אני לא זוכרת כלום – נורה אפרון

חמש נקודות של ערך.

אם הייתה נורה אפרון, תלמידתו של א.ב. יהושע, גם היא הייתה מבינה שהחטא שלה הוא אולי כאילו קטן. שהמשקל שלו רק חמישה אחוז מהמאה.

את קובץ הטורים הנחמד של נורה אפרון (שמתה לנו ממש לפני כמה חודשים ומיד כשגמרתי את הספר, שגרם לי להרגיש שאני כבר ממש מכירה אותה, חשבתי לעצמי שממש ממש לא מתאים לה למות), אפשר לבקר בשני אופנים. ושני האופנים הללו כמעט כמעט שווים בערכם.
כמעט, אבל יש ביניהם הבדל של חמישה אחוז.
ובכן, האופן הראשון הוא מהבחינה של הערצה למי שיצרה סוג של ז'אנר, כתיבת טורים בדרך אישית שמביאה דרך החשיפה האינטימית והכנה, תובנות ברמות שונות על העולם ועל החיים בתוכו. גם אם אין לאפרון קרדיט של ממציאת הז'אנר, היא ללא ספק הביאה אותו לידי שכלול בסוגו. זו כתיבה שנותנת לגיטימציה לעיסוק בבנאלי בדרך קלילה, ומושחזת, שאיננה נטולת אנטליגנציה, ומה שחשוב הרבה יותר, איננה נטולת ענווה ואירוניה עצמית.
ניקח לדוגמה את הפרקים "חיי כקציץ בשר" ו"חיי כיורשת". בשניהם היא מספרת סיפורים שיש בהם מוסר השכל מבדח. בראשון, ידיד שלה פתח מסעדה וכינה את אחד המאכלים בתפריט על שמה. זאת לאחר שבהכנות לפתיחת המסעדה טרח וביקש מחוג ידידיו, שכלל גם את אפרון, שימליצו על מאכל לתפריט המסעדה. הסיפור שוטף ומלא הומור מלכתחילה כי עצם העובדה ששמה מונצח בקציץ בשר הוא דבר מצחיק וקומי בפני עצמו. בסופו של דבר התהילה הניו-יורקית הזאת משתבשת במקצת, וכל צעד עד הסוף המריר, מלא באירוניה עצמית נהדרת. אינני רוצה לספר עוד את מוצאותיה כדי לא לקלקל למי שרוצה לקרוא. (הספר הזה בהחלט שווה רכישה בסטימצקי בנתב"ג ואפשר לסיים אותו עד שמגיעים ליעד).
חייה של אפרון כיורשת, הוא סיפור קומי מוצלח אף הוא ומתאר בפרוטרוט איך כמעט וירשה הון מדודהּ שהלך לעולמו. אפרון ואחיותיה, הסתבר, היו היורשות הטבעיות לדוד, שבצעירותו היו הוא ואשתו קומוניסטים ובבגרותם נשארו חשוכי ילדים ובעלי חוש עסקי מפותח בתחום הנדל"ן. כאשר היה הדוד גוסס בדלקת ריאות חמורה, התבשרה אפרון על מותו הקרב והתקשרה מיד לאחותה דיליה והודיעה לה: תתכונני להיות יורשת. אותו זמן עסקה אפרון בכתיבת תסריט שהיה, כפי שציינה, אמור לשפר את מצבה הכלכלי… לאפרון כשרון של מספרי בדיחות, והיא יודעת איך לשים את הפאנצ'ליין במקום שצריך, מה עוד שכל הסיפור הזה בא על רקע העובדה שהתסריט עליו עבדה היה זה שהקנה לה שם בינלאומי: "כשהארי פגש את סאלי" והיא הצליחה בסופו של דבר למצוא את הכסף לשדרוג מבואת הכניסה לבית שלה.

אפרון. מושחזת

על שני הטורים האלה מצטרף טור אחד נוסף, "רק רציתי לומר: העולם איננו שטוח" שבו היא יורדת ירידה של כמה טונות דינמיט על הגאווה והאגו הנפוח של הפובלציסט תומס פרידמן. שם המאמר הוא פרפרזה על רב המכר של פרידמן, שכידוע צידד בפלישה של ארה"ב לעירק ורק בשנת 2006 נאלץ לאכול את הכובע. פרידמן, כתבה אפרון, הוא בעל הטור החשוב בעולם והוא פַּנליסט (ציטוט: "תפקידו של הפנליסט הוא לנסח היטב ובהקשר הנכון את האמירה המקובלת התורנית, ולהעניק לה תוקף ראוי"). וכאן כותבת אפרון בלשון מושחזת על הכנסים (הרוב גברים והרוב לבנים) הללו, שמתאספים חדשות לבקרים וקובעים קביעות נחרצות, שלאחר כמה שנים מתגלות כמוטעות, שאז יתקיים כנס חדש והפאנל יקבע את הקביעה ההופכית. כך קבעו שהאינטרנט יוריד את כל המחיצות בין הקבוצות בעולם, ויהפוך את הכול לזירה גלובאלית אחת ואז קבעו ההיפך, או שקבעו ש"יש כסף באינטרנט" והוכיחו את העניין בסיוע עתידנאים למיניהם וכוכבי שביט כגון פרידמן, ואז, כמה שנים אחר כך הסתבר שאין כסף באינטרנט והסבירו מיד ברמת שכנוע עמוק גם את התופעה הזאת. והיא מסיימת את הטור בפיסקה הבאה: "דרך אגב, העולם איננו שטוח. בכל מקום יש קירות מפרידים. אילו לא היו, לא היינו נכנסים לעיראק, שם כולם יצאו מופסדים, לא רק תום פרידמן."
עד כאן למה אפרון תותחית. על כך אוסיף שהיא תורגמה באופן נהדר על-ידי אורית הראל. בכלל לא מרגישים את האנגלית האמריקאית מאחורי הכתיבה. הישג יוצא דופן בתרגום מאנגלית.
ובכל זאת חסר משהו בקובץ הטורים של אפרון. מה חסר? חסר משהו ב"אמריקאיות" שכן מצליחה לחדור בטקסט, כי היא כבר חלק מחיינו, והיא משתקפת ממסך הטלוויזיה וממסכי הקולנוע ומכל אמצעי התקשורת האחרים. מעין קולקציה של משתנים המתרדדים והולכים והם מורכבים מאופנה ומאנשים בעלי קסם ושנונים, שהם חכמים ומצחיקים ויודעים להעניק לקוראת עונג של שותפות בזהר קליל, נחמד, מושחז, כמעט נכון, כמעט מדוייק. ממש כמו להדגים אורגזמה מלאכותית בבית קפה.
זה מצחיק שאנחנו מזייפים אורגזמה. אבל זה גם לא מצחיק. זה לפעמים טרגי. והטרגיות הזאת לא עוברת במה שכתבה אפרון.
אז מה הבעיה?
הבעיה היא שאפרון כבר שכנעה אותי שהיא חכמה ומושחזת. ודווקא בגלל זה, אני רוצה שתיתן לי משהו נוסף. משהו שלא יהיה פטתי אבל גם שלא יצבע את הכל בזהר מזוייף של שנינות.
אני רוצה להדגים את הדבר בסיפור יפה שסיפרה א. חברה טובה שלי, שהייתה תלמידה לספרות בתואר ראשון בחיפה, אצל המורה, הסופר, פרופסור א.ב. יהושע, בקורס "העלילה ברומן". חברתי כתבה עבודה מזהירה באמת על הספר ג'ין, של אלן רוב-גרייה. סופר של הזרם הקרוי ניאו-ניאו רומן ממבשרי הפוסט מודרניזם. זה היה ניתוח של הספר שבנוי משלושה פרקים ובכל פרק, הגיבור/ה ג'ין הוא אישה או אדם בעל זהות אחרת. בסיכום עבודתה כתבה א. שבעצם לא אהבה את הספר, שכל יתרונו שהוא מבריק ומעורר תחושה של חלום מסוייט אבל אין בו ערך של אמירת אמת על החיים.
ומה חשב המורה שלה על העבודה הזאת? המורה, הסופר א.ב. יהושע, נתן ציון גבוה של 95% וכתב לה: "חמש הנקודות שהחסרתי ממאה נגזרות מן העובדה שבחרת ספר כזה לעבודה".
א. אומרת כי חמש הנקודות שהחסיר יהשוע מעבודתה, הן נקודות בלתי נשכחות בחייה וליוו אותה כסמן דרך, כמו האש בלפיד שהוביל את עם ישראל במדבר. בחמש הנקודות הללו, יהשוע אמר לסטודנטית שלו, שהיכולת הגבוהה שלה איננה יכולה להיות מבוזבזת על הצלחה שאין בה טעם ערכי.
ואולי, אם הייתה נורה אפרון, תלמידתו של א.ב. יהושע, גם היא הייתה מבינה שהחטא שלה הוא אולי כאילו קטן. שהמשקל שלו רק חמישה אחוז מהמאה. אבל אולי גם הייתה אומרת לעצמה, כי דווקא היכולת לכתוב תסריט מבריק כמו זה של "הארי פגש את סאלי" וללגלג בתוך כך על דור שלם של צעירי שנות השמונים באמריקה, (או להבדיל, לכתוב תסריט פוליטי חשוב כמו "סילקווד") דווקא בגלל שהיא לא נפוחה כמו תומס פרידמן, ושמצחיק אותה שקוראים על שמה קציץ בשר במסעדה ניורקית נוצצת, יש עליה חובה מוסרית לכתיבה שמציגה גם את הצד השני של האורגזמה המלאכותית.

אז זה מה שחסר בספר של אפרון עליה השלום, שמתה לנו לפני כמה חודשים, חסרות שם חמש נקודות של איזה ערך ולכן גם שוכחים את הספר הזה תוך חמש דקות.

נורה אפרון, אני לא זוכרת כלום ועוד הרהורים ומחשבות, מאנגלית: אורית הראל, הוצאת עם עובד