שיר על האדם הנותן.
במאבק נגד הבדידות, השיר הזה שומר על תיקו.
עמודים 117-118
שירה של מירה מינצר יערי, נתפס בזכרוננו בגלל תיבת השורה הפותחת כל בית ובית, אדם נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו. לכאורה זהו שיר הגות חינוכי שבמרכזו גיבור וולכאורה גיבור השיר איננו אישי. מעין נאום על צד אחד, פן מפניו של האדם.
אך ככל שנעמיק ונקרא שוב ונתקדם מבית לבית, נגלה היפוך. לא ה"אדם" הוא גיבורו של השיר אלא בניו ותלמידיו הם הם שנמצאים במרכז השיר והזכרון הוא נחלתם. מרכז השיר הוא הקשרים הדיאלוגיים הדו-שיחים שבין "הבנים והתלמידים", שעליהם נסוב השיר, ובין איזה אדם משמעותי של חייהם ועל הזכרונות ועל המשמעות שמחפשים הם בעולם סביבם, במקומות, בשדות, בצומח ובחי ובשמותיהם של הייצורים בעולם. ופשר מועקת הערב והחלומות ופשר המראות במחזה הם של התלמידים הנשארים באבדנם.
רק הדיון, המשא ומתן הרעיוני המחשבות שלנו הנענות בדמותו של אותו אחד משמעותי, מורֶה או אב או אם או מורָה, או חבר או אהוב, הם שנותנים לנו אולי מושג על התעלומות האנושיות. על הייאוש. לא ייאוש אחד, אלא "ייאושיו" ברבים, "ייאושיו שכה כבדים בו", וכשהמשוררת כבר מדברת פה בבית השלישי, עליו, על האדם, אנחנו יודעים בבירור שעל עצמה היא מדברת.
והרושם של שיר הגות שיש בו מעין הטפה, נוחת על לבנו והתחושה היא של שיר שמאפייניו כמעט ליריים. כי השיח חל על האהבה שלה אל אותה דמות שהיא זוכרת. וביום הדין, או בהתחלף עונה, הזכרון שיש לה ממנו, שהוא כבר חלק מהתודעה שלה, נותן טעם לזמן וטעם בלידה ובדין.
זהו שיר על הידברות שבין אדם לרעהו. הגיבור שלו איננו האדם האנונימי אלא המסר שבין אחד לזולתו; ההתמסרות האנושית, שעצם נוכחותה מעניקה לעולם את השמות לכל הדברים. והשמות הללו כבר דבוקים בזכרונות ובאנשים שהיו חשובים לנו. השיר הזה נוצר טרם ובניגוד מובהק לכל המשנות והתורות על האנדיבידואליזם הטהור. המשנות שמכוונות את הדעת אל היחיד כמרכז ועל היחס לאחר כמין איזו נתינה שערכה יבוא אחר-כך בקבלה. השיר הזה מניח כי יש לנו אחריות אישית ומעורבות אישית, שקיומנו האנושי טבוע בזכרונות וכל דבר בעולם הזה נוגע ונגוע באנשים שאנו זוכרים.
ועם כל זאת, הכתוב הוא למעשה מאבק עיקש, מאבק אופטימי בבדידות. הבדידות הקיומית, שלנו, מתעמעמת דרך הזכרון, דרך המשמעות שיש לשדות ולצומח ולחי סביבנו, כי הם לא עומדים לעצמם, הם עומדים בזיקה לאדם. קריאה חוזרת ונשנית בשיר הזה, גורמת לאופטימיות אבל זה לא שיר של קיטש. נהפוך הוא, עם כל קריאה נוספת אנחנו חשים במאבק הניחר בבדידותה של הזוכרת, שחייבת להעמיד מול הלבד שלה את המשמעות של עולמה כמארג של זכרונות. בתוך כל החכמה שהשיר הזה מפיק, איננו יכולים אלא להכריז על מאבק שהתוצאה שלו היא תיקו.
מירה מינצר-יערי, ריח הלחם בעולם, מנגינות עבריות, ספריית פועלים, 2008
קריאה חוזרת בשיר מוכר – כמו זיכרון שלא נס ליחו – מעניק טעם חדש ומנגינה אחרת. יופי