-
על צלמו ודמותו. הגיגים לקראת יום כיפור וראשית השנה.
שיר על שני פניה של זכוכית האמונה. שהרי ברור ומובן שהחלוניים, אנשים חסרי דת, אינם בהכרח חסרי אמונה
כמו ארמון צפוף בדברים מרתקים ומפתיעים להגיד אותם ולהלך ביניהם שעות רבות ופעמים רבות ולמצוא שכיות של חמדה, של עצבות, של רעה בדודה, ייאושה, כך השיר הזה. שיר המלא בכל צעד בתוך חדריו ומשפטיו, בשני פניה של זכוכית האמונה.
זהו שיר על הרגע הנורא, שבו נדמה שאבד לנו ללא שוב האתה הנצחי, כדבריו של בובר, שלא נוכל להרגיש עוד בתוכנו את חוויית מול "הָאלהים". ה' הידיעה מגבירה את הנוכחות האלוהית והופכת את "אלהים" מן הדיבור היומיומי (למשל, "אלהים" של תרצה אתר, שעמד מאחורי הברוש, אלהים הזה שאנחנו מבקשים ממנו את הטובות והחסדים הקטנים של היומיום) לָאלהים שעליו הדיבור הגדול.
במטה הקסם של שרביט המשוררות הקסומה שלה, המפרקת ובונה במשפט אחד עולם ומלואו, מתריסה פה וולך בָאלהים הגדול על עצם אי-הווייתו עמה, ובו בזמן מנכיחה אותו באופן החילוני ביותר. שהרי ברור ומובן שהחלוניים, אנשים חסרי דת, אינם בהכרח חסרי אמונה. שהרי תחושת ההכרה שהיא תחושה של גוף ונפש, תחושה של הארה וישועה בו זמנית מול הטבע או מול היופי או מול עצמך או מול אהבתך, הרגע מלא ההוד והיפעה, שאני מנסה לומר אותו פה בכל כך הרבה אופנים נאמר כאן בשיר במשפט אחד: לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלהים.
לכאורה, רק לכאורה, ממשיכה וולך את שירה הנפלא המתריס כנגד רצועות התפילין, אך ההתרסה כשהיא מדברת על גופו המתוק (של הָאלהים) יש לה תפקיד משני. התפקיד הראשי מופנה בדיוק לתחושה האלהית שאנו חשים בגופנו. נגיד בזמן שנעשה אהבה, נגיד בזמן שניגע בבננו הקט ברוך אינסופי ונחוש בשוקיו הרכות עד אין קץ. נגיד, כשנראה את צבעי החרצית בשדה, ועלי-כותרתהּ צהובים מכל צהוב. האם לא נחוש אז את גופו המתוק של האלהים?
אך היכולת לחוש את גופו המתוק של האלהים נטועה בנו, בכוח ובחשק הנפשי להיפתח אל היופי המתוק הזה ולצלול בעיניו ולשלות מבטים בעולם, זוהי יכולת רוחנית וגופנית כאחד, מבטים יחלפו בעולם כמו רוח, אומרת המשוררת, שמעבירה שוב ושוב את האלהים וגופו המתוק תחת חלונה ובוכה ברסיסים של זכרי מגע נשברים עוד יותר מבכה.
יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, תל-אביב, 1992