנסח היטב ובהקשר הנכון את האמירה המקובלת התורנית, ולהעניק לה תוקף ראוי"). וכאן כותבת אפרון בלשון מושחזת על הכנסים (הרוב גברים והרוב לבנים) הללו, שמתאספים חדשות לבקרים וקובעים קביעות נחרצות, שלאחר כמה שנים מתגלות כמוטעות, שאז יתקיים כנס חדש והפאנל יקבע את הקביעה ההופכית. כך קבעו שהאינטרנט יוריד את כל המחיצות בין הקבוצות בעולם, ויהפוך את הכול לזירה גלובאלית אחת ואז קבעו ההיפך, או שקבעו ש"יש כסף באינטרנט" והוכיחו את העניין בסיוע עתידנאים למיניהם וכוכבי שביט כגון פרידמן, ואז, כמה שנים אחר כך הסתבר שאין כסף באינטרנט והסבירו מיד ברמת שכנוע עמוק גם את התופעה הזאת. והיא מסיימת את הטור בפיסקה הבאה: "דרך אגב, העולם איננו שטוח. בכל מקום יש קירות מפרידים. אילו לא היו, לא היינו נכנסים לעיראק, שם כולם יצאו מופסדים, לא רק תום פרידמן."
עד כאן למה אפרון תותחית. על כך אוסיף שהיא תורגמה באופן נהדר על-ידי אורית הראל. בכלל לא מרגישים את האנגלית האמריקאית מאחורי הכתיבה. הישג יוצא דופן בתרגום מאנגלית.
ובכל זאת חסר משהו בקובץ הטורים של אפרון. מה חסר? חסר משהו ב"אמריקאיות" שכן מצליחה לחדור בטקסט, כי היא כבר חלק מחיינו, והיא משתקפת ממסך הטלוויזיה וממסכי הקולנוע ומכל אמצעי התקשורת האחרים. מעין קולקציה של משתנים המתרדדים והולכים והם מורכבים מאופנה ומאנשים בעלי קסם ושנונים, שהם חכמים ומצחיקים ויודעים להעניק לקוראת עונג של שותפות בזהר קליל, נחמד, מושחז, כמעט נכון, כמעט מדוייק. ממש כמו להדגים אורגזמה מלאכותית בבית קפה.
זה מצחיק שאנחנו מזייפים אורגזמה. אבל זה גם לא מצחיק. זה לפעמים טרגי. והטרגיות הזאת לא עוברת במה שכתבה אפרון.
אז מה הבעיה?
הבעיה היא שאפרון כבר שכנעה אותי שהיא חכמה ומושחזת. ודווקא בגלל זה, אני רוצה שתיתן לי משהו נוסף. משהו שלא יהיה פטתי אבל גם שלא יצבע את הכל בזהר מזוייף של שנינות.
אני רוצה להדגים את הדבר בסיפור יפה שסיפרה א. חברה טובה שלי, שהייתה תלמידה לספרות בתואר ראשון בחיפה, אצל המורה, הסופר, פרופסור א.ב. יהושע, בקורס "העלילה ברומן". חברתי כתבה עבודה מזהירה באמת על הספר ג'ין, של אלן רוב-גרייה. סופר של הזרם הקרוי ניאו-ניאו רומן ממבשרי הפוסט מודרניזם. זה היה ניתוח של הספר שבנוי משלושה פרקים ובכל פרק, הגיבור/ה ג'ין הוא אישה או אדם בעל זהות אחרת. בסיכום עבודתה כתבה א. שבעצם לא אהבה את הספר, שכל יתרונו שהוא מבריק ומעורר תחושה של חלום מסוייט אבל אין בו ערך של אמירת אמת על החיים.
ומה חשב המורה שלה על העבודה הזאת? המורה, הסופר א.ב. יהושע, נתן ציון גבוה של 95% וכתב לה: "חמש הנקודות שהחסרתי ממאה נגזרות מן העובדה שבחרת ספר כזה לעבודה".
א. אומרת כי חמש הנקודות שהחסיר יהשוע מעבודתה, הן נקודות בלתי נשכחות בחייה וליוו אותה כסמן דרך, כמו האש בלפיד שהוביל את עם ישראל במדבר. בחמש הנקודות הללו, יהשוע אמר לסטודנטית שלו, שהיכולת הגבוהה שלה איננה יכולה להיות מבוזבזת על הצלחה שאין בה טעם ערכי.
ואולי, אם הייתה נורה אפרון, תלמידתו של א.ב. יהושע, גם היא הייתה מבינה שהחטא שלה הוא אולי כאילו קטן. שהמשקל שלו רק חמישה אחוז מהמאה. אבל אולי גם הייתה אומרת לעצמה, כי דווקא היכולת לכתוב תסריט מבריק כמו זה של "הארי פגש את סאלי" וללגלג בתוך כך על דור שלם של צעירי שנות השמונים באמריקה, (או להבדיל, לכתוב תסריט פוליטי חשוב כמו "סילקווד") דווקא בגלל שהיא לא נפוחה כמו תומס פרידמן, ושמצחיק אותה שקוראים על שמה קציץ בשר במסעדה ניורקית נוצצת, יש עליה חובה מוסרית לכתיבה שמציגה גם את הצד השני של האורגזמה המלאכותית.

אז זה מה שחסר בספר של אפרון עליה השלום, שמתה לנו לפני כמה חודשים, חסרות שם חמש נקודות של איזה ערך ולכן גם שוכחים את הספר הזה תוך חמש דקות.

נורה אפרון, אני לא זוכרת כלום ועוד הרהורים ומחשבות, מאנגלית: אורית הראל, הוצאת עם עובד