חוה לא אכלה תפוח – חיים נבון

כותב אורח: באֵרי צימרמן*

כמה מייאש לחשוב, שגם בספר המתנה הזה, פרי מקלדתו של רב מודרני ומסביר פנים, נשמע קולה הבוטח של "יהדות" אחת, אין בלתה, הטוענת כי טעות היא לחשוב ש"הסמלים של ראש השנה הם רימון ותפוח בדבש".

נבון. שופר ולא תפוח?

קולה הבוטח של יהדות אחת.

למרות כוונותיו הטובות לתקן "טעויות רווחות וסילופים נפוצים", כמה וכמה מתיקוניו של נבון לוקים בדיוקם, או אף שוגים לגמרי. כבר כותרתו של הספר – "חוה לא אכלה תפוח" – בטעות המחבר יסודה

א.
לכבוד ראש השנה היהודי ו"ימי התשובה" המסתעפים ממנו, בחרתי לבחון ספר חדש, שראה אור לפני זמן קצר. כותרתו הראשית היא: "חוה לא אכלה תפוח", והמשנית: "101 טעויות נפוצות בענייני יהדות". המחבר: הרב חיים נבון, רבה הצעיר, הסרוג והנמרץ של העיר מודיעין. הספר הופיע בכריכה קשה, בהידור רב, בהוצאת "ידיעות אחרונות" (עורך תחום ה"יהדות" בהוצאה הוא עמיחי ברהולץ), זכה למסע נאה של יחסי ציבור ואף נכנס לרשימת רבי המכר, אך למרות כוונותיו הטובות לתקן "טעויות רווחות וסילופים נפוצים" (עמ' 5) כמה וכמה מתיקוניו לוקים בדיוקם, או אף שוגים לגמרי, כפי שנדגים מיד. בנוסף לכך, כיוון שהוא מדבר בשמה של "יהדות" אחת, לוקה הספר במה שלוקים בו רבים וטובים בעולם הדתי האורתודוקסי (וגם, לא פעם, בעולם החילוני האורתודוקסי): צורך עמוק לייצר הרמוניה בין ניגודים, לתרץ ללא הרף, לעגל פה ולקמט שם, כדי שחלילה וחס לא ייגרם נזק לאיזו נפש רכה, עם חשיפתה לצרימותיהן של מסורות יהודיות בנות זמנים שונים, מתנגשות או סותרות.
הבה ניגש אל עניין ה"יהדות" האחת והיחידה מנקודת מוצא שונה. מדינת ישראל מכירה בזהותו של אדם כיהודי על פי אמות מידה המכונות בפינו "אורתודוקסיות". אמנם, ספק בעיניי אם יש בינינו ולו קומץ אנשים, המסוגלים באמת להוכיח שסבת סבתה של סבתם הגדולה היתה יהודייה (על פי אמות המידה הללו), אך בדרך כלל, הרבנות ה"אורתודוקסית" אינה יורדת לחייהן של משפחות ותיקות, ומסתפקת במירור חייהם של עולים למיניהם, בחסות החוק, שהפקיד בידיה את מפתחות שער הכניסה אל הזהות-היהודית-המוכרת-על-ידי-המדינה. מציאות מעציבה זו מעודדת יהודים רבים, "אורתודוקסים" ו"לא אורתודוקסים", לתפוש את ה"יהדות" כמין עוף מן העופות, שצבעו מוגדר וכנפיו מוגדרות ומקורו מוגדר ונוצותיו מוגדרות, וכל צבע כנף מקור ונוצה שכאלה ניתן לקבוע על פיהם בוודאות גמורה, אם לפנינו העוף המוגדר הלז, או שמא עוף אחר עינינו רואות. אך לא זו דרכה של אמת. אכן, העוף הוא אותו עוף, אך צבעיו, כנפיו מקורו ונוצותיו חלו וחלים בהם שינויים לאורך ההיסטוריה, ולכן יש להיזהר בהגדרתו ובמיונו.
גרשם שלום המנוח הגדיר פעם את ה"יהדות" ההיסטורית במשפט נפלא, וכמובן בעייתי. היהדות בתקופה מסוימת, קבע, היא כל מה ששלומי אמוני ישראל הסכימו עליו באותה תקופה כי הוא יהדות. נראה לי, שכך היה הדבר עד המאה ה-19, אך לעומת זאת, בימינו, כאשר בוויכוח בעניין גבולותיה של היהדות מעורבים לא רק דתות אחרות או זרמים דתיים שונים בתוכה, אלא גם ציבורים חילוניים-לאומיים גדולים, זהותם של אותם שלומי אמוני ישראל הולכת ומסתבכת, והגדרתו של שלום הופכת מפתרון לבעיה.
הבה נאמר זאת כך: כשם שהתנ"ך אינו ספר, אלא ספרייה, כך גם ה"יהדות" אינה רק ביטוי תרבותי הומוגני, אלא כוללת בתוכה אוסף נרחב של "יהדויות". לצד יסודות קבע, שלהם שותפים כל הנשבעים בשמה של ה"יהדות", יימצא בתוכה, למחפשים הנאמנים, עולם ומלואו של אמונות ומנהגים, של תכנים וסמלים, הזוכים לתמיכה נלהבת ב"יהדות" אחת, ובו בזמן להתעלמות או להסתייגות מחמירה ב"יהדות" אחרת.
מובן הדבר, שמחלוקות עזות ניטשות גם בסוגיית הגדרתם של יסודות הקבע. האם "אמונה באלוהים" היא יסוד של קבע בכל "יהדות"? היסטורית, עד המאה ה-19, נראה שכן. והיום? האם יש "יהדות" בת זמננו, שמבחינתה "אמונה באלוהים" היא אופציה אישית, אך לא חיוב ציבורי? דומני שכן. האם יש "יהדות" בת זמננו, השוללת מכול וכול את המושגים היהודיים המסורתיים, המכריזים עלינו כ"עם סגולה"? בהחלט כן, למרות שה"יהדות" ההיסטורית, לדורותיה, מכבדת מאוד את המושגים הללו ובונה עליהם, עד היום, בנייני פולחן ואמונה. לצערי, הלך הרוח החברתי הנוהג בישראל גורס, כאמור, כי יש "יהדות" אחת, "אורתודוקסית", וכל

שאר הטוענים לאחיזה במושג "יהדות" הם מתח

עטיפת הספר

זים תמימים, בורים חסרי אחריות או, גרוע יותר, "רפורמים".

ב.
כבר כותרתו של הספר – "חוה לא אכלה תפוח" – בטעות המחבר יסודה, שהרי, כפי שהרב נבון כותב בספרו במפורש, "בפסוקים לא נאמר כלל איזה פרי גדל על עץ הדעת". אם כך, איך הוא יכול לבטל בביטחון גמור כל כך את האופציה של התפוח? התפוח, הוא אומר בחומרה, היא "פרשנות נוצרית, שאין לה כל בסיס במקרא"; לעומת זאת, אפשרויות האתרוג, הגפן והחיטה, שכמובן, אף להן אין כל בסיס במקרא, זוכות לעידוד חביב, כיוון שהן משל "חכמינו" (עמ' 12). כללו של דבר, כותרתו של ספרנו, המתיימר לתקן "101 טעויות נפוצות בענייני יהדות", מייצגת בכבוד מפוקפק שרשרת מביכה של אי-דיוקים נוספים, הפזורים לאורכו. טעות לחשוב, טוען הרב נבון, ש"ירושלים היא העיר הקדושה לשלוש הדתות" (עמ' 42), אם כי, לעומת זאת, כפי שהוא מציין בעצמו, "ירושלים אכן קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות", וכוונתו לומר, בעצם, ש"היא לנצח קשורה באופן מובהק דווקא אלינו, ואחרים קיבלו את ההערצה אליה מאיתנו". אם היא "אכן קדושה", למה לטעון בכותרת שזו אחת מ-101 הטעויות?
רבנו משה, כתוב בתורה, היה "כבד פה". הרב נבון יודע ש"הפירוש הפשוט" הוא ש"משה כנראה לא היה מגמגם", וקובע, עקב כך, שבעל המונולוג הנפלא של ספר דברים "לא היה רטוריקן גדול". אך האם הטענה ש"משה רבנו היה מגמגם" היא כל כך בלתי סבירה, עד שיש להכתירה כאחת מ-101 טעויות נפוצות בענייני יהדות? או, האם זו טעות כל כך גדולה לחשוב ש"הנביאים יודעים לחזות את העתיד" (עמ' 40)? הרי זה בדיוק מה שכתוב בספר דברים (י"ח, 22)! יכול היה המחבר הנכבד לוותר על הטעות הלא טועה הזו ולציין, בצדק, שהנבואה היא תופעה היסטורית מורכבת ומגוונת, בעלת צדדים שונים, שהתפתחה והסתעפה לאורך הדורות, אך טענה מסוג זה אינה מתאימה לטון ההרמוני, המסנכרן, המשייף, שבו מצטיין ספרו.
דוגמה חמורה יותר לשיוף שכזה תימצא לנו בהמשך הספר, בתחום רגיש ומרתק. טעות לחשוב, טוען הרב נבון בכותרת העמוד, ש"היהדות מאמינה בגלגול נשמות" (עמ' 78), אך הוא עצמו מקפיד לציין, בגוף העמוד, ש"בין חכמי הקבלה היו רבים שהאמינו בגלגול נשמות, כך שהדבר שנוי במחלוקת נוקבת בין חכמי ישראל". הנה בא המחבר להגן, כביכול, על "היהדות" מפני "טעות", והוא מודיע לנו, מניה וביה, שהטעות היא טעותו, כי עצם הניסיון לומר משהו על "היהדות", בהקשר זה, אינו אפשרי, מפני ה"מחלוקת הנוקבת" ומפני, למה להכחיש, שרבים רבים משלומי אמוני ישראל בימינו מחזיקים באמונה זו, ואינם שתים לבם לשום מחלוקת ולשום תיקון בלתי מתקן מצד מי שלא יהיה.
ג.

אלהים. בשמים מעל העננים

אם כך, יש "יהדות" אחת, הניתנת להגדרה מדויקת, שלכאורה, לא חלו בה שינויים מפליגים מאז ימי מתן תורה, וכל עובדה סוררת, שתנסה לפגום במצג-השווא הזה, תיקרא מיד לסדר על ידי המופקדים מטעם עצמם על ההרמוניה היהודית. הנה, טעות היא לחשוב, מודיע לנו המחבר, ש"אלוהים יושב בשמים" (עמ' 58), אך דעו לכם, הוא מוסיף, ש"כבר בתנ"ך מסופר שאלוהים נמצא בשמים". איך תתורץ הסתירה? ובכן כך: "הקדמונים ידעו כמונו שהוא לא באמת שם". כלומר, הרעיון המזעזע, שחלה איזו השתנות באמונות ובדעות, נבלם מיד, שמא יטעו הקוראים התמימים (חילונים בורים ומאמינים תמימים) לחשוב, שהתפתחות והשתנות הם מושגים רלוונטיים גם לימינו.
טעות היא לסבור ש"למלאכים יש כנפיים" (עמ' 69), למרות שכך "הנביא ישעיהו ראה" וכך גם "הנביא יחזקאל ראה", כי "לא ברור לנו באיזו מידה הדימויים הללו מייצגים דמויות אמיתיות". כלומר, לנו "לא ברור", אבל לכם נודיע, בברירות שלמה, שלמלאכים אין כנפיים, כי יותר מכל דבר אחר חשוב לנו להודיע לכם שכל היהודים, לאורך כל הדורות, חשבו והאמינו כאיש אחד, בדיוק באותם הדברים, ולא השפיעו ולא הושפעו, לא מבפנים ולא מבחוץ.
צאו וראו: כל תרבות שבעולם, והתרבות היהודית בכלל זה, מכילה שלושה מרכיבים עיקריים – תכנים, סמלים וסיפורים. התכנים הם המשמעויות, התשובות המתגוונות לשאלות ה"למה?"; הסמלים הם המנהגים והטקסים, התשובות המפורטות לשאלות ה"מה?"; הסיפורים קושרים בין ה"למה" וה"מה". מה יהודים עושים בפסח? נמנעים מאכילת חמץ. זה הסמל. צאו ושאלו: "למה הם נמנעים?", והנה אתם כבר בתחומי התוכן והסיפור. כשהרב נבון מצביע על טעויות נפוצות בתחומי הסמלים והסיפורים הוא עושה חיל. אכן, טעות היא לסבור ש"בפסח אסור לראות חמץ" (עמ' 95), וטעות היא לחשוב שלחנוכה יש "חול המועד" (עמ' 90) או ש"בחג השבועות מביאים את הביכורים" (עמ' 100). אך במה שנוגע לתכנים, כלומר למשמעויות שמעניקים היהודים למנהגיהם ולטקסיהם, הרב כושל ומכשיל. טעות היא לחשוב, הוא טוען, ש"היהדות היא גזענית". ודאי! כשם שטעות היא לחשוב ש"היהדות" היא אוהבת אדם-באשר-הוא, או ש"היהדות" היא סוציאליסטית או קפיטליסטית, פילנתרופית או מיזנטרופית. דווקא בימינו אלה, כאשר גזענותם של יהודים נוטפת כשרף מכל עץ ושיח, מקדיש הרב נבון את מעט המילים המותרות לו במסגרת הספר לעובדה הנכונה, ש"כל אדם, בן כל גזע, יכול להתגייר", ונמנע מלציין, שבתרבות המכנה בכינוי זהה כל מי שלא התגייר ("גוי"), יש פוטנציאל אפל של שנאת זרים, המתממש לא פעם בצורות מכוערות ביותר.
ד.
חייו של הרב נבון, מי שכבר "כתב שישה ספרי עיון בנושאי יהדות" ורומן אחד, משיקים, נוגעים ואף מעורבים, על

אצבע אלהים. אחת ואין בלתה

פי עדותו שלו, בחיי העדה החילונית בארץ. הוא אף אינו איש יהודי המסתגר בין חומות תרבותו, ולראיה: הקפדתו לצטט, ברוב 101 הקטעים שבספרו, מפי חכמי אומות העולם, מבורחס ועד צ'רצ'יל. כמה מייאש לחשוב, שגם בספר המתנה הזה, פרי מקלדתו של רב מודרני ומסביר פנים, נשמע קולה הבוטח של "יהדות" אחת, אין בלתה, הטוענת כי טעות היא לחשוב ש"הסמלים של ראש השנה הם רימון ותפוח בדבש" (עמ' 88). "הסמל המתבקש הוא השופר", קובע כבוד הרב, "וזו בלי ספק המצווה המרכזית של היום". כמה נכונים דבריו ביחס ל"יהדות" ההיסטורית, כמה אינם נכונים ביחס ליהדותם דהיום של רבים ורבות בארץ ומחוצה לה, שמחמת המהפכות והטלטלות שעברו על העולם היהודי במאות השנים האחרונות, הרימון והתפוח בדבש הם כן, בעולמם, "הסמלים של ראש השנה". בסופו של דבר, מסתבר, שהתפוח, למרות ניסיונות ההכחשה, הוא אופציה לא רק בקשר לאימנו חוה בגן העדן, אלא גם לנו, לבנינו ולבנותינו ול"יהדותנו" בעולם הזה. על האופציה הזו ראוי וכדאי להגן.

חיים נבון, חוה לא אכלה תפוח, 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות, ידיעות ספרים, תל-אביב, 2012

* באֵרי צימרמן (יליד 1951) הוא מבקר ספרות, מורה, ומשורר ישראלי. מרצה במכללת "עלמא", ובמכינה הקדם צבאית "בני ציון" בתל אביב