אלף נודדת

השגיאות המופלאות.

המחברים מצליחים להחזיר את מושג ההצלחה למקומו הטבעי. תומס אדיסון הוא באמת דמות ששווה ללמוד עליו, אפשר גם להעריץ אותו קצת בחשאי, הוא נשאר ילד עם מח קודח גם בבגרותו

תומס ואני מְספֵּר לְילד "סנדוויץ'" ממשפחה ישראלית את הסיפור על הממציא תומס אדיסון. זה ילד שזקוק לחיזוקים, והספר רווי בדידקטיות שופעת ובהכוונה חינוכית נפשית, גם להורה הקורא וגם לילדים המקשיבים. למרות המטרות החינוכיות כבדות המשקל, שמרביתן מגיעות כמסרים חשופים ולאוו דווקא דרך רמיזה באמנות, כדרכן של יצירות גדולות באמת, הספר איננו ניזוק. זה ספר מצחיק. מצחיק במובן שבא לצחוק כשקוראים אותו וזאת מחמאה גדולה. הוא מתחיל עם איורים נהדרים של איה גורדון-נוי הנהדרת וממשיך איתם; הודות להם יבוא לנו לקרוא את הסיפור מחדש לפני השינה של הלילה בשבוע הבא. האיורים מחברים באופן מזהיר את הציור הילדי, עם הציור של תקופתנו ועם תמונות מהעבר. וכך הסיפור מחנך במסרים אנושיים רב דוריים, והוא מציב בפני הילדים גיבור תרבות אמיתי, איש הראוי לחיקוי. החריזה טבעית ומגוונת ואמצעי הסיפור של שירלי יובל-יאיר נשמעים בנחת ובהומור אמיתי. כך שעל הדרך, נהנית גם הדודה שקוראת את הסיפור לילדים על גיבור התרבות הזה, כי היא נזכרת בספרים עבי כרס ישנים שהייתה קוראת בילדותה, מתוך סדרות על אנשים חשובים וממציאים גדולים.
נחזור לספר הזה, במרכזו עומדת תחושת הכישלון והזכות לשגות ולטעות כדרך להצלחה ולמציאת הפתרונות שחיפשנו. על גבול הדיון בסיפור נשאלת השאלה אם למרות הטון המאפשר, השיחה שיש לנו כאן היא על "ההצלחה" בהקשר הבורגני העכשווי שלה; ההצלחה התחרותית הרוכבת איפושהו על "החלום האמריקאי". זאת אפשרות סבירה, אך לצידה מצליחים המחברים להחזיר את מושג ההצלחה למקומו הטבעי. תומס אדיסון הוא באמת דמות ששווה ללמוד עליו אפשר גם להעריץ אותו קצת בחשאי, הוא נשאר ילד עם מח קודח גם בבגרותו, למרות שהסתבך במאבקים טרגיים מביכים. הצלחתו היא הניצחון של היכולת האנושית לגלות את סודות הטבע ולגייסם לטובת האדם. אדיסון הביא תועלת לעולם בזכות כשרונותיו ויצירתו הפעלתנית – הוא לא המצליחן הטייקון, שכספו בא לו מאקרובטיקה בלהטוטי הון, למרות שהיה חבר טוב  ובן חסות של התעשיין המיליונר הנרי פורד. באחוזה של פורד שהפכה למוזיאון, ממנו אפשר ללמוד דברים רבים על ההיסטוריה של ארצות הברית, כולל תנאי מגוריהם של השחורים, המשרתים של משפחת פורד, אפשר גם לראות כיסא עץ קטן, פשוט ביותר, שהיה כיסאו של אדיסון במפעל של פורד, שהרי אדיסון גם המציא משהו שקשור לגז

תומס והנרי וחבר. (מימין לשמאל: פירסטון, פורד ואדיסון)

הפועל במנוע המכוניות וכך החלה הידידות רבת השנים בין שני האישים המפורסמים.
על הילד תומס, שומע יוני, גיבור הספר, מפי אמו, "שמספרת ליוני בשקט-בשקט ספור אמיתי על ילד שמו תומס , ילד אמריקני, ילד אחר, שחי לפני מאה וחמישים שנה או יותר". הגרפיקאית המחוננת התאימה גופן חדש לסיפור בתוך הסיפור, ופניו העגומים של יוני, ילד שנכשל ומתקשה בלימודיו בכיתה א', הופכים לפנים מלאי סקרנות בעמוד שממול. ממעל נראית בבואה של אדיסון ושנת הולדתו: 1847 (תומס נולד ב-11 לפברואר).

את המשך הדיון על סגולותיהן של השגיאות ויתרונות חווית הכישלון, ניתן לערוך באינטרנט. בְּסרט שרץ ביוטיוב אפשר לשמוע נאום מקסים של מחברת הארי פוטר, שסיפור הצלחתה סופר פעמים רבות. מה למדתי בעשרים ואחת השנים שעברו מאז שסיימתי את לימודי ועד היום, שואלת ג' ק' רולינג? היא נואמת בפני קהל עצום של בוגרי הרווארד ומשפחותיהם כדי לדבר איתם על היתרונות והרווח שיש בכישלון. לבוגרי הרווארד, אין אולי היכרות כה קרובה עם כשלונות, אומרת רולינג, המושג שלהם על כישלון דומה פעמים רבות למושג שיש למרבית האנשים על הצלחה. אבל החיים עצמם מגדירים כישלון, בעצמם. "אינני אומרת שכישלון הוא משהו מצחיק, והוא לא נעים ביותר, ובכל זאת משום מה אני מדברת על יתרונות הכישלון?" כישלונות, חייבים להיות אלא אם כן אתם חיים באופן כה זהיר עד שאין טעם בחיים עצמם.

שירלי יובל-יאיר, ד"ר טל בן-שחר, תומס ואני, איורים איה גורדון-נוי, כנרת בית הוצאה לאור, 2012

האי-הצלחתיות כערך.

ערכו האמיתי של סטונר בכך שהוא שולח מסר עיקש ומסורבל נגד עולם ההצלחתיות. גם דמותו של סטונר עצמו היא סיפור על אי הצלחה, לא רק במושגים האמריקאיים אלא בכל קטיגוריה שהוגדרה מתוך חוקי הפנים של הסיפור

ג'ון ויליאמס

ספר שנמצא ברשימת רבי המכר, הוא ספר שקוראים אותו – אם רוצים או אם לא – יחד עם רעשי רקע. זה לא עושה לו טוב. במקרה שלנו, לא רק שהספר בראש, אלא שמי שמציץ בעטיפתו רואה הערת אזהרה: סטונר, כפי שנכתב עליו בניו-יורק טיימס, הוא יותר מרומן גדול, הוא רומן מושלם. הפתיחה הזאת מפחידה. במחשבה שניה, היא מטופשת. לרומנים כמו אנה קרנינה, דון קישוט, מאה שנים של בדידות, אהובת הקצין הצרפתי, נוטות החסד, הייתי קוראת רומנים גדולים, אז מה, הסטונר הזה היא יצירה הגדולה מהם?
ג'ון ויליאם עצמו, (1922-1994) נוקט לגבי ספרו, גישה צנועה וענווה הרבה יותר מאשר המשווקים המודרניים שלו, גיבור הרומן, מרצה לספרות באוניברסיטת מיזורי, היה גיבור נשכח גם במחוזותיו שלו. "סטודנט שייתקל במקרה בשמו אולי יתהה בעצלתיים מי היה ויליאם סטונר, אך לעתים נדירות ינסה לספק את סקרנותו מעבר לאותה שאלת אגב." כך נכתב כבר בעמוד הראשון לרומן.
סטונר הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית. עוד טרם שהשלים את התואר הראשון פורצת מלחמת העולם הראשונה וסטונר אינו מתנדב למלחמה יחד עם שני חבריו. הוא אדיש ל"עליה בסולם הדרגות" גם בתוך העולם האקדמי שבו הוא פועל, והוא הופך למטרת התנגחות של כמה מעמיתיו לעבודה. הוא מתחתן עם אישה גבוהה ויפה וכבר בירח הדבש הוא מבין שטעה בה טעות נוראה. הנישואין הללו מולידים לבני הזוג בת, אותה אוהב סטונר אהבת נפש אך הוא איננו מגן עליה באמת כְּאבא, הוא מפקיר אותה לגחמות האכזריות של החיים. גם לגבי בתו, הוא נוקט באותה דרך שמשתכללת אצלו במהלך חייו, הדרך של אי נקיטת פעולה ובחירה בַּעֶצֶב על המגבלות הבלתי נמנעות של האדם. הספר מתאר לנו את הבחירות בחייו, שהן רצף של החלטות של אדם הנאמן לעצמו באופן כזה, שכל עימות אקטיבי יביא לעוול כלפי האחר. ברור לסטונר שהנמנעות עצמה אף היא גורמת לעוול, ובכל זאת הוא דבק בדרכו. באמצע חייו הוא מתאהב בקטרין, אסיסטנטית לספרות ואהבתם יפה ונהדרת, אך תוחלתה, כצפוי, קצרה והיא מופסקת על ידי התנכלות של גורמים חיצוניים לו. גם פה ננקטת על ידו הבחירה של אי נקיטת פעולה.
המציאות שמוצגת ברומן היא מציאות מנוכרת ובלתי נשלטת, זאת החוויה העיקרית שעולה מתוך הספר. זה אולי החן שבו, המסתורין שמפעפע מתוך מציאות כזאת והאי-יכולת לפצח את מניעי דמויות המשנה. לא ברור מדוע מתנהגת אשתו של סטונר כפי שהיא מתנהגת, לא ברור מדוע אהובתו מסוגלת לאסוף את חפציה ולהיעלם מחייו במוחלטות שכזאת, למרות שעד סוף ימיה המשיכה לאהוב אותו. מדוע עמיתו לעבודה איננו סולח לו על היותו מי שהוא, למרות שידוע לכול שאיננו עושה רע לאיש והוא עסוק רק בענייניו.
כיוון שרבים קוראים את הספר תחת איום האקדח של הניו-יורק טיימס על היותם בתוך רומן "מושלם" ולא בדיוק מבינים למה הוא כזה, מספקת נטע גורביץ אחרית דבר, שאיננה לא-משכנעת ונותנת דרך הסתכלות על הספר ועל הניסיון לחיבור בין אהבתו של סטונר לאמת בחייו דרך אהבת האמת בספרות.
חלקה הראשון של אחרית הדבר מוקדש לשאלה מדוע הספר לא הפך לפופולרי בעת שפורסם לראשונה בשנת 1965 ואיך נעשה רק היום (בארה"ב יצא לאור שנית בשנת 2003) להצלחה כה גדולה גם בקרב הביקורת האמריקאית וגם אצל הקוראים והקוראות.
אפשר שהשאלה הזאת היא המענינת ביותר ביחס לספר הזה ומבליטה גישה שנדונה בשנים האחרונות (מזה כמה וכמה עשורים), על כך שהחיוניות של הכתיבה נטענת בעיקר בעת הקריאה שלה.
ואכן, ערכו האמיתי של סטונר בכך שהוא שולח מסר עיקש ומסורבל נגד עולם ההצלחתיות. גם דמותו של סטונר עצמו היא סיפור על אי הצלחה, לא רק במושגים האמריקאיים אלא בכל קטיגוריה שהוגדרה מתוך חוקי הפנים של הסיפור, וגם הרומן כשלעצמו איננו הצלחה גדולה כל כך, בניגוד גמור להצהרה על השער, אך אי ההצלחתיות הזאת, בכל זאת מייצר בתוכו איזה שלם עקבי, מעין רגב אדמה גושי וחם, שבו נאחזו הקוראים וביקשו, במגע איתו, משהו שחומק מעיניינו שוב ושוב בחיים שלנו.
הקוראים והקוראות של שנות השישים לא נהו אחר הקול העולה מהספר ואלו שנולדו חמישים שנה אחריהם כן נדלקו ממנו. הוא מספר לנו על איזו מהות שמתנדפת באטמוספירה של העשורים האחרונים, וייתכן שויליאמס באמצע המאה העשרים זיהה את הדבר.
עולם הערך שלפיו חי סטונר, עולם של כמה אמיתות מוצקות, שמדַפּנות את עולמו ומצמידות אותו לאיזה קו עיקש, פנימי, לא תועלתני ואדיש לפרמטרים של "הצלחה", הפך להיות דווקא היום פופולרי בעיני הקהל. הערכים שצמחו בשנות השישים והשבעים באמריקה, בהם השתכללו עד קצה דרכי ההצלחה הקפיטליסטית והביאו להגשמת האשליה של "החלום האמריקאי", הגיעו למיצויים בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. ופתאם אנשים מחפשים להם את ההיפך; איזה ערך פנימי אחר להיאחז בו, לא את הצד החיצוני של החלום האמריקאי, והסחרחורת של שפע ההוויה הצרכנית האינסופית, את הפיכת האובייקטים להרחבת ה"אני", אלא מחפשים את הקול הפנימי, כמו אצל סטונר עצמו, אקדמאי, שהייתי מכנה אותו בּוֹק כזה, שממשיך באוניברסיטה את עבודת החריש של אביו בשדה, כשהוא נע בעיקשות ובהתמדה מצד אחד של השדה לצד השני, ובין קצה לקצה הוא מסובב את עיניו וחש ביפי העולם וביכולתו לאהוב באמת.

ג'ון ויליאמס, סטונר, מאנגלית: שרון פרמינגר, אחרית דבר: נטע גורביץ, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל-אביב, 2011

הכול הפיך.  

אודי מנור כתב ספר על פרשייה הסטורית מלפני שלושים שנה, שבמהלכה חתר השמאל כנגד כמה פעילים נמרצים ששאפו לעשות שלום עם אגודות הכפרים, ארגון אוטנטי שצמח מקרב הפלסטינים. בריאיון אתו הוא מסביר למה הפרשייה הזאת עדיין רלוונטית ולמה שלום עכשיו והשמאל היוני מחזקים רק את מי שלא רוצים שלום מקרב הפלסטינים

עטיפת הספר ועליה תמונה נדירה של שלושת מנהיגי "אגודות הכפרים" ובתווך, מוסטפה דודין
שנולד בשנת 1914, בנפת חברון. בשנת 1948 משפחתו "עקרה" לעזה ובבחרותו היה אחראי על מחלקת הדרכונים, תפקיד רגיש וחשוב. בשנת 66' גורש דודין לירדן "באשמת ריגול". בירדן
נמנה עם מקורביו של ראש ממשלת ירדן וצפי א-תל ואף מונה על-ידו לשר החקלאות. לאחר מלחמת ששת הימים המשיך את פעולתו באגודות הכפרים והפך למנהיגה.

פעם, לפני יותר משלושים שנה התקיימה שיחה בין יאסר ערפאת מנהיג אש"ף לחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה. בורגיבה הציע לעראפת באותה שיחה, להכריז בפומבי על הסכמה להצעת החלוקה של האו"ם משנת 1947. "כך תהפוך את עצמך ממהפכן למדינאי וגם תעמיד את ישראל במצב קשה ביותר" יעץ לו. עראפת סרב, הוא אמר שאינו יכול לחרוג מעקרונות האמנה הפלסטינית, שבמהותה איננה מכירה בישראל ובורגיבה ענה לו: "כאן טמונה הטרגדיה שלכם". אודי מנור, מביא את הסיפור הזה, בספרו החדש, "לעשות שלום עם הפלסטינים", שיצא לאור בהוצאת כרמל, כדי להדגים מיהו עראפת, אותו זה, ששר הביטחון דיין, בחר לנהל מולו את המדיניות בשטחים כעשור לאחר שנכבשו, ואותו זה שפרס וביילין בחרו מאוחר יותר כפרטנר להסכם אוסלו. הספר הוא סקירת פרשייה ייחודית, סקירה מרובת פרטים ואירועים, שמדגימה אפשרות אחרת, להתקרב ולחזק גורמים אחרים מקרב הפלסטינים, גורמים, שכן שאפו לכונן פה יחסי שלום והכרה הדדית.
מדובר במנחם מילסון, קצין צנחנים בעברו וחוקר ספרות ערבית במקצועו, שהחליט לצאת מהאקדמיה ולהתערב במציאות עצמה, שהתמנה ל"יועץ לענייני ערבים" של מתאם הפעולות בשטחים בשנים 78-76, ויגאל כרמון, שהיה קצין בכיר באגף המודיעין של צה"ל, סגנו של מילסון כיע"ע, ולימים יועץ ראש ממשלת ישראל (יצחק שמיר ויצחק רבין) לענייני טרור. הם שאפו לסייע – לפני שלושים שנה – לכמה מנהיגים פלסטיניים שעמדו בראש "אגודת הכפרים". אנשיה, בניגוד לעראפת, כן הכירו במדינת ישראל וביקשו דרך לחיים משותפים בין הים ומדינת ירדן.  תמיכה בהם הייתה אינטרס של ישראל וייתכן שהייתה מייצבת את אגודות הכפרים והן היו הופכות לאלטרנטיבה לאש"ף. נוכחותן הייתה יכולה ליצור בן ברית פוליטי לעשיית הסכם שלום.
מנור כתב ספר הסטוריה אבל מלכתחילה, הוא מצהיר כי ברור לו שהספר נכתב לשם דיון עכשווי בסוגיות שעל הפרק. הוא אומר כי כתיבה הגונה תצהיר כבר בתחילת הספר על מסקנת המחקר. ומסקנת המחקר שלו היא, כמו של שני גיבורי הספר הישראליים, שהוזכרו כאן, מילסון וכרמון, שהסכם שלום בין ישראל ובין הפלסטינים ייתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה אמיתית ונכונות לפשרה.
למעשה כותב מנור את הספר כהסטוריון, אבל אומר דרכו שיש לו עמדה פוליטית ברורה במובן הזה שהוא רוצה לדעת מה כן אפשר לעשות. הספר שלו בא להתמודד ולהתווכח עם הגישה שתבע מירון בנבנישתי למשל, לפני שנים רבות והצטרפו אליו רבים, האחרון שבהם נחום ברנע באחד מהטורים שלו בידיעות אחרונות, שהמצב שנוצר בשטחים הוא בלתי הפיך. האי-הפיכות היא עמדה א-הסטורית, טוען מנור וא-פוליטית במובן הזה שהיא מוציאה את האפשרות לפעול תוך ניתוח והבנה של מה שכן ניתן לעשות.
פעולתם של מילסון וכרמון עמדה בניגוד בולט ל"מדיניות האי-התערבות" של דיין בשטחים, מדיניות, שכפי שמנור מראה, התערבה בהחלט בכל מה שהתרחש וטירפדה בשיתוף פעולה והסכמה נדירה עם התקשורת השמאלנית ביותר את פעולותיהם שוחרות השלום של מילסון וכרמון.
סיקור הפרשייה הזאת, שהחלה בסוף שנות השבעים והמשיכה עד שנות השמונים הראשונות, מראה, איך מה שמנור מכנה, הכוחות הרביזיוניסטים בשמאל, מתחברים לגורמים שנחשבים יונים צחורות ביותר, כמו ויקטור שם-טוב ממפם, שלום עכשיו לדורותיו ואפילו עמוס עוז, באמונה כי דווקא עראפת, הוא הפרטנר למשא ומתן.
"שלום אמיתי יהיה פה רק עם פלסטינים שרוצים בכך" אמר יגאל כרמון, בכנס שנערך בממרי, לכבוד השקת הספר, "עם מי שרוצים בשלום ובשיתוף פעולה עם הישראליים ולא עם אלו שרוצים להחזיר את פלסטין האבודה בדרכים פרגמטיות. הספר שכתב מנור הוא תיאור מפורט ומדוקדק על האופן שבו השמאל עצמו טירפד את ניסיונות הבנייה והחיזוק שעשו מילסון וכרמון ועוד כמה ספורים וכל זאת כדי לחזק את אש"ף ואת עראפת."

מנור. השמאל הריבזיוניסט

אודי מנור, 52, בן קיבוץ ניצנים וחבר עין השופט. נשוי לניבה והם הורים לשלושה, שניהם היו ממקימי קיבוץ תמוז ועזבו אותו בשנת 2006. מנור, בעל תואר דוקטור להסטוריה, מלמד הסטוריה, תקשורת ואזרחות במכללת אורנים וציונות במכינות קדם צבאיות בחנתון ובמבוא חמה, פרסם עד היום עשרות מאמרים אקדמיים בהסטוריה וחמישה ספרים, אחד מהם בספרדית, ושניים מהם על עיתונים יידיים שפעלו בארצות הברית בשנים הראשונות של המאה העשרים.
בנוסף לפרסומים הללו מנור הוא פובלציסט, שמבטא עמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות ומפרסם מאמרי דעה במספר עיתונים בנושאים פוליטיים. הוא תומך גלוי בשלי יחימוביץ, וסובר כי יחימוביץ, בלא שדיבר איתה על הנושאים המדיניים, מציגה שמאל שלא הולך בדיוק בעקבות של שלום עכשיו. "היא לא מדברת במושגים של 'תמיד הפלסטינים צודקים ותמיד המתנחלים טועים', אלא מכריזה שיש פה שמאל אחר, והמציאות קצת יותר מורכבת. היא יצרה בחכמה ומתוך הכרה בשיח העיתונאי, ספק גם בימין וגם בשמאל. ואנשים שואלים: 'רגע, אולי ההתנחלויות אינן שורש העניין', ואולי המצב הפיך."

קוויזלינגים

מיהן אגודות הכפרים? בראשן עמדו שלושה פלסטינים מוסטפה דודין, ריאד אלחט'יב שנפטרו כבר ומוחמד נאצר יבד"ל. "איש מאד נעים ונחמד", אומר מנור. במוצהר זאת הייתה התארגנות שבאה לשפר את תנאי החיים בכפרים הפלסטיניים, שם חיים מרבית התושבים. הכפרים בשטחי יהודה ושומרון, עשר שנים לאחר הכיבוש הישראלי, היו מוזנחים; ללא תשתיות, ללא דרכי חיבור ביניהם, וללא מוסדות הכרחיים כמו קופת חולים ובתי ספר. מוחמד נאצר למשל, מהנדס חשמל במקצועו, דאג לחבר שישים כפרים לרשת החשמל. ואולם מאחורי הכוונות הגלויות, המטרה של מוסטפה דדין הייתה פוליטית במפורש, מסביר מנור, הואיל והחוק בשטחים הכבושים לא מאפשר התארגנות פוליטית, וברמה המעשית, אש"ף השית פוליטיקה באמצעות טרור, שלא התירה פעולות בכיוונים אחרים מהמדיניות שלהם, הגה דודין דרך להתארגנות, שתהיה לגיטימית על פי החוק ירדני. וכך השתמשו בבסיס החוק העותומני שיצר כבר בסוף המאה ה-19 התארגנות משפטית, הדומה למעין קואופרטיבים או למועצות מקומיות. הכוונה הייתה להתחזק ולעבור מהפאזה הכלכלית לפאזה המדינית. בשנת 1982, לאחר מלחמת לבנון, הם ביקשו במפורש, "עכשיו כשאש"ף הוכה בלבנון וכשהוכח שוב שעראפת מוביל את הפלסטינים למבוי סתום, אנחנו רוצים שיכירו בנו בתור גורם משמעותי." שנה אחר-כך עם חילופי גברי במנהל האזרחי אסרו ראש המנהל החדש, שלמה איליה, ומתאם פעולות הממשלה בשטחים בנימין בן אליעזר על האגודות להמשיך את פעולתן המדינית.
סקירתו של מנור על "הוויכוח בישראל על הגדה המערבית" כפי שמציינת כותרת המשנה של הספר, מראה איך ניסה קומץ ישראלים, לחזק את הפעולות של אלחט'יב ונאצר ואיך טורפדו כל הישגיהם, גם על ידי הפעולות של שר הבטחון "הלא מתערב" דיין ואיך הוצגו פעולותיהם על ידי עיתונאים שדיווחו על המתרחש בשטחים, כמו דני רובינשטיין ויהודה ליטני.

יגאל כרמון. יליד 1946, תא"ל בדימוס, היה קצין בכיר באגף המודיעין של צה"ל ויועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, הקים את מכון ממרי העולמי שמרכזו בוושינגטון די. סי. שבארצות הברית ויש לו סניפים בירושלים, בברלין, בלונדון ובטוקיו. מכהן היום כנשיא מכון ממרי

"היינו חוג קטן של לוחמים כנגד כל העולם" אומר כרמון, "לפעמים קשה להאמין כמה מעטים ונגד כמה רבים. כמעט כולם היו נגדנו. גדולי תומכינו היו אנשי החוג הקיבוצי של הדרך לשלום: יונה אייזנברג מגן שמואל, עזרא דלומי מראש הנקרה, חנוך בארי מהזורע, דודיק שושני מלהב, יעקב יוניש מבית השיטה וחני לוי מכברי. כאשר אני אומר שנלחמנו מול כל העולם, חשוב להדגיש שאנחנו לא פעלנו מול המדיניות המוצהרת של ישראל אלא מול הפרקטיקה בשטח, שהייתה המדיניות של משה דיין, אשר בכללותה הייתה מנוגדת למדיניות של הממשלה וחתרה תחתיה. אמנם מדיניות דיין לא הייתה עקבית, דיין עצמו חרג ממנה, כזה היה האיש. למשל, הממשלה במוצהר רצתה שלום עם ירדן אבל דיין עשה הכל כדי להרחיק את ירדן ולקדם את החוגים הלאומנים תומכי אשף שהתנגדו לירדן וייצגו את בחירתה בשטח. מתנגדינו מכל הסוגים ובעיקר העיתונאים שרובם ככולם הוקסמו מדיין, מאישיותו וממדיניותו וזאת ללא הצדקה אם יורשה לי לומר על האיש שהוביל את ישראל לאסונות לא מעטים, מתנגדינו אלו, לא הודו מעולם שהם מייצגים תפיסה פוליטית שונה. הייתה להם כמובן זכות להאמין במדיניות אחרת, אבל יחד עם זה, חובה מוסרית להודות בכך. אנו, לעומת זאת, את העמדה הפוליטית שלנו חשפנו בראש חוצות. אי אפשר היה לחשוף אותה יותר ממה שעשינו – עמדה פוליטית מוחלטת שתאמה את המדיניות של הממשלה ולכן גם לא סילקו אותנו למרות שנהגנו בחוצפה נגד הממונים עלינו, מתוך הבנה וציטוט של עמדותיה המוצהרות של הממשלה אותם לקחנו במלוא הרצינות ולפעמים אפילו בתמימות."
לעומת דברי כרמון, נכתב בכרך המילואים של האנציקלופדיה העברית, (ערך שנכתב על-ידי העיתונאי דני רובינשטיין), כי אגודות הכפרים משכו אליהן גורמים שוליים בציבור הפלשתיני בשטחים. רבים ראו בהם אסופות של בריונים ומושחתים, שנעשו משתפי פעולה עם השלטון הישראלי". הספר של מנור, בא להזים את הדברים האלה, לספר את הסיפור של אגודות הכפרים באופן מפורט ומזווית ראייה אחרת לגמרי.
אודי מנור, יש בספר גילוי מיוחד?
"הגילוי הוא עצם הכתיבה על הנושא. רבים שכחו את 'אגודות הכפרים' ואלו שזוכרים מכירים את הנושא בצורה מעוותת, חלקית או בסטראוטיפ, כשאגודות הכפרים היו קוויזלינגים. (שמו של יונסון קְווִיזלינג, פוליטיקאי וקצין נורבגי, שכיהן כראש ממשלת נורבגיה, במלה"ע השניה ושיתף פעולה עם הנאצים, הפך לשם נרדף לבוגד בשפות רבות, א.פ.), אני מספר את הסיפור מזווית שלא מחלקת את הפוליטיקה בצורה דיכוטומית לשמאל ולימין, אלא מראה אותה באופן המורכב והאמיתי שלה. למשל, עצם חטאו של מנחם מילסון בעייני עיתונאים ואנשי השמאל היה הקשר שלו והגיבוי שקיבל משרון. עוד נאמר שאגודות הכפרים הם מעשה מלאכותי שעשה הימין באמצעות מילסון, שזאת התזה הרווחת. אבל האמת היא שהיוזמה לאגודות החלה בשנת 1975 בתקופת ממשלת רבין הראשונה והאישור לאגודות ניתן על ידי וייצמן בממשלת בגין הראשונה, אנחנו רואים ששרון בכלל לא צד בעניין. לא ב-75 ולא ב-78. הקמת האגודות באה מיוזמה פלסטנית, מי שהביא את הפניה הוא אותו מוסטפה דודין שמופיע בספר בתור גיבור די מרכזי. זאת דוגמה מצוינת לעובדת יסוד, שאמורה לגרום לאדם שיש לו דעה ברורה, להגיד, רגע, זה לא כל-כך פשוט."
ההתרשמות הראשונית שלי היא שאני קוראת בספר על החמצה הסטורית איומה.
"אני לא טוען שזאת החמצה הסטורית. אם זאת התחושה, שעולה מהספר, זה אומר שהוא מעורר מחשבה ומשכנע, אבל אני עצמי לא סובר כך ולא כותב כך, ייתכן שגם אם לא היו עומדים בדרכם של מילסון וכרמון, והיו נותנים לאגודות הכפרים לשגשג ולתפוס את המנהיגות בשטחים, לא היה ברור שהיה שלום. יש כל כך הרבה גורמים אחרים שמעורבים בסיפור הזה."
אחת הביקורות לספר שלך, נאמרה על-ידי הלל כהן, והיא שלאגודות הכפרים ממילא לא היה כח פוליטי וחברתי לדון בסוגיות הליבה מול הישראלים.
"הלל כהן תמיד יהיה צודק אבל זהו צדק עקר. הוא מציג תמונה פסימית, הצד היהודי עסוק בהתנחלויות ומשועבד להתנחלויות ואין עם מי לדבר. ואפילו שהגרעין הקשה של המתנחלים הוא קטן, והיתר גרים שם מבחינות כלכליות, גם אז אנשי המיעוט האלה מנהלים את המדינה. ולא משנה, אני את והוא לא נצליח להזיז אותם מעמדתם. ולגבי הצד השני, הפלסטינים, עוד יותר קל להוכיח שאין עם מי לדבר, אז הצד היהודי תקוע, הצד הערבי תקוע ובחרנו בנקודה פסימית שהיא לפי דעתי א-פוליטית וא-הסטורית. מנקודת המבט שלו קל ביותר לבקר כל מהלך כזה כי הוא לא יצליח מראש.
ולכן בהקשר לשאלה הקודמת שלך, גם לא תצליחי למלט ממני את המלים, החמצה הסטורית. המצב היה ועודו מורכב מאד, כמו שתמיד זה המצב בחיים האמיתיים. כמו כל תיאוריה מקיפה, ציונות דתית, פמיניזם או סוציאליזם. יש תיאוריה ויש את המפגש שלה עם המציאות. המפגש עם המציאות יוצר מחשבה וחיכוכים ואז האדם שמזוהה עם האידיאולוגיה צריך לשאול את עצמו, האם הוא מחויב יותר לאידיאולוגיה או לחיכוכים שהיא עושה עם המציאות."

לא קולוניאליזם אלא פוליטיקה

הטענה שעולה מהספר היא כי לישראל היה אינטרס לתמוך באגודות תמיכה שהייתה מייצבת אותן והן היו מתפתחות לאלטרנטיבה לאש"ף. נוכחותן היתה יכולה לאפשר ליצור בן ברית פוליטי לעשיית הסכם שלום.
"ישראל חתומה על הסכמי קמפ דיוויד, 1978, שמתבססים עקרונית על החלטה 242 כלומר, על זכויות  שני העמים לקבל את הכרה ועל נסיגה. הסכם קמפ דיוויד הוא ביטוי של העיקרון המרכזי ב- 242 ("שטחים תמורת שלום"). הבעיה היתה, שבאותה שעה כל העולם רואה באש"ף את הנציג הלגיטימי של הפלסטינים ואש"ף בעקרונות המהותיים שלו, בלי שום קשר להתנחלויות, פוסל על הסף הכרה בישראל כלומר פוסל על הסף גם את 242 וגם את הסכמי קמפ-דיוויד. וזהו מילכוד. אמנם חבריי בשמאל, אומרים שזה טיעון של הימין, וזה נכון, אבל מה לעשות וזו עובדה, שאש"ף התנגד לקמפ דיוויד ושלל את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד לפני הקמת ההתנחלות הראשונה. מהצד היהודי הבעיה היתה לא פחות חמורה. שכן אם אני מנחם בגין, אני מאושר מהמצב הזה, כי אני חתמתי על הפרק הפלסטיני בהסכם קמפ-דיוויד, אבל רק כי סובבו לי את היד. אחרת איך אבוא למרכז הליכוד, ולהגיד שאני, תלמידו של ז'בוטינסקי מכיר בזכויות העם הפלסטיני בארץ ישראל? אמנם כן, זה העולם האמתי ובעולם האמתי  נאלצתי לחתום. והנה הפלסטינים עצמם מצילים אותי, כי אש"ף לא רוצה שלום ואז אני, מנחם בגין, פטור. זה גם חוט שני שעובר בספר שיש כל הזמן קואליציה בין אש"ף, גוש אמונים והשמאל הרדיקלי.
הביקורת של הלל כהן סוברת שהשמאל התנגד לחיזוק אגודות הכפרים כי ראה בהתערבות כזאת, סוג של קולוניאליזם.

הסיבוך. ערן נויפלד צילם שיבוש פרסומת לקמפיין קליטה ליהודה ושומרון

"זה לא קולניאליזם אלא פוליטיקה. דני רובינשטיין יגיד, כל הערבים תמיד צודקים והרב לווינגר יגיד כל הערבים תמיד טועים. זאת וזאת גישה פשטנית. אנשים זה כל מיני דברים וגם הפלסטינים הם כל מיני דברים. יש פלסטינים שיוצאים וצועקים 'שהיד שהיד', ויש פלסטנים – וזאת התרומה הגדולה של הלל כהן עצמו, שיש לי אליו הערכה עצומה, שהוא מוכיח, שמהיום הראשון היו פלסטינים שהיו בעד הציונות, ולא חשוב כרגע, למה ומאילו סיבות. הפלסטינים הם עם ובו גישות שונות ומנוגדות, ובמצב בו ישראל היא הגורם השולט בשטח, על ממשלתה לקחת את האחריות ליצור תנאים שיאפשרו לפלסטינים שלא הולכים בדרכו של אש"ף, לבטא את עצמם.
אז נשאלת השאלה באמת, אם אין פה פשוט סוג של הגדרה, ואולי זה באמת יחס קולוניאלי.
"לא. זה לא קולוניאליזם. זאת שאלה של אחריות מוסרית. אנחנו יודעים היטב שאש"ף הפעיל טרור ומי שדיבר אחרת מהמדיניות שלו, דמו היה בראשו. אז תגידי לי מה זה קולניאליזם, להמשיך ולאפשר לאש"ף להשליט את הטרור שלו? או הפוך, לדכא את גורמי אש"ף, המדכאים דיכוי פוליטי."
הטענה העיקרית שלך היא שאש"ף הוא לא בן ברית מכל וכל.
"כי אש"ף עצמו אומר את זה. אני מציע גם לסטודנטים וגם לילדים שלי, לקחת אנשים ברצינות. אנשים שמובילים את אש"ף חושבים שיהודים זה לא עם אלא דת ולדתות לא מגיע מדינות, ושהציונות היא השתלטות בדרך של טיהור אתני. יש גם יהודים שחושבים כך. בנוסף, אש"ף הרי אמרו אמרו במפורש שהם מתנגדים לכל התפיסה של קמפ דיוויד, כי יש בה בגידה בשלושת "הלאווים של חארטום" (ספטמבר 1967): לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום. אש"ף דוחה את קמפ דיוויד על כרעיו ועל קרביו, לכן מי שאומר שאש"ף הוא הפרטנר או שאינו נותן כבוד לאש"ף או שנסתתרה עליו דעתו. אולי הוא עיוור מתוך אידיאולוגיה, ואולי הוא סבור שהואיל ואש"ף הוא נציג אז אין ברירה אלא לדבר איתו. אבל יש כאן פרדוקס, כי 'הנציג' (שאת 'נציגותו' השיג באלימות) לא מכיר בך ולא מעוניין בכל הסכם המבוסס על הכרה ופשרה.
לעין בלתי מזויינת נראה שכל הספר שלך עוסק במבדיל בין שתי גישות יוניות בסך הכל. השאלה היא עד כמה זה רלוונטי בעצם.
"הערך הוא בהבדל בין מי שחשים באיזה מקום שכל הציונות נולדה בחטא, ובין אלו שלא. אני כרגע לא מדבר על ויכוח עם מי שרואים בשטחים פעולה משיחית. אני מדבר על המרחב בין שני הקצוות, בין שתי הגישות. לימין כבר אמרנו, מבחינתו לא משנה בכלל מיהו הפרטנר, אש"ף, אגודות הכפרים, לא איכפת להם, כי הימין לא מוכן להחזיר שטחים. מול הימין יש את השמאל. וזה לא השמאל של ימינו שמרגיש, במיוחד בעשר השנים האחרונות, קטן, עלוב ובלי אופק. תחזרי שלושים שנה אחורה, השמאל מנהל את המדינה. רוב הציבור נמצא בין הימין ובין השמאל ועל השמאל להציג עמדה אחראית. מאז שנת 1937 השמאל צידד בחלוקה, והיום אנחנו ממשיכים להגיד חלוקה, אבל אני רק מוסיף דבר אחד בעניין הזה, שחייב להיות פרטנר בצד השני, שמוכן לדבר על כך וכמו שאנחנו מוותרים על 'ארץ אבותינו השלימה' גם הם מוותרים על 'פלסטין השלמה'.
למה השמאל היוני מעדיף את אש"ף.

עראפת מבטיח

"ההסבר הכי פשוט הוא פורמליסטי. אתה לא מדבר עם כל העם, אתה מדבר עם הנציגות שלו. על זה אפשר להוסיף את ההתייפייפות המאד מפורסמת ששלום עושים עם אויבים. זה נכון ששלום עושים עם אויבים אבל כשהאויב עושה אתך שלום הוא עדיין לא בן ברית אבל הוא מפסיק להיות אויב. הסבר אחר הוא תועלתני. אצטט את ביילין, שאמר לגבי תהליך אוסלו, שהבחירה באש"ף הייתה העדפתו מול החמאס. במלים אחרות, ביילין אומר שנכון שאש"ף הוא ארגון איום ונורא אבל האלטרנטיבה של אש"ף היא איומה ונוראה עוד יותר. הסבר סביר. אלא שהוא לא עומד במבחן הסטורי, שכן בסיפור של אוסלו האלטרנטיבה לא הייתה אש"ף מול החמאס אלא אש"ף פנים מול אש"ף חוץ. את זה ראו מדינאים ישראלים ופלסטינים בזמן אמיתי (אני מתכוון כאן לשנים '93-'92). את זה ראו אפילו כמה עיתונאים. אחרי שני ההסברים האלה שהם הסברים פשוטים. אני עובר להסברים מורכבים יותר.קחי לדוגמא חבר קיבוץ שקם כל בוקר ואומר 'איזה יופי זה קיבוץ, המצאה מופלאה, חבל שהוא יושב על אדמות פלסטיניות. מתחת לרגליו שלי, נישלו מפה אנשים, שאולי לא היו סוציאליסטים כמוני, אולי לא עשו מפעל מוצלח שכזה, אבל היו בני אדם והם גורשו מפה'. זאת גישה שמביאה לדיסוננס קשה. ההתחבטות הפנימית שבין תחושת הצדק היהודית והחשד הנורא שמדינת ישראל נולדה בחטא, לא נותנת מנוח להרבה אנשים. אין לי חלק ונחלה בהסבר הזה ואני דוחה אותו, אבל מודע לקיומו. אני לא מרגיש כך.
ההסבר הרביעי פוליטי. הוא יכול להיות קשור לשלושה האחרים ואת ההסבר הזה אני רוצה להציג באמצעות שאלה. למה ברור לנו שיש רביזיוניסטים בימין ואנחנו לא מכירים בכך שיכולים להיות רביזיוניסטים בתוך השמאל? אם התשובה על כך חיובית, הרי שהמסקנה היא שפרס ושריד למשל, הם רביזיוניסטים. רביזיוניסט הוא אחד שדוחה גם את חלוקת הארץ וגם את זכות הערבים להגדרה עצמית בחלק מפלסטין על בסיס התפיסה שפלסטינים לא יקבלו לעולם ריבונות יהודית על חלק מהארץ שבין המדבר לים."
אבל איך אתה יכול להגיד שאנשים כמו יוסי שריד מתנגדים לכך?
"יוסי שריד, כבר נמצא מעבר לשאלה של חלוקת הארץ. היום גם נתניהו מקבל את חלוקת הארץ, לפחות ברמה המוצהרת, כפי שהתבטא בנאום בר-אילן. השאלה של הריבונות גם היא לא עומדת לוויכוח. לכן שתי השאלות הלאו נעלמו הן כבר לא קונקרטיות, מה שכן נשאר בוויכוח היא השאלה של הסיכוי להגיע לשלום עם הערבים. כלומר שלום עם הנהגה של פלסטינים שמוכנים להכיר בשגיאות של עצמם. כשבוחנים במבחן התוצאה רואים שיוסי שריד תמיד באופן שיטתי תמיד בוחר במה שפוגע בסיכוי לתהליך מדיני, למרות שהוא מדבר בעד תהליך מדיני.
אחד המשפטים המקוממים אצלך בספר נמצא בהקדמה. אתה כותב: "תהא זאת טעות – והיא אמנם רווחת –  להעמיד את הסרבנות הפלסטינית כשוות משקל וערך למפעל ההתנחלויות. בתים אפשר לפנות, לפרק, להרוס או למסור. תפיסת עולם, או 'נראטיב', ניתן לשנות רק מבפנים, מתוך הכרעה מוסרית מלווה בצעדים מוחשיים בשדה הפוליטי". אתה באמת חושב שמול מפעל ההתנחלות הגדול אפשר עוד היום לעשות משהו?
"ממש לא מזמן, בשנת 2006 היו בחירות ומי שניצח בבחירות האלו היה אולמרט שרץ תחת הסיסמה – התכנסות. מה המשמעות שלה? להוריד 30,000 מתנחלים ממקומם ולכנס גושי התיישבות, מהסוג שברק מדבר עליהם. מסתבר שהטראומה של ההתנתקות לא הייתה כל כך גדולה. פתרונות יש. רק שאז הפרקליטות עשתה לאולמרט מה שיגאל עמיר עשה לרבין, רק בלי כדורים – כלומר חיסול ממוקד של ראש ממשלה מכהן. הפרקליטות חיסלה אותו. לא עם כדור. זה לא מנומס, לא הורגים אנשים, לעומת זאת למצוא ראש ממשלה, שידוע בנהנתנות שלו, ולהשתמש בה נגד התהליך החשוב שכמעט הביא להשלמתו, זה קביל.
"ההתנחלויות הן בעיה מכל בחינה – חינוכית ומוסרית ופוליטית. הן גורמות לבעיות עצומות, אבל המצב הפיך.  רק לאחרונה קראתי מאמר מפורט של אהוד יערי שאומר שכן אפשרי לעשות עם אבו-מאזן הסכמים ארוכי טווח. אבל סוג ההתבכיינות, נוסח נחום ברנע ונוסח מירון בנבנישתי, אחד שעסוק בעצמו ואחד שעסוק בגעגועים למנדט – לא מעניינים אותי. אין לדבר הזה שום תובנה פוליטית ופרוגרסיבית."
מה דעתך על הסכם אוסלו?
"ממה שאני למדתי ועל פי מה שחקרתי מתוך החומרים שעומדים לרשותנו, התמונה שעולה היא די ברורה. היו שני מסלולים. מסלול אחד היה המשך של ועידת מדריד. ומי שפתח את המסלול השני הנסתר זה פרס וביילין בניגוד לעמדת ראש הממשלה. העובדה שרבין התנגד למסלול שלהם הודלפה לאחר כמה שנים באמצעות מסמך חסוי מאד, שהתפרסם במעריב בשנת 2003, אפשר לנחש שזה היה אחד מאנשי רבין שרצה להראות שלרבין היו הסתייגויות קשות ממסלול אוסלו, כי הפרטנר שהלכו עליו היה עראפת ומה שרבין כינה אש"ף חוץ. זאת לא הבחנה שלו אבל היא שימשה אותו. כזכור, לאחר מדריד המשיכה לעבוד משלחת שכללה ירדנים ופלסטינים, על פי הגיון שהוביל את ממשלת ישראל ב-1977 של זיקה לפתרון יחד עם ירדן. רבין אמר, בין המדבר לים יש מקום רק לשתי מדינות, ברור לגמרי שהשאלה הפלסטינית היא במסגרת של ירדן, איך בדיוק זאת שאלה אחרת. אבל ההיגיון הזה הוביל את האופציה המדינית. מול הדבר הזה, התארגן מסלול נגדי. תשאלי למה, אני לא יכול לתת תשובה. אנחנו חוזרים לרביזיוניזם, אני לא יודע. ביילין יסביר יותר מאוחר שממילא לא היה סיכוי, במסלול וושינגטון והפלסטינים סיפרו שקיבלו עצות איך לחבל בשיחות בוושינגטון. אם הן היו לחלוטין חסרות טעם אז למה היה עליהם לחבל בהן? אני מראה בספר שאבו מאזן אמר על הסכמי אוסלו שהיו עסקה מאד גרועה מהצד הישראלי כי נתנו שטחים וקיבלו כלום. מדוע זה רביזיוניזם? כי אם אתה דואג לשתול ולחזק את עראפת בשטחים, המשמעות היא אחת ויחידה הוא ישתמש בזה בשטחים כבסיס להמשך הטרור. נקודה."

מנור. מסרב להיות א-פוליטי

אז מה יהיה?
"אני לא באמת יודע. אף אחד לא באמת יודע. אני רק יודע ששלום או לפחות הסכם ביניים לטווח בינוני הוא אפשרי. אני גם יודע שתנאי להסכם כזה הוא כתובת בצד השני. למיטב הבנתי יש ברמאללה איש אחד שמוכן לצעוד צעד משמעותי בכיוון. על סמך מה אני אומר זאת? על סמך האויבים שיש לו בצד הפלסטיני ובצד הישראלי גם יחד. גם אם אני טועה אני לא רואה מה יש לנו – או לפלסטינים המעונינים כמוך וכמוני בתקופה משמעותית של שקט – להפסיד."

אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים, הוויכוח בישראל על הגדה המערבית, 1967- 1987, הוצאת כרמל, ירושלים 2012

הריאיון פורסם בזמן הירוק 25.9.12

• 

  ארתור דוב, אני והירח, 1937

  על צלמו ודמותו. הגיגים לקראת יום כיפור וראשית השנה.

שיר על שני פניה של זכוכית האמונה. שהרי ברור ומובן שהחלוניים, אנשים חסרי דת, אינם בהכרח חסרי אמונה

מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, 113

כמו ארמון צפוף בדברים מרתקים ומפתיעים להגיד אותם ולהלך ביניהם שעות רבות ופעמים רבות ולמצוא שכיות של חמדה, של עצבות, של רעה בדודה, ייאושה, כך השיר הזה. שיר המלא בכל צעד בתוך חדריו ומשפטיו, בשני פניה של זכוכית האמונה.

זהו שיר על הרגע הנורא, שבו נדמה שאבד לנו ללא שוב האתה הנצחי, כדבריו של בובר, שלא נוכל להרגיש עוד בתוכנו את חוויית מול "הָאלהים". ה' הידיעה מגבירה את הנוכחות האלוהית והופכת את "אלהים" מן הדיבור היומיומי (למשל, "אלהים" של תרצה אתר, שעמד מאחורי הברוש, אלהים הזה שאנחנו מבקשים ממנו את הטובות והחסדים הקטנים של היומיום) לָאלהים שעליו הדיבור הגדול.

במטה הקסם של שרביט המשוררות הקסומה שלה, המפרקת ובונה במשפט אחד עולם ומלואו, מתריסה פה וולך בָאלהים הגדול על עצם אי-הווייתו עמה, ובו בזמן מנכיחה אותו באופן החילוני ביותר. שהרי ברור ומובן שהחלוניים, אנשים חסרי דת, אינם בהכרח חסרי אמונה. שהרי תחושת ההכרה שהיא תחושה של גוף ונפש, תחושה של הארה וישועה בו זמנית מול הטבע או מול היופי או מול עצמך או מול אהבתך, הרגע מלא ההוד והיפעה, שאני מנסה לומר אותו פה בכל כך הרבה אופנים נאמר כאן בשיר במשפט אחד: לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלהים.

לכאורה, רק לכאורה, ממשיכה וולך את שירה הנפלא המתריס כנגד רצועות התפילין, אך ההתרסה כשהיא מדברת על גופו המתוק (של הָאלהים) יש לה תפקיד משני. התפקיד הראשי מופנה בדיוק לתחושה האלהית שאנו חשים בגופנו. נגיד בזמן שנעשה אהבה, נגיד בזמן שניגע בבננו הקט ברוך אינסופי ונחוש בשוקיו הרכות עד אין קץ. נגיד, כשנראה את צבעי החרצית בשדה, ועלי-כותרתהּ צהובים מכל צהוב. האם לא נחוש אז את גופו המתוק של האלהים?

אך היכולת לחוש את גופו המתוק של האלהים נטועה בנו, בכוח ובחשק הנפשי להיפתח אל היופי המתוק הזה ולצלול בעיניו ולשלות מבטים בעולם, זוהי יכולת רוחנית וגופנית כאחד, מבטים יחלפו בעולם כמו רוח, אומרת המשוררת, שמעבירה שוב ושוב את האלהים וגופו המתוק תחת חלונה ובוכה ברסיסים של זכרי מגע נשברים עוד יותר מבכה.

יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, תל-אביב, 1992

שיר על האדם הנותן.

במאבק נגד הבדידות, השיר הזה שומר על תיקו.

עמודים 117-118

שירה של מירה מינצר יערי, נתפס בזכרוננו בגלל תיבת השורה הפותחת כל בית ובית, אדם נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו. לכאורה זהו שיר הגות חינוכי שבמרכזו גיבור וולכאורה גיבור השיר איננו אישי. מעין נאום על צד אחד, פן מפניו של האדם.
אך ככל שנעמיק ונקרא שוב ונתקדם מבית לבית, נגלה היפוך. לא ה"אדם" הוא גיבורו של השיר אלא בניו ותלמידיו הם הם שנמצאים במרכז השיר והזכרון הוא נחלתם. מרכז השיר הוא הקשרים הדיאלוגיים הדו-שיחים שבין "הבנים והתלמידים", שעליהם נסוב השיר, ובין איזה אדם משמעותי של חייהם ועל הזכרונות ועל המשמעות שמחפשים הם בעולם סביבם, במקומות, בשדות, בצומח ובחי ובשמותיהם של הייצורים בעולם. ופשר מועקת הערב והחלומות ופשר המראות במחזה הם של התלמידים הנשארים באבדנם.
רק הדיון, המשא ומתן הרעיוני המחשבות שלנו הנענות בדמותו של אותו אחד משמעותי, מורֶה או אב או אם או מורָה, או חבר או אהוב, הם שנותנים לנו אולי מושג על התעלומות האנושיות. על הייאוש. לא ייאוש אחד, אלא "ייאושיו" ברבים, "ייאושיו שכה כבדים בו", וכשהמשוררת כבר מדברת פה בבית השלישי, עליו, על האדם, אנחנו יודעים בבירור שעל עצמה היא מדברת.

והרושם של שיר הגות שיש בו מעין הטפה, נוחת על לבנו והתחושה היא של שיר שמאפייניו כמעט ליריים. כי השיח חל על האהבה שלה אל אותה דמות שהיא זוכרת. וביום הדין, או בהתחלף עונה, הזכרון שיש לה ממנו, שהוא כבר חלק מהתודעה שלה, נותן טעם לזמן וטעם בלידה ובדין.
זהו שיר על הידברות שבין אדם לרעהו. הגיבור שלו איננו האדם האנונימי אלא המסר שבין אחד לזולתו; ההתמסרות האנושית, שעצם נוכחותה מעניקה לעולם את השמות לכל הדברים. והשמות הללו כבר דבוקים בזכרונות ובאנשים שהיו חשובים לנו. השיר הזה נוצר טרם ובניגוד מובהק לכל המשנות והתורות על האנדיבידואליזם הטהור. המשנות שמכוונות את הדעת אל היחיד כמרכז ועל היחס לאחר כמין איזו נתינה שערכה יבוא אחר-כך בקבלה. השיר הזה מניח כי יש לנו אחריות אישית ומעורבות אישית, שקיומנו האנושי טבוע בזכרונות וכל דבר בעולם הזה נוגע ונגוע באנשים שאנו זוכרים.
ועם כל זאת, הכתוב הוא למעשה מאבק עיקש, מאבק אופטימי בבדידות. הבדידות הקיומית, שלנו, מתעמעמת דרך הזכרון, דרך המשמעות שיש לשדות ולצומח ולחי סביבנו, כי הם לא עומדים לעצמם, הם עומדים בזיקה לאדם. קריאה חוזרת ונשנית בשיר הזה, גורמת לאופטימיות אבל זה לא שיר של קיטש. נהפוך הוא, עם כל קריאה נוספת אנחנו חשים במאבק הניחר בבדידותה של הזוכרת, שחייבת להעמיד מול הלבד שלה את המשמעות של עולמה כמארג של זכרונות. בתוך כל החכמה שהשיר הזה מפיק, איננו יכולים אלא להכריז על מאבק שהתוצאה שלו היא תיקו.

מירה מינצר-יערי, ריח הלחם בעולם, מנגינות עבריות, ספריית פועלים, 2008