על צלמו ודמותו.
-
צילום: תימור פראג
הגיגי ספרות לקראת יום כיפור וימי ראשית השנה
משחק של צלם ודמות.
"על צלמו ודמותו", הוא שיר שגר על השטח המפורז שבין פזמון לשירה, אם האו"ם היה מכריח אותנו לסמן גבול היינו מכניסים אותו למדינה של השירה. אבל המקום ליד הגבול מתאים לו. שם, הוא מתחיל את השיר במשחק של מצלול המלים צלם ודמות. משחק החלפת המקומות וההטיות המהיר הזה, מקרב אותו ואותנו אל הנוכחות של הסוד, אל "האתה הנצחי" כמו שאומר מרטין בובר.
בנקודה הזאת בשיר, דומה שהמשורר נבהל. מהמדינה של השירה הוא ברח קצת אל השטח המפורז ועבר לפזמונאות שהוא מכיר: והוא משרטט את דמותו במראה, הפרוטרט שלו יוצר רגרסיה של התיילדות רגעית.
ובכל זאת, למרות שהשורות הללו מקטינות את החוויה המעניינת שנוצרה בתחילת השיר, הן יוצרות משהו הכרחי, את הפרופיל האנושי.
שלאחריו השיר מציל את עצמו, ומתבגר ומשלח משפט חשוב לאוויר העולם: זהו, אומר המשורר, אל תגעו בזה יותר. זוהי אמירה אתאיסטית, של מי שכבר עומד על דעתו ועל בגרותו ומבין את אחריותו בעולם, כעץ שממנו נובעים פירותיו.
זאת כבר אחריות הורית. ואחריות הורית היא חינוכית בהכרח ומכילה תודעה עצמית וידיעה איומה עולה ממעמקים: הידיעה התובעת מאיתנו לבחור בדרך הישר. מהי דרך הישר? הדרך של בצלמו ובדמותו. והרגע הזה, של גילוי האחריות, הוא רגע מפחיד בכובד המשמעות שהוא נושא עמו.
תודה יהונתן על השיר המיוחד הזה, במיוחד בגלל שהוא נמצא במקום שמסרב לקבל את הגבולות, לא את אלה של השירה ולא את אלה שמגדירים אותנו בדרכים אחרות.
יהונתן גפן, על צלמו ודמותו, "משירי הבריאה השקטה", בעיקר שירי אהבה, א.ל. הוצאה מיוחדת
נמצא בתוך: חוזר אל עצמך, חיי אדם בין לידה ולזקנה, לקט מן המקורות והשירה העברית החדשה בעריכת אריה בן-גוריון, הוצאת הקיבוץ המאוחד