סיפור. היא הטביעה נשיקה ארוכה בשיערו, שהתארך על פדחתו הצבאית מעבר למותר, וחשה איך עולמה מתמסמס עליה, והיא שוקעת אל תוך עיניה הנרטבות. כי בתוך זעמה ובושתה, לא ידעה שמא היא זו שצריכה לבקש ממנו סליחה על החטא שלו
לאחר שיחת הטלפון רחל נשארה לשבת בוהה בחלון. היא אחזה בכוס התה המתקררת, וחשבה שחייבים לזוז. המ"מ שלו אמר שעליה להגיע לצאלים, שם נמצאת מפקדת החטיבה והקב"ן. "הבן שלך קצת… הבן שלך קצת מבואס, גברת שדה. הוא קצת… באמת, הוא יישפט, זה בטוח, אבל אני חושב שהוא צריך שתרגיעי אותו. הוא קצת התחרפן, סליחה על המילה. בסך הכול חזר אלינו כמו גבר אחרי הפציעה. ואני אוהב את נמרוד מאוד, שלא תביני אותי לא נכון".
היא חשה את גופה קופא. "איך קוראים לך?", לחשה לתוך השפופרת. קוראים לו ירון.
"מה קרה לו?".
"הוא התחרפן קצת, אני חושב".
"מה התחרפן?".
"הוא צבע את הטנק של המ"פ באדום. תפסנו אותו באמצע הלילה, כשחזרנו מסיור, עם קופסת צבע מהאפסנאות. הוא כמעט גמר את כל הטנק, נשאר לו עוד קיר אחד". "מה תפסתם אותו?".
"תפסנו אותו צובע את הטנק באדום. והוא עמד בצריח, וחייך חיוך שמח כזה, ועשה לי, יפה בעיניך, המפקד? קישטתי עבורכם את הטנק".
היא נשמה עמוקות, ושאלה אותו בקול שקט, למה לדעתו נמרוד צבע את הטנק באדום.
זה בגלל שתפסו אותו ישן במארב. המ"מ החליט לספר לה עוד, ואמר שארז המט"ק, גם הוא ישן במארב. "למעשה, כל הטנק נרדם, אבל, את מבינה, זה היה התור של ארז לישון אותו זמן. וזה מצב קיצון, את מבינה, שטנק שלם נרדם, וארז היה חייב לדווח, ולאחר דיווח כזה חמור, נמרוד לא יכול לקבל העברה לטנק מ"פ. פשוט מאד. וזה, כנראה, אחרי שחיכה כל כך הרבה זמן, זה כנראה שבר אותו".
אמרה שלא ייקח לה יותר משעה מהמושב שלהם לצאלים. היא תבוא מיד. אבל המשיכה וישבה במטבח, בוחשת בידיה תה מתוק מאוד עם עלי נענע מרובים, ומתבוננת בכביש, מבעד לחלון המטבח.
עברו כבר שלושה חודשים מאז חזר הביתה פצוע. הוא קימץ בפרטים, ואמר שמישהו, נפלט לו כדור, ולא המשיך, אלא היה מאוד עסוק לפתע בלפרוק את התיק שלו, ולהביא את המדים המצחינים לכביסה. היא זוכרת שבדיוק כשהגיע, ניקתה את חדר האמבטיה. האקונומיקה ששפכה לכיור מחקה לחלוטין את הלכלוך המצטבר סביב משטחי הנירוסטה, והכיור בהק בלבן, ובא לה לקרוא לנמרודי שיראה מה יכולה לעשות אקונומיקה. תראה כמה זה נקי, חשבה, בלי שום כתמים.
אבל הוא היה כבר אצל המחשב, משחק "פיפא 3", כשרגל אחת מורמת ומונחת על כיסא סמוך, וכף הרגל ששרדה את הירייה בפאתי ג'נין, יומיים קודם לכן, חבושה כמעט במלואה. דם כהה ועיקש דבוק לציפורני האצבעות המבצבצות מתוך התחבושת.
ואז יצאה החוצה לתלות את הכביסה. הרוח הפילה את הסדין הלבן, והוא נח על הדשא כבריכה קטנה של טוהר. פרסה אותו מול השמש, כדי לראות אם נשאר משהו מהכתם האדום שנוצר בו הלילה, ושמחה להיווכח שהוא נמחה לחלוטין. בבוקר התעוררה כאילו פקעה מתוך שושנה לחה, ובהדרגה נוכחה כי תחושת הרטיבות בתחתית גבה היא מן הפד הדק שהוצף בדם, ונשפך וחלחל לתחתונים. מהר קמה ומשכה את הסדין מהמיטה הריקה, ובעיניים מעולפות הטילה אותו לכיור, והחלה לשפשף את הכתם עם קובית סבון קשה של סינתבון. תוך כדי שפשוף נזכרה כי העירה את עצמה בכוח מחלום-התינוקת, שהיה שב וחוזר אליה, וסופו נורא ללא נשוֹא, עד שהיא חייבת להתעורר ממנו באחת. מישהו שם בידיה, בבית מלון כלשהו, תינוקת חמודה, ובתחילה הכל מלא ניחוחות של רכות תינוקות, ואז עליה לסדר עניין לא ברור, ועובר שם עובד זר, שמוביל את עגלות הכביסה, והיא מניחה את התינוקת על עגלת הכביסה, כדי לאסוף אותה מאוחר יותר. אבל מאוחר יותר אינה יכולה בשום אופן להיזכר היכן התינוקת, והיא יורדת מטה מטה, אל חדרי השירות התחתיים במלון, אפופת קדחת של חרדה ואימה.
אבל הנה, עכשיו הסדין נקי למשעי. אספה אותו בידיה וקרבה לחזה, מפזמת לעצמה, וחושבת על שרשרת השירים העליזים שבקעו בחוזקה מהרמקולים בטכס ההשבעה בלטרון. ישבו קרוב, והיא יכלה לראות ממש לידה את עשרות הילדים העומדים בצדי הבמה, סדורים בשורות, לבושים במדים עם כומתות שחורות, ואז המנון צה"ל. המנגינה ליבבה את גופה עוד בימי הנעורים, כשהייתה עוזרת לאבא בחליבת הבוקר ברפת הקטנה, והמנון צה"ל היה מקדם את פני הקבוצה השנייה של הפרות, בדיוק בשעה שש.
עכשיו הילדים האלה, בגיל שלה אז. כמעט. והמנון צה"ל. והילד שלה ביניהם, בקצב העליז, ועצב נורא התנחל בה ברעש מחיאות הכפיים מכל עבר, וצווחות ההורים, והשלטים הגדולים שהרימו המשפחות פה ושם: אביתר, דוד מירום, אבי ממוש שלי. אני נשבע, צעק מפקד אל קבוצת הילדים במדים שלפניו. אני נשבע! אני נשבע! נבח המפקד עוד פעמיים אל הילדים, אני נשבע, השיבו כל הילדים ביחד, בקול רם מאוד, אני נשבע, שאג המפקד, אני נשבע, צרחו הילדים. אני נשבע, אני נשבע.
כשקם מה"פיפא", התיישבה היא אצל המחשב, ומשהו דחק בה לחפש עדויות במבזקי הידיעות על פציעה כלשהי בשטחים. במוקדי החדשות הרגילים בפורטל הקבוע שלה, לא נמצא דבר. אך היא המשיכה, ולבסוף, כמעט באקראי, ראתה את הידיעה הקטנה מתוך אתר "בצלם". הכול היה שם: מספר החטיבה. מספר החיילים בצוות שנשאר לשמור על קבוצת טנקים בפאתי ג'נין. ההתעללות באביו של הנער הרועה, שהצליח לברוח מהחיילים הישראליים. אחר כך נעשו הפרטים מטושטשים במעט. היו בעיטות. החיילים בעטו. אחד מהם הרים אבן. בעצם, לא ברור אם אחד החיילים הרים אבן, או שהערבי הוא שאחז באבן. אבל אחד החיילים ירה בו. גם לא ברור אם נפלט כדור, או שנורה במכוון. כמה מהכדורים פצעו את הערבי, (שמו המלא צוין בידיעה), וכמה פצעו את החייל היורה עצמו. הערבי דימם שעות ארוכות טרם מותו.
איור: שירי לב ארי
"אימא".
הוא עמד מאחוריה. רגלו החבושה מושטת לפנים.
היא הסבה ראשה בפתאומיות, והביטה בו וצחקקה אליו: "תפסת אותי על חם", וחשה איך הקול שלה צורם באזניה. "אחד מהם, הייתה לו אבן ביד, והוא דפק אותה על הנעל שלי. וזה הרעיד את הנשק. פשוט מאוד".
הוא רצה שתחבק אותו ותעמוד על קצות אצבעותיה כדי להגיע עם שפתיה אל שערו, ותאחז בראשו בחום ותגיד לו, מתוק שלי, נימרודי שלי, מלאך שלי. אבל היא החזירה את ראשה אל המחשב, והוא ראה קמטים רבים על גב ידיה היפות, המלטפות, ומעניין שלא הבחין בקמטים האלה קודם. והיא עתה כאישה זרה, יושבת שפופה אל המחשב, ומקלידה.
הוא הניח ידו על כתפה, אבל היא קמה בתנועה עצבנית, לא יכלה שיגע בה, הגבר הצעיר הזה, שדיבר, שעמד מאחוריה במלוא גבריותו הנכלמת. והלכה אל הכיור לנקות את שארית הכלים. וחיפשה בידיה המפשפשות בכלים השוחים במים העכורים בכיור, את נמרוד שלה, המתוק שלי, נמרוד שלי מתוק. והתכופפה, כי הידיים היו כבר עטופות בסבון, וכלי הבית מעורבבים ומעורפלים.
על גב חולצתה אניצי שיער לבנבנים שנשרו משיערה האסוף בגומי. מה היא מבינה. החזה שלו נמלא שוב בתחושת הגועל והסלידה מלאת הזעם שחש אל הערבי השרוע על הסלע החשוף, שעיניו אדמדמות מאימה ומשטמה, והוא פועה בבקשת רחמים עלובה. כמו תולעת.
טרם שהערבי הזקן הזה תפס אבן מהאדמה, הוא עמד בצד, אך היה צמוד לבועטים, ומוזר שלא עצר אותם, אלא חש משיכה להצטרף אליהם, כי במקום רחמים עלה בו זעם אלים, ניחר ודוחה, ומיד גם ניתכה מכה קשה בשוקיו. ואז הייתה הירייה, ודם וצעקות.
פעם, לפני שנים, השכים בבוקר והתלווה אל דדי, הנער השכן, שהיה כבר בכיתה ט', וסבא שכר אותו לעזרה ברפת כדי להשקות את העגלים במכלאה הקטנה שליד מכון החליבה. הוא עקב אחר דדי המכין את החלבית החמימה לעגלים, וקיבל לידיו את בקבוק הזכוכית עם פטמה של תינוק, שהיה דומה בדיוק לבקבוק בו האכילה אימא את אחותו הקטנה, רק גדול הרבה יותר, וגם עליו סומנו פסי מדידה זעירים, שציינו את כמות החלב שהעגלים צריכים לשתות. העגל הזה, עגל שרולה, שיש לו גוון עור חום, שונה בצבעיו מחבריו ביונקיה, וגם גדול מהם, מין יצור שמנמן וחמוד שנולד אתמול בערב. נמרוד הכניס את אצבעותיו ללסת של העגל, כפי שהורה לו דדי, ופער את שיניו, ושם את הפטמה בקצה שורת השיניים, במקום ששולי פיו נפסקו עטויי קצף, אבל העגל הביט אליו בעיניים עכורות, מלאות אטימות ולא עזר כלום, הלשון שהייתה אמורה לעטוף את הפטמה ולשאוב את הנוזל מתוכה, נשארה לנוח ברכרוכיות מעצבנת בקצות האצבעות של נמרוד, מלאת ריר ופסיבית. תן לי, אמר לו דדי, ותפס את ראשו של השרולה בחוזקה, כשהוא תוחב שתי אצבעות ללוע הנפער של העגל, ובידו השנייה דחף את הפטמה של בקבוק הזכוכית הגדול בהחלטיות פנימה, אבל החלב ניגר מפיו של העקשן הזה, ונמרוד ראה איך מרגע לרגע דדי כועס יותר ומקלל בגסות את השרולה, החולירע הזה, הוא קרא לו, עד שבעט בחזקה בצלעותיו. העגל השמנמן נפל מעצמת המכה, ונשאר לרבוץ בלי קול, והבעיטות של דדי התעצמו, והוא סינן מבין שיניו, שתה יא בן-זונה, שתה כבר, עד שנמרוד חשב שהוא ישבור לעגל את העצמות, ותפס במותניו של הבועט, מנסה לגרור אותו מהעגל המחורבן האילם הזה. דדי היה נער רחב וחזק, וקצב הבעיטות שלו הדהים את נמרוד, והמריץ אותו, ורעש מכושף, אפל, עבר אליו דרך המותניים של הנער הזועם, וגם הוא החל לקלל ולבעוט בעגל הענק, השוכב בתוך הבוץ, ופרוותו כבר מטונפת לגמרי מהמגפיים עטופי החרא של הפרות, שכיסו אותו לגמרי, עד שלא היה לשניהם כבר כוח, והם הלכו ממנו, ודדי אמר, עגל דפוק, והתנשף וירק הצידה כמו שחקן כדורגל, והראש של השרולה נשמט על הליחה הלבנה ומחק אותה.
הגיע הזמן שיתקלח. קודם שיתקלח ואז תחליף לו את התחבושת. אבל כבר נטלה את גיגית הכביסה, וערבבה מעט מי ברז במים רתוחים עם סבון, כדי שישרה ויחטא את פצעיו בתוכה. ישבה מולו, מביטה ברגלו הפצועה, הטובלת במים החמימים, ואספה את ידיו, שהלכלוך הצבאי קועקע בהן, והפך את עורן לקשוח וקשקשי, אל בין כפות ידיה. נמרודי שלי, נימי מתוק שלי. פתאום הפיל את ראשו לקראתה, עד שמצחו רכן ונגע בידיה. זאת הייתה פליטה של כדור. פשוט מאוד, אימא.
היא הטביעה נשיקה ארוכה בשיערו, שהתארך על פדחתו הצבאית מעבר למותר, וחשה איך עולמה מתמסמס עליה, והיא שוקעת אל תוך עיניה הנרטבות. כי בתוך זעמה ובושתה, לא ידעה שמא היא זו שצריכה לבקש ממנו סליחה על החטא שלו. אולי לא הבהירה לו כיאות מה עליו לעשות, ומה עליה להגיד בכלל, והיא הרגישה שאובד לה קולה, וחבשה את רגלו בדממה. לבסוף, ביקשה ממנו שיישב זקוף על הכיסא, ואני אספר אותך. הם האזינו לזמזום המכונה המגלחת, והתבוננו בשיערו הערמוני שהתפזר וכיסה את הרצפה סביב רגליהם.
אחר כך עטפה את רגלו החבושה בניילון אטום למים, והוא הלך להתקלח, ולאחר שעה ארוכה יצא מחדר האמבטיה ונעמד בפתחו. היא כבר גמרה לשטוף את כל הבית, וכבר כרעה כדי ללקט את קווצות השיער העכורות האחרונות משולי המדרגות, וחייכה אליו בעל-כרחה, אל מלוא קומתו הנערית, הכרוכה במגבת, ואמרה לו, מתוק שלי, והוא אמר שעוד מעט, אחרי האימון, הם יעברו לגזרה בעזה, והוא סוף סוף יקבל את הקידום לטנק של המ"פ. הרבה זמן חיכה לזה ופשוט מאוד, הכול יהיה הרבה יותר טוב.
פורסם בעיתון על הצפון 29.11.12