אלף נודדת

סיפור.

יד רכה מלטפת את שיערה. יש לו ריח נקי, של אחרי מקלחת. המדים עדיין בידיים שלה. הוא רוצה להתלבש, אבל היא מניחה את המדים בפינת המיטה ובידיה שהתפנו, היא הודפת אותו אל מרכז המיטה ומשכיבה אותו, מנשקת, מפשיטה ממנו את הבוקסר הנקיים. ידיו החמות מפשיטות אותה. ליבו פועם במהירות. ראשה נטמן בשקע צווארו. היא מסניפה את הריח, מנסה לזכור אותו. אל תלך, היא מדברת עם תודעתו בתדר בלתי נשמע.

אוטובוס אגד חתך את האוויר האורבני, חוצה רחובות מוארי ניאון, חנויות, בתי קפה, אנשים, שגרה, כמעט שגרה. נטע מביטה מהחלון, התמונות מולה מתחלפות במהירות, אינן תופסות אחיזה. כשהאוטובוס נע בזווית חדה, נטע קמה ממקומה, מצלצלת בפעמון ונעמדת ליד הדלת לפני שהאוטובוס נעצר. ביום כזה, כשחצי עין  על הכביש וחצי אוזן מקשיבה לרדיו קל להתבלבל, לשכוח, להתעלם. כשהדלת נפתחת, היא קופצת ממנה במהירות, מגבירה את צעדיה, כמעט רצה. עולה הביתה, קומה רביעית בלי מעלית, מאחורי הדלתות היא שומעת חדשות.
רועי יושב על הספה, יונית באולפן, קושמרו בשטח וטילים עפים באוויר, מתנגשים זה בזה בחיבוק מפוצץ. הוא אומר שלום ונשאר במקומו כשהיא נכנסת, מניחה את התיק על הקולב, חולצת נעליים. "מה קורה?" היא שואלת ומצטרפת לרועי. בצד הרחוק יש מקום, אבל נטע בוחרת לשבת על מסעד הכורסא, כשהיא ככה, צמודה אליו, ראשו בגובה חזה. הוא לא מתרפק, והיא מלטפת את שיערו.
"אין חדש," הוא אומר, למרות שעל המרקע כתוב שיש אישור לגיוס מילואים. חמש פעמים כבר זימנו אותו וביטלו. היא עצמה ביטלה את המשמרת בקפה, כדי שתספיק להיפרד ממנו. זה בסדר, אמרו לה, גם ככה לא צפויים להגיע אנשים. הוא מתרחק מעט ומפנה לה מקום על הספה.
נטע קמה ומסתובבת בבית. שירותים, חדר שינה, מטבח. "אכלת משהו?" היא שואלת מהמטבח. רועי מניד בראשו ונטע חוזרת לסלון, לראות את התנועה. "מה בא לך?" רועי מושך בכתפיו. גם נטע מושכת בכתפיה ונכנסת למטבח. היא מכינה חביתות לשניהם, סלט אין לה חשק לחתוך, אז היא מוותרת. היא מוציאה גבינות ולחם ומניחה על השולחן הקטן. השולחן מתנדנד, אבל זה לא הזמן להזכיר לרועי שהוא הבטיח לחזק את הבורג שהתרופף.
"בואי לסלון," מבקש רועי כשהשולחן כבר ערוך, ונטע, שידעה מראש שככה ירצה, מעבירה את הכלים והצלחות אל השולחן הקטן יותר של הסלון. הם מדברים על מה שצריך לעשות ועל מה שלא צריך ומשתתקים כשנדמה שמשהו חדש עומד להיאמר. כשהאוכל מונח לפניו, רועי נזכר עד כמה שהוא רעב, וכשהצלחת שלו ריקה, הוא  מבקש מנטע שתשב לידו. היא נשענת עליו, מתרפקת. בטלוויזיה מקשקשים והיא עסוקה במגע ידיו החמות של רועי.

נפתלי בזם, חיבוק, 1991

הטלפון מצלצל ובבת אחת רועי מתרחק ממנה ונוטל את ידיו עימו. פניו מרצינים, קולו מצטרד, ליבה מצטמק. קצינת הקישור שלו שוב על הקו. שוב קריאה. הפעם סופי. רועי לוקח דף ועט ורושם נקודת איסוף, שעה ונטע קמה ומפנה את הכלים מהשולחן הקטן שבסלון.
"מתי?" היא שואלת כשהוא מנתק.
"בחצות."
נטע חוזרת למטבח וזרם המים מדיחים את הכלים המלוכלכים מתערב בזרם המידע שחוזר על עצמו שוב ושוב. רועי הולך לחדר השינה ומוריד מהארון את התרמיל שלו. כשנטע נכנסת לחדר השינה, היא מוצאת אותו זורק בגדים מהארון החוצה, בלי סדר ובלי היגיון.
"עזוב את זה," היא מבקשת. רועי עוזב והולך למקלחת. נטע ממלאת את התרמיל בגופיות, תחתונים, גרביים, מדים בצבע זית. היא מקרבת אותם לאפה. ריח של אבק מדברי. של זיעה. של סיגריות. ריח של חייל, שגם אלף כביסות לא ימחו.
יד רכה מלטפת את שיערה. יש לו ריח נקי, של אחרי מקלחת. המדים עדיין בידיים שלה. הוא רוצה להתלבש, אבל היא מניחה את המדים בפינת המיטה ובידיה שהתפנו, היא הודפת אותו אל מרכז המיטה ומשכיבה אותו, מנשקת, מפשיטה ממנו את הבוקסר הנקיים. ידיו החמות מפשיטות אותה. ליבו פועם במהירות. ראשה נטמן בשקע צווארו. היא מסניפה את הריח, מנסה לזכור אותו. אל תלך, היא מדברת עם תודעתו בתדר בלתי נשמע.
"יהיה בסדר," לוחש אל אוזנה. נטע יודעת שהוא יילך. היא קוראת והוא מתייצב. ארץ ארורה.
שניהם קמים מהמיטה, מתלבשים. רועי נכנס לתוך המכנס, ונטע מושיטה לו את החגורה. רועי מרוכז בחגורה ונטע מביטה בו, חזהו חשוף עדיין. והוא מחפש גופייה. צרור הבגדים שהיה בידיה קודם, נפל על הרצפה כשהתעלסו והיא מרימה משם עכשיו גופייה וחולצת מדי זית. כשידו נוגעת בידה, הוא מחייך, אך אין נחמה בחיוכו.
רועי לבוש, מתהלך במדיו, ועדיין משהו חסר לו. "איפה הדיסקית?" נטע משהה את הזמן בחיפושים, עד שהיא מוציאה אותה מהמגירה. כשהם עומדים זה מול זה, היא מגיעה לו עד הכתפיים בלבד, והוא מרכין את ראשו לעברה. הדיסקית מונחת על צווארו עתה, מוסרת את מלוא המידע שהיא יכולה למסור: שם ומספר אישי.
ושוב הריח. היא שואפת אוויר לריאותיה ונושפת. הוא מתכופף אל התרמיל ומחטט בו. בודק את תכולתו. חסר משהו? היא שואלת. הוא מניד בראשו לשלילה. נזוז?
בדרך לפיאסטה הישנה שלהם, רועי זורק לה את המפתח שתנהג היא ונטע מתפללת שהמכונית לא תניע. שתתקע. שההסעה תגיע לנקודה ותיסע בלעדיו. רועי עסוק בטלפונים, מסביר, נפרד, משאיר הוראות. נטע מסובבת את המפתח והמנוע צוהל לקראתה. המכונית נוסעת באטימות של פח ממונע, בלי שיהיה לה אכפת לאן.
בנקודת האיסוף, נפגשים עשרות בחורים במדי זית. רועי מציע לה לחזור הביתה, אבל נטע מתעקשת להישאר איתו. בחורים נוספים מצטרפים, אוטובוסים מגיעים, דלתות נפתחות, תיקים נזרקים. גם התרמיל שלו. הבחורים נבלעים באוטובוסים ואיים צבעוניים של נשות העורף מתפזר בערפל הלילה.
דממה כבדה מלווה נטע כשהיא מטפסת את ארבעת הקומות. היא ממתינה שהמים לקפה ירתחו, ופתאום היא הולכת אל ארגז כלי העבודה, מוציאה מברג פיליפס ויורדת לחזק את הבורג הרופף  בשולחן המטבח.

גל אלגר, 34, פעילה חברתית, היא סטודנטית במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה

בגנות המלחמה ובזכות השלום.

הקומדיה הציונית היא ניסיון מעניין, וירטואוזי במהותו, של כתיבת ספר מודרני בשפה תנ"כית, מנוקדת. סיפור המעשה הוא בתולדות החיים (ביוגרפיה) של ילדה ישראלית, במחצית השניה של המאה העשרים ותחילתה של העשרים ואחת. כליל זיסאפל משתמשת בכליו הלשוניים של התנ"ך במליצותיו ובתבניותיו כדי לאמר מסר עיקרי בגנות המלחמה ובזכות השלום, ומן הסתם היא גם מדברת את הקינה של מרכז ההגמוניה ה"ישראלית היפה" על קריסתו של האתוס המוכר והטוב. כגודל היומרה של היצירה הזאת כך מחמירה ותובענית הביקורת עליה. אבל נתחיל בדברים הטובים – ההנאה הגדולה הניכרת מתוך הלשון הנאדרה שלנו שנראה עד כמה הפכה לגמישה בידיה של הסופרת.
מצורף פה בלשונו ובמראיתו פרק ט"ו, בעמודים 153-155, המספר באחד מאושיות התרבות הידועות שלנו. על הבחירה בו ועל הבחירה בלשון התנ"כית כדי לספר את סיפורה, אנסה לדבר בחלק ב', בפוסט הבא. ובינתיים ברוח השבוע הארור הזה שבו החל מבצע "עמוד ענן" הנה מחלצותיה הלשוניות של זיסאפּל:

כליל זיסאפל, הקומדיה הציונית התפת, עם עובד, פרוזה אחרת, 2012

המוסד שנפל.

רות פרלמוטר, הבלשית ישרת הדרך, שבדרכה לחשוף את הרוצח, מגלה שכבר לא משנה באמת מי הוא זה שביצע את הפשע, עצם העובדה שבמוסד נפלה השלהבת, מכתימה לא רק את יהלום הכתר אלא גם אותה עצמה.

הרומן הבלשי האחרון מאת שולמית לפיד מציג בפנינו גיבורה חדשה: רות פרלמוטר. לאחר שישה בלשים בהם כיכבה ליזי בדיחי, עיתונאית במקומון בבאר שבע, נולדת  גיבורה אחרת. אחרת מהרבה מאד בחינות. לא רק שבניגוד לקודמתה, היא אשכנזייה מהגרעין הקשה של ליבת האתוס הישראלי, ייקית, היא גם סוכנת המוסד בגמלאות. כרגע היא מנהלת סוכנות נסיעות, אבל את עבודת הבילוש היא עושה בשליחות ראש המוסד, וחוקרת לא פחות ולא יותר חבורה של מוסדניקים לשעבר. עוד משהו: פרלמוטר היא מבוגרת. חדת שכל וישרה כמו סרגל עם הופעה מרושלת שסוחבת איתה שקיות ניילון. אבל לא לדאוג, יהיה טוויסט.

שולמית לפיד

בסיפור הבלשי הקלאסי, הגיבור  הראשי כידוע, איננו הקורבן וגם לא הרוצח, אלא הבלש עצמו. דמות הבלש היא היחידה שיכולה לעבור תהליך והתפתחות בסיפור, כך קרה גם לפרלמוטר שהסימפטיה אליה נוצרת מהרגע הראשון לקריאה ואף מתגברת עם סופו של הספר. פרלמוטר היא ישרה כמו סרגל והיושר הזה, מופיע אצלה גם ברמה המוסרית וגם באופן החשיבה החד והענייני שלה. גם התדמית הנשית שלה, שמוצגת בתחילת הספר כמין איזו סחבה מזדקנת וסמרטוטית שנושאת שקיות ניילון במקום תיקים אופנתיים, משתנה והופכת לאישה מושכת במלוא גילה המופלג. אך מה שחשוב יותר בספר הזה הוא, שלצד המתח והסקרנות לגלות מיהו הרוצח, מתעוררים דרך התודעה של פרלמוטר, הרהורים על המילייה שמגדיר את קבוצת החשודים, והמילייה הזה הופך להיות קריטי, הוא שולח אותנו לדיון על דמותה של החברה הישראלית. אם במוסד פשטה שלהבת, מה נגיד אנו אזובי הקיר.
אז מה יש לנו פה בעצם? יש לנו ספר בלשי, אמנם לא נורא נורא מותח ודרך פיתרון תעלומת הרצח שלו קצת מייגעת, אבל זה רומן בלשי סביר בהחלט, לא בא לעזוב אותו באמצע. פרלמוטר מתבקשת לחקור את מותו של עמית לשעבר סוכן מוסד בגמלאות, שנמצא ירוי לא הרחק מביתו. החקירה שלה מובילה בין היתר, לא פחות ולא יותר, למכתבים הסטוריים של בנימין זאב הרצל, וכשאנחנו מחברים את העובדה שקבוצת החשודים היא סוכני מוסד לשעבר עם הרצל, אנחנו מבינים שהרומן של לפיד מבקש להיות חבר במדור קצת יותר נחשב ממדור הספרות הבידורית. שאלת הצלחתו או אי הצלחתו משתווה לעצם הניסיון המעניין, לנסות ולהגיד משהו על החברה הישראלית דרך רומן בלשי ועל הניסיון הזה אני רוצה לדבר כאן.
נחזור רגע לקודמתה של פרלמוטר. הבחירה בעיצוב ליזי בדיחי כ"ישראלית החדשה", מרוקאית שמנתצת את הריבוד החברתי הישראלי, נראה בעיני חוקר הספרות דן מירון כמעין הפוך על הפוך. במאמר נהדר שפרסם בכתב העת לספרות "הו" (2006), חשוב לו להבהיר כי הספרות הבלשית היא ספרות בידורית, כלשונו, או "אמנות זעירה" כלשונה של בתיה גור, שהיא ושולמית לפיד הביאו את הסיפור הבלשי למחוזותינו העבריים. הסיפור הבלשי הקלאסי, התפתח לקראת סוף המאה ה-19 והבלשים הפופולריים ביותר  – שרלוק הולמס, האב בראון ובלשיה של אגאטה כריסטי, הרקולה פוארו ומיס מרפל, פעלו עד המחצית של המאה העשרים. בז'אנר הקליל והממכר הזה, יש כמה אלמנטים קבועים שיוצרים מעין נוסחה. הבלש, הוא מי שמעניק לרומן את כוחו ואת קסמו, הבלש הוא תמיד אדם טוב, אבל יש לו כמה וכמה מוזרויות או פגמים שלא רק שהם מוסיפים על קסמו כ"טוב" אלא שהם גם הופכים אותו לדמות נסבלת ואנו הקוראות איננו מתקנאות בעליונותו. היחיד שיכול לרוצח, למי שמזעזע את הסדר שאנחנו רוצים למצוא ביקום, הוא הבלש.

הסיפורים הבלשיים הקלאסיים, אומר דן מירון, נכתבו בתקופה שבה בוצעו פשעים גדולים באמת על ידי בנקאים, אילי תעשייה, פוליטיקאים שאפתנים, מפקדי צבא שטבחו ב"ילידים" באפריקה ובאסיה וכן באמצעות המבנה החברתי המעמדי הנוקשה, שהותיר צלקות עמוקות בייחוד בנשמתה של האומה הבריטית. ועם זאת, לא נוצר סיפור בלשי אחד שקרא למהפיכה חברתית. להיפך, כל הסיפורים הבלשיים מגוננים על הסדרים חברתיים קיימים וממליצים על חיזוקם באמצעות המנגנון של סילוק אלמנטים זניחים של אי סדר חברתי או מוסרי. כלומר הבלש הקלאסי הוא שמרני, זאת המהות שלו והוא נאמן לאתוס הבורגני הקפיטליסטי, זה עיקר המסר החברתי שלו וזה גם מסביר את מידת הפופולריות שלו במערב ובמיוחד במערב של המאה העשרים.
בחברה הישראלית התמהמה הבלש, בדיוק בגלל זה, בגלל שזאת הייתה חברה בבניה ורק כשהתבססה, וערכיה הבורגניים השתרשו בתוכה, אז החלה לצמוח הספרות הבלשית. כך אומר מירון. הוא אומר כי השמרנות החברתית היא נשמת אפה האידיאולוגית של הספרות הבלשית הישראלית.
"רק קורא שטחי יתרשם מן העובדה שהבלשים הישראלים המובהקים ובראשם מיכאל אוחיון, (הגיבור של בתיה גור) שהם בני שכבות מצוקה ועליות (ממרוקו, מצרים), שהיקלטותן החברתית הייתה אטית ומיוסרת, מלמדים על איזו דינמיות חברתית אמתית. המוביליות החברתית של בלשים כמו אוחיון וליזי בדיחי היא לא רק מוגבלת עד כדי גיחוך (פסגת ההישגים של ליזי בדיחי – דירת שיכון עם מים חמים בכל שעות היממה) אלא גם מטעה בהשתמעותה החברתית. הבלשים הישראלים מן המוצא הלא-אשכנזי, שנוצרו ועוצבו בידי סופרות וסופרים אשכנזים, אינם מגלמים אלא ואריאנטים שונים של מגמות התאשכנזות, היינו: מגמות עריקה מן הפרולטריון אל הבורגנות או מן הפריפריה העדתית אל המרכז התרבותי האשכנזי. לעולם אין בכוונתם של בלשים כאלה לשנות באמת את סדר היום החברתי והתרבותי שלתוכו הם נבלעים ואותו הם משרתים, לכל היותר הם מבקשים לתקנו באורח מוגבל וחלקי על ידי החזרתו למקורותיו 'הטהורים' אל הבאר האשכנזית הצלולה והמרווה, שמימיה נתאלחו במידה מסוימת, ויש להרחיק מהם חומרים מזהמים".
דבריו הבוטים של מירון, אינם זרים לחלוטין ל"טעות אנוש". רות פרלמוטר, שעוצבה הפעם בדיוק על פי צבעי המקור, אם להשתמש בלשונו של מירון, מעמידה במבחן, דרך היושר שלה עצמה את אמות המידה המוסריות של אנשי המוסד. אלה שמופיעים בספר שהם בזעיר אנפין אמות המידה של החברה הישראלית היום. המוסד שבעצם שמו מהווה את המטאפורה ואת הדבר עצמו למח העצם לחוט השדרה הישראלי, הוא מושא לחקירה משטרתית והיושר והנאמנות שלא לדבר על כל ארג הערכים, נראה שהשתבשו ללא תקנה.

אברהם חופי. שפתיים חתומות

השבוע הקרין הערוץ הראשון את הסרט "שפתיים חתומות" שבו הבמאי והיוצר ירין קימור שרטט באופן מצויין את דמותו המרשימה באמת של האלוף לשעבר, מפקד המוסד ומנהל חברת החשמל אברהם חופי. חופי עמד בראש המוסד בתקופות מלאות הרפתקאות סודיות וחמישה ראשי מוסד מספרים עליו בהערצה ובאהבה גדולה. עיקר העניין של קימור הוא לשרטט את האוקסימרון המנטלי שנדרש מכל איש מוסד. אוקסימרון הוא מילה או הווייה שמכילה את הדבר והיפוכו. איש מוסד שעובד תחת כיסוי ופועל כסוכן שנדרש לפעולות חיסול, נדרש בה בעת לנאמנות חסרת פשרות לשולחיו ומתוך כך חייב להיות טהור כוונות כלפי מפקדיו. לכן הוא חי את חייו בכל האוקסימרוניות שאפשר להעלות על הדעת. קימור עושה עבודה מצויינת בכך ששם את הסוגיה המורכבת והבלתי פתירה של נושא היושר האישי במרכז הדיון של סרטו. מבחינתי הוא המשיך את ספרה של לפיד, והוסיף ויכוח לשאלות שהיא מעלה; אז מה, מה קרה להם לאנשי המוסד, אנשי השדרה המרכזית של ישראל הלוחמת, שלא הצד היהודי שלה בא למבחן אלא הצד המוסרי שלה?

והנה, הצד הזה, החברה הזאת מסתבר, סוחבת איתה תחושת אשמה קולקטיבית עמוקה. פעם, טוען הספר, היינו חברה שנמצאת במצב של חסד, של אמת שאין עליה עוררין. פעם היינו "בגן עדן עני וטהור, קרובים מאד למלכות השמים. אחר כך נפלנו" כותב מירון. ופרלמוטר שלנו, שבדרכה לחשוף את הרוצח, מגלה שכבר לא משנה באמת מי הוא זה שביצע את הפשע, עצם העובדה שבמוסד נפלה השלהבת, מכתימה לא רק את יהלום הכתר אלא גם אותה עצמה.

שולמית לפיד, טעות אנוש, הוצאת כתר, 2012

בואו נרחיב את השממה.

ההשמדה וההשחתה הן מלים נרדפות ומי שמשמיד אנשים משמיד את היקום במובן הכי עמוק שלו.

מתוך: אתם החיים בבטחה, 50

 אלמנך הוא לוח שנה, או שנתון או פרסום סטטיסטי, והוא השיר החותם את קובץ השירים של פרימו לוי, שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל, על ידי אריאל רטהאוז, שתרגם והוסיף אחרית דבר.
שיריו של פרימו לוי מרתקים, לאוו דווקא בגלל איכותם השירית. השירים פשוטים חסרים תחכום פואטי יוצא דופן. רטהאוז כותב עליהם שהם שירה מגויסת במובן הרחב של המילה, לא לאידיאולוגיה פוליטית אלא לטובת ערכי האנושות. השירה של לוי, הוא אומר, לעולם איננה מסתפקת בחוויה אישית-רגשית, אלא מזמינה את הקורא להפיק את תובנותיו ולנקוט עמדה.
בחרתי בשיר אלמנך, למקם אותו בכניסה לפוסט הזה, כי יש בו, למרות חומריו הקשים, סוג של נחמה, כי זוועת החוויה "משם" מזדקקת בו והופכת לאיזה צו מופשט של שמירה על החיות של היקום. יש בו צו מוסרי אקולוגי. ויש השוואה בין השממה הפנימית לשממה שעלולה להיווצר אם מלאכת ההשמדה תימשך. במובן מסויים, אפשר לראות בנאצזים ובהסטוריה הנוראה של היהודים במלחמת העולם השניה, תופעה שבאופן בסיסי היתה לא אקולוגית. ההשמדה וההשחתה הן מלים נרדפות ומי שמשמיד אנשים משמיד את היקום במובן הכי עמוק שלו.
בשיריו של פרימו לוי,  במיוחד המוקדמים שבהם, אלו שקרובים בשנותיהם לתקופת השואה, ניתן לחוש בעוֹצמות שעל כנפיהן דבוקים כמו אבקנים, חומרי נפש "משם". האנרגיה של התעופה העצומה בתוככי הנפש של הניצולים, היא כמו סחף של אַיִן, שאנחנו "החיים בבטחה" לא נבין אף פעם, ורק נחוש את שולי האדרת שנשאו עמם אלו שעברו את ההוויה של איום לא רק על חייהם אלא על עצם הכללתם במסגרת חברת בני האדם.
פרימו לוי, הצליח לעבור את אושוויץ ולצאת ממנה כאדם. ספרו  "הזהו אדם?", הוא אחד הספרים החשובים ביותר של המאה העשרים בעיני, ודמותו מלווה אותי כדגם לחוזק שאין כדוגמתו, חוזק הרוח האנושית. גם יתר ספריו ולא כל שכן שיריו, שחושפים את הליבה הרכה ובאופן מסויים את המאבק על השפיות, כלומר חושפות רגישותו האנושית, מוסיפות כמובן לרושם של החוזק. כי חוזק אינו הכחשה. החוזק הוא היכולת להישיר מבט אל הקיום ולחוש אותו במלואו.
גם ההתאבדות של לוי איננה מקטינה כהוא זה מהערכה לאיש עצמו ולמה שהותיר אחריו. לשאלת התאבדותו מקדיש רטהאוז מלים בעקיפין, דרך ההתייחסות של לוי לפול צאלן, בן תקופתו ושותף לביוגרפיה של הזוועה: שניהם עברו את שנות מלחמת העולם, נכנסו אליהן כאנשים בני חורין ויצאו כיהודים שחוו את התופת. רטראוז כותב: "אולי רתיעתו מפני השירה הייתה בעצם רתיעה מפני חשיפת התוהו-ובוהו שאיים מבפנים".
ואחתום בשיר, האגבה, כי הוא השיר שאולי מציג יותר מכל בקובץ דווקא כן איזו ליריקה: כי באתי מרחוק, מארץ אכזרית, משֻפעת ברוחות, ברעלים בהרי געש. ובסופו של השיר, כבר נמצאת נוכחות המוות שלוי יביא על עצמו, המוות שדבק בו מהרגע שנתפס על ידי הפשיסטים כשנחבא עם כמה חברים צעירים במחבוא וזו היתה "שעה מושלגת ואפופת צלמוות" כפי שכתב (עמ' 12 ב"הזהו אדם").

מתוך: אתם החיים בבטחה, 32

 *שם הספר לקוח מהשיר: "שמע" ומלותיו, בתרגום אחר, מופיעות בשער הספר "הזהו אדם?" שגם שמו לקוח מאותו שיר, מתוך השורה שתורגמה שם (על-ידי יצחק גרטי): "התבוננו וראו הזהו אדם", ופה בספר: "חשבו האם זה אדם,"

פרימו לוי, אתם החיים בבטחה, מבחר שירים, תרגום והוספת אחרית דבר, אריאל רטהאוז, כרמל, ירושלים, 2012