צו שמונה – גל אלגר

סיפור.

יד רכה מלטפת את שיערה. יש לו ריח נקי, של אחרי מקלחת. המדים עדיין בידיים שלה. הוא רוצה להתלבש, אבל היא מניחה את המדים בפינת המיטה ובידיה שהתפנו, היא הודפת אותו אל מרכז המיטה ומשכיבה אותו, מנשקת, מפשיטה ממנו את הבוקסר הנקיים. ידיו החמות מפשיטות אותה. ליבו פועם במהירות. ראשה נטמן בשקע צווארו. היא מסניפה את הריח, מנסה לזכור אותו. אל תלך, היא מדברת עם תודעתו בתדר בלתי נשמע.

אוטובוס אגד חתך את האוויר האורבני, חוצה רחובות מוארי ניאון, חנויות, בתי קפה, אנשים, שגרה, כמעט שגרה. נטע מביטה מהחלון, התמונות מולה מתחלפות במהירות, אינן תופסות אחיזה. כשהאוטובוס נע בזווית חדה, נטע קמה ממקומה, מצלצלת בפעמון ונעמדת ליד הדלת לפני שהאוטובוס נעצר. ביום כזה, כשחצי עין  על הכביש וחצי אוזן מקשיבה לרדיו קל להתבלבל, לשכוח, להתעלם. כשהדלת נפתחת, היא קופצת ממנה במהירות, מגבירה את צעדיה, כמעט רצה. עולה הביתה, קומה רביעית בלי מעלית, מאחורי הדלתות היא שומעת חדשות.
רועי יושב על הספה, יונית באולפן, קושמרו בשטח וטילים עפים באוויר, מתנגשים זה בזה בחיבוק מפוצץ. הוא אומר שלום ונשאר במקומו כשהיא נכנסת, מניחה את התיק על הקולב, חולצת נעליים. "מה קורה?" היא שואלת ומצטרפת לרועי. בצד הרחוק יש מקום, אבל נטע בוחרת לשבת על מסעד הכורסא, כשהיא ככה, צמודה אליו, ראשו בגובה חזה. הוא לא מתרפק, והיא מלטפת את שיערו.
"אין חדש," הוא אומר, למרות שעל המרקע כתוב שיש אישור לגיוס מילואים. חמש פעמים כבר זימנו אותו וביטלו. היא עצמה ביטלה את המשמרת בקפה, כדי שתספיק להיפרד ממנו. זה בסדר, אמרו לה, גם ככה לא צפויים להגיע אנשים. הוא מתרחק מעט ומפנה לה מקום על הספה.
נטע קמה ומסתובבת בבית. שירותים, חדר שינה, מטבח. "אכלת משהו?" היא שואלת מהמטבח. רועי מניד בראשו ונטע חוזרת לסלון, לראות את התנועה. "מה בא לך?" רועי מושך בכתפיו. גם נטע מושכת בכתפיה ונכנסת למטבח. היא מכינה חביתות לשניהם, סלט אין לה חשק לחתוך, אז היא מוותרת. היא מוציאה גבינות ולחם ומניחה על השולחן הקטן. השולחן מתנדנד, אבל זה לא הזמן להזכיר לרועי שהוא הבטיח לחזק את הבורג שהתרופף.
"בואי לסלון," מבקש רועי כשהשולחן כבר ערוך, ונטע, שידעה מראש שככה ירצה, מעבירה את הכלים והצלחות אל השולחן הקטן יותר של הסלון. הם מדברים על מה שצריך לעשות ועל מה שלא צריך ומשתתקים כשנדמה שמשהו חדש עומד להיאמר. כשהאוכל מונח לפניו, רועי נזכר עד כמה שהוא רעב, וכשהצלחת שלו ריקה, הוא  מבקש מנטע שתשב לידו. היא נשענת עליו, מתרפקת. בטלוויזיה מקשקשים והיא עסוקה במגע ידיו החמות של רועי.

נפתלי בזם, חיבוק, 1991

הטלפון מצלצל ובבת אחת רועי מתרחק ממנה ונוטל את ידיו עימו. פניו מרצינים, קולו מצטרד, ליבה מצטמק. קצינת הקישור שלו שוב על הקו. שוב קריאה. הפעם סופי. רועי לוקח דף ועט ורושם נקודת איסוף, שעה ונטע קמה ומפנה את הכלים מהשולחן הקטן שבסלון.
"מתי?" היא שואלת כשהוא מנתק.
"בחצות."
נטע חוזרת למטבח וזרם המים מדיחים את הכלים המלוכלכים מתערב בזרם המידע שחוזר על עצמו שוב ושוב. רועי הולך לחדר השינה ומוריד מהארון את התרמיל שלו. כשנטע נכנסת לחדר השינה, היא מוצאת אותו זורק בגדים מהארון החוצה, בלי סדר ובלי היגיון.
"עזוב את זה," היא מבקשת. רועי עוזב והולך למקלחת. נטע ממלאת את התרמיל בגופיות, תחתונים, גרביים, מדים בצבע זית. היא מקרבת אותם לאפה. ריח של אבק מדברי. של זיעה. של סיגריות. ריח של חייל, שגם אלף כביסות לא ימחו.
יד רכה מלטפת את שיערה. יש לו ריח נקי, של אחרי מקלחת. המדים עדיין בידיים שלה. הוא רוצה להתלבש, אבל היא מניחה את המדים בפינת המיטה ובידיה שהתפנו, היא הודפת אותו אל מרכז המיטה ומשכיבה אותו, מנשקת, מפשיטה ממנו את הבוקסר הנקיים. ידיו החמות מפשיטות אותה. ליבו פועם במהירות. ראשה נטמן בשקע צווארו. היא מסניפה את הריח, מנסה לזכור אותו. אל תלך, היא מדברת עם תודעתו בתדר בלתי נשמע.
"יהיה בסדר," לוחש אל אוזנה. נטע יודעת שהוא יילך. היא קוראת והוא מתייצב. ארץ ארורה.
שניהם קמים מהמיטה, מתלבשים. רועי נכנס לתוך המכנס, ונטע מושיטה לו את החגורה. רועי מרוכז בחגורה ונטע מביטה בו, חזהו חשוף עדיין. והוא מחפש גופייה. צרור הבגדים שהיה בידיה קודם, נפל על הרצפה כשהתעלסו והיא מרימה משם עכשיו גופייה וחולצת מדי זית. כשידו נוגעת בידה, הוא מחייך, אך אין נחמה בחיוכו.
רועי לבוש, מתהלך במדיו, ועדיין משהו חסר לו. "איפה הדיסקית?" נטע משהה את הזמן בחיפושים, עד שהיא מוציאה אותה מהמגירה. כשהם עומדים זה מול זה, היא מגיעה לו עד הכתפיים בלבד, והוא מרכין את ראשו לעברה. הדיסקית מונחת על צווארו עתה, מוסרת את מלוא המידע שהיא יכולה למסור: שם ומספר אישי.
ושוב הריח. היא שואפת אוויר לריאותיה ונושפת. הוא מתכופף אל התרמיל ומחטט בו. בודק את תכולתו. חסר משהו? היא שואלת. הוא מניד בראשו לשלילה. נזוז?
בדרך לפיאסטה הישנה שלהם, רועי זורק לה את המפתח שתנהג היא ונטע מתפללת שהמכונית לא תניע. שתתקע. שההסעה תגיע לנקודה ותיסע בלעדיו. רועי עסוק בטלפונים, מסביר, נפרד, משאיר הוראות. נטע מסובבת את המפתח והמנוע צוהל לקראתה. המכונית נוסעת באטימות של פח ממונע, בלי שיהיה לה אכפת לאן.
בנקודת האיסוף, נפגשים עשרות בחורים במדי זית. רועי מציע לה לחזור הביתה, אבל נטע מתעקשת להישאר איתו. בחורים נוספים מצטרפים, אוטובוסים מגיעים, דלתות נפתחות, תיקים נזרקים. גם התרמיל שלו. הבחורים נבלעים באוטובוסים ואיים צבעוניים של נשות העורף מתפזר בערפל הלילה.
דממה כבדה מלווה נטע כשהיא מטפסת את ארבעת הקומות. היא ממתינה שהמים לקפה ירתחו, ופתאום היא הולכת אל ארגז כלי העבודה, מוציאה מברג פיליפס ויורדת לחזק את הבורג הרופף  בשולחן המטבח.

גל אלגר, 34, פעילה חברתית, היא סטודנטית במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על צו שמונה – גל אלגר

  1. מאת בת-אל‏:

    מקסים
    תודה שקישרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *