האי-הצלחתיות כערך.
ערכו האמיתי של סטונר בכך שהוא שולח מסר עיקש ומסורבל נגד עולם ההצלחתיות. גם דמותו של סטונר עצמו היא סיפור על אי הצלחה, לא רק במושגים האמריקאיים אלא בכל קטיגוריה שהוגדרה מתוך חוקי הפנים של הסיפור
ג'ון ויליאמס
ספר שנמצא ברשימת רבי המכר, הוא ספר שקוראים אותו – אם רוצים או אם לא – יחד עם רעשי רקע. זה לא עושה לו טוב. במקרה שלנו, לא רק שהספר בראש, אלא שמי שמציץ בעטיפתו רואה הערת אזהרה: סטונר, כפי שנכתב עליו בניו-יורק טיימס, הוא יותר מרומן גדול, הוא רומן מושלם. הפתיחה הזאת מפחידה. במחשבה שניה, היא מטופשת. לרומנים כמו אנה קרנינה, דון קישוט, מאה שנים של בדידות, אהובת הקצין הצרפתי, נוטות החסד, הייתי קוראת רומנים גדולים, אז מה, הסטונר הזה היא יצירה הגדולה מהם?
ג'ון ויליאם עצמו, (1922-1994) נוקט לגבי ספרו, גישה צנועה וענווה הרבה יותר מאשר המשווקים המודרניים שלו, גיבור הרומן, מרצה לספרות באוניברסיטת מיזורי, היה גיבור נשכח גם במחוזותיו שלו. "סטודנט שייתקל במקרה בשמו אולי יתהה בעצלתיים מי היה ויליאם סטונר, אך לעתים נדירות ינסה לספק את סקרנותו מעבר לאותה שאלת אגב." כך נכתב כבר בעמוד הראשון לרומן.
סטונר הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית. עוד טרם שהשלים את התואר הראשון פורצת מלחמת העולם הראשונה וסטונר אינו מתנדב למלחמה יחד עם שני חבריו. הוא אדיש ל"עליה בסולם הדרגות" גם בתוך העולם האקדמי שבו הוא פועל, והוא הופך למטרת התנגחות של כמה מעמיתיו לעבודה. הוא מתחתן עם אישה גבוהה ויפה וכבר בירח הדבש הוא מבין שטעה בה טעות נוראה. הנישואין הללו מולידים לבני הזוג בת, אותה אוהב סטונר אהבת נפש אך הוא איננו מגן עליה באמת כְּאבא, הוא מפקיר אותה לגחמות האכזריות של החיים. גם לגבי בתו, הוא נוקט באותה דרך שמשתכללת אצלו במהלך חייו, הדרך של אי נקיטת פעולה ובחירה בַּעֶצֶב על המגבלות הבלתי נמנעות של האדם. הספר מתאר לנו את הבחירות בחייו, שהן רצף של החלטות של אדם הנאמן לעצמו באופן כזה, שכל עימות אקטיבי יביא לעוול כלפי האחר. ברור לסטונר שהנמנעות עצמה אף היא גורמת לעוול, ובכל זאת הוא דבק בדרכו. באמצע חייו הוא מתאהב בקטרין, אסיסטנטית לספרות ואהבתם יפה ונהדרת, אך תוחלתה, כצפוי, קצרה והיא מופסקת על ידי התנכלות של גורמים חיצוניים לו. גם פה ננקטת על ידו הבחירה של אי נקיטת פעולה.
המציאות שמוצגת ברומן היא מציאות מנוכרת ובלתי נשלטת, זאת החוויה העיקרית שעולה מתוך הספר. זה אולי החן שבו, המסתורין שמפעפע מתוך מציאות כזאת והאי-יכולת לפצח את מניעי דמויות המשנה. לא ברור מדוע מתנהגת אשתו של סטונר כפי שהיא מתנהגת, לא ברור מדוע אהובתו מסוגלת לאסוף את חפציה ולהיעלם מחייו במוחלטות שכזאת, למרות שעד סוף ימיה המשיכה לאהוב אותו. מדוע עמיתו לעבודה איננו סולח לו על היותו מי שהוא, למרות שידוע לכול שאיננו עושה רע לאיש והוא עסוק רק בענייניו.
כיוון שרבים קוראים את הספר תחת איום האקדח של הניו-יורק טיימס על היותם בתוך רומן "מושלם" ולא בדיוק מבינים למה הוא כזה, מספקת נטע גורביץ אחרית דבר, שאיננה לא-משכנעת ונותנת דרך הסתכלות על הספר ועל הניסיון לחיבור בין אהבתו של סטונר לאמת בחייו דרך אהבת האמת בספרות.
חלקה הראשון של אחרית הדבר מוקדש לשאלה מדוע הספר לא הפך לפופולרי בעת שפורסם לראשונה בשנת 1965 ואיך נעשה רק היום (בארה"ב יצא לאור שנית בשנת 2003) להצלחה כה גדולה גם בקרב הביקורת האמריקאית וגם אצל הקוראים והקוראות.
אפשר שהשאלה הזאת היא המענינת ביותר ביחס לספר הזה ומבליטה גישה שנדונה בשנים האחרונות (מזה כמה וכמה עשורים), על כך שהחיוניות של הכתיבה נטענת בעיקר בעת הקריאה שלה.
ואכן, ערכו האמיתי של סטונר בכך שהוא שולח מסר עיקש ומסורבל נגד עולם ההצלחתיות. גם דמותו של סטונר עצמו היא סיפור על אי הצלחה, לא רק במושגים האמריקאיים אלא בכל קטיגוריה שהוגדרה מתוך חוקי הפנים של הסיפור, וגם הרומן כשלעצמו איננו הצלחה גדולה כל כך, בניגוד גמור להצהרה על השער, אך אי ההצלחתיות הזאת, בכל זאת מייצר בתוכו איזה שלם עקבי, מעין רגב אדמה גושי וחם, שבו נאחזו הקוראים וביקשו, במגע איתו, משהו שחומק מעיניינו שוב ושוב בחיים שלנו.
הקוראים והקוראות של שנות השישים לא נהו אחר הקול העולה מהספר ואלו שנולדו חמישים שנה אחריהם כן נדלקו ממנו. הוא מספר לנו על איזו מהות שמתנדפת באטמוספירה של העשורים האחרונים, וייתכן שויליאמס באמצע המאה העשרים זיהה את הדבר.
עולם הערך שלפיו חי סטונר, עולם של כמה אמיתות מוצקות, שמדַפּנות את עולמו ומצמידות אותו לאיזה קו עיקש, פנימי, לא תועלתני ואדיש לפרמטרים של "הצלחה", הפך להיות דווקא היום פופולרי בעיני הקהל. הערכים שצמחו בשנות השישים והשבעים באמריקה, בהם השתכללו עד קצה דרכי ההצלחה הקפיטליסטית והביאו להגשמת האשליה של "החלום האמריקאי", הגיעו למיצויים בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. ופתאם אנשים מחפשים להם את ההיפך; איזה ערך פנימי אחר להיאחז בו, לא את הצד החיצוני של החלום האמריקאי, והסחרחורת של שפע ההוויה הצרכנית האינסופית, את הפיכת האובייקטים להרחבת ה"אני", אלא מחפשים את הקול הפנימי, כמו אצל סטונר עצמו, אקדמאי, שהייתי מכנה אותו בּוֹק כזה, שממשיך באוניברסיטה את עבודת החריש של אביו בשדה, כשהוא נע בעיקשות ובהתמדה מצד אחד של השדה לצד השני, ובין קצה לקצה הוא מסובב את עיניו וחש ביפי העולם וביכולתו לאהוב באמת.
ג'ון ויליאמס, סטונר, מאנגלית: שרון פרמינגר, אחרית דבר: נטע גורביץ, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל-אביב, 2011