הפואמה העצמית.
כדי להחזיר את עטרת הגדולה של העידן התנכי, צריך לחזור על מבנה התחביר התנ"כי שמוביל לפעולה, כלומר לבחור במעשה החברתי ולאוו דווקא להשתמש בשפה התנכית עצמה
הקומדיה הציונית, היא מעשה וירוטואוזי של כתיבה עכשווית בלשון תנ"כית. זו פואמה ארוכה ובה דבר מחאה כנגד מצב האומה הישראלית ובעיקר כנגד הסירוב המתמיד להשכין שלום עם הפלסטינים. תוך ניסיון להתחקות אחר השקר שנחשף; ההבדל שבין ההבטחה הציונית ובין המציאות הנושכת, מתפרס המעשה הלשוני היפה הזה שלפנינו באמצעות סיפור חניכתה והבשלתה של בחורה צעירה יהודיה בישראל.
סיפור החניכה המיוחד הזה, נרקם על-ידי היתלות בשני אילנות גבוהים מאד, האילן הראשון הוא אילן התנ"ך והאילן השני, היא אותה היצירה הידועה של דנטה.
הקומדיה האלוהית של דנטה, נכתבה בשפה איטלקית, המדוברת בתקופתו ונקראה מלכתחילה רק בשם "הקומדיה", שם שהתמיד על פני 200 שנה. הביטוי "אלוהית" הוצמד לה רק מאוחר יותר, להראותך שאפילו דנטה, היוצר של אחת היצירות הידועות ביותר בהסטוריה, לא התיימר מעבר למה שכתב. הוא כתב פואמה שבאה להלעיג ולהראות בשניות שאין דומה לה, ובקומיות אפלה את הפער בין השאיפות המוסריות והרוחניות הנוצריות ובין המהות האנושית. כשכתב בשפת הדיבור על נושא דתי-רוחני, גילה חדשנות ספרותית יוצאת דופן. זיסאפל אימצה את החדשנות בבחינת הפוך על הפוך. היא משתמשת בשפה המקודשת העתיקה כדי לדבר על ענייני חולין ואקטואליה. האם השימוש הזה נשאר בגדר נועזות כשלעצמה או שהוא משרת שירות עומק את כתיבתה? על כך אני רוצה לתהות.
בפרק ג' בספר השלישי "מבוכה" מסבירה המחברת את המוטיבציה לכתיבתה: במסיבת יום הולדת של חבר, מסיבה עמוסת אלכוהול וכיבוד, חשה הדוברת שהיא היחידה מבין הנאספים, שאיננה מוכנה להיסחף בחוויה האסקפיסטית, נוכח הידיעה כי בשעה שחוגגים בתל-אביב; בשדרות, עיר הספר, נופלים קסאמים. הדוברת ניסתה להפעיל את קסמיה האישיים ואת כוח השפעתה על חבריה, כדי להסב את לבם לסבל של תושבי הגבול, אך ללא הועיל. תחושה של בדידות וזרות עלתה בה. ואז, כך היא מספרת: "ויאמר אלי לבי עת היותו עז, קחי לך גליון גדול וכתבי עליו בחרט אנוש… אלה הם ערכי ציון היקרים המסלאים בפז".
פרסקו בפירנצה, דנטה מחזיק בפואמה, "הקומדיה"
ובכן, הספר שלפנינו, נובע מאותה החלטה, יש פה אלמנט של שליחות. אין לזלזל בתחושה הזאת ובָאֶמת שמדריכה אותה, אך האמת הזאת למרבה הצער, משחקת בעיקר לידי המעשה הספרותי ומפספסת את המהות שאליה נשלחה. היומרה היא אם כן, לחשוף את האמת ליהודים הישראליים החיים כאן, כמאה ועשרים שנה לאחר תחילתה של ההתיישבות הציונית באדמת ארץ ישראל וכמאה חמישים שנה מאז הנביטה של הרעיונות הציוניים הראשונים, אבל מדובר בעיקר על האירועים מאז הסכמי אוסלו ועד היום, ובמילים אחרות, על המשבר שלאחר רצח רבין שזעזע דור שלם של צעירים תל-אביביים, אבל לא הצמיח מהם הנהגה אפקטיבית.
השפה התנכית נבחרה כדי לגעת במהות העניין. אך פה הכשל הגדול, כי צורתה של הלשון בלבד איננה יכולה לשרת את המהות. השימוש בשפה מרהיב, ומעורר השתאות. זיסאפל רוקמת רקמה יפהפיה בלשון העברית. שירה סתיו מרחיבה בעניין הזה במאמר בהארץ – אך דווקא השימוש הנפלא בשפה התנ"כית בפואמה ארוכה המתפרסת על פני 157 עמודים מעורר ומבליט בעיות אחרות.
הבעיה הראשונה היא האינדיבידואליזם המבצבץ מכל שורה ושורה. ה"אני" של עידן הפוסט מודרניזם, שמתקשה מתוך עצמו להבין את הכלל. "זהו טקסט שנכתב מלב ההגמוניה של הציונות הלבנה, האשכנזית, החילונית, האמידה, עתירת הפריווילגיות", כותבת סתיו. ודומה שהמחברת, לא רק שאיננה מצליחה לצאת מתוך הקבוצה הזאת אלא איננה מסוגלת לעזוב את גבולות האני כמקור של ידע. לא רק שכל מי שאיננו בקבוצה ההגמונית מהווה "אחר" מאיים, אלא שגם מקורות הידע נשארים בגבולות המדשאות של אוניברסיטת תל-אביב. מרכזי המחקר והרוח בישראל, שמנסים אף הם להתחקות על הקישור בין האמת הציונית לאמת הרוחנית ברוח נביאי ישראל וברוח אבות האומה, ברוח הטקסטים המרובים שהגיעו אחריהם וברוח החסידית שהיה לה חלק מדרבן בהתלהבות הציונית, לא קיימים בשיח שנמצא בספר. היכן הם נדבכי השורש החברתיים של הישות הציונית והתפיסות המסורתיות לגבי הסכסוך היהודי ערבי. היעדרם מהדהד בכל עמוד ועמוד.
כליל זיסאפל
ניקח לדוגמה את עמ' 74-75, בהם הצעירה התאהבה בבחור כלשהו, לצורך זה היא מגייסת את השורות האירוטיות משיר השירים בפרק ה' "שלח ידו מן החור ומעי המו עליו", נדלג על העובדה הזעירה, שהתיאור האירוטי המסויים בשיר השירים עצמו, מדבר על חסר נורא באהבה ולא על הימצאותה, וכך גדולתו של הטקסט המקורי נעלמת כמעט, ונתמקד בעובדה, שהמחברת לקחה את הפרשנות של המושג "אהבה" בחופשיות והצמידה אותה, ללא כל מחווה ועיכוב שהיו אולי יכולים לחולל בדעתה, הררי השיח המסורתי והלא-מסורתי הפרשניים של שיר השירים בכלל והשורות הללו בפרט.
אכן, סיפור האהבה שלה אינו מסתיים בה עצמה אלא מוצמד לאירוע אקטואלי. מיד בהמשכו תיאור אירוע מדיני שהוביל ראש הממשלה אותה תקופה, אהוד ברק, המכונה כאן בספר אהוד הראשון, "ויהי לקח אהוד הראשון והוא גבור נשק למוד מלחמה אבקש שלום וארדפהו וכמתמונים תחפשנו לאמר כל אבן", והכותבת מרמזת פה אל נכון לניסיון הנפל של שיחות השלום בקמפ-דיוויד בהשתתפות ביל קלינטון ועראפת, והיא אומרת: "ולא ירדו ברק ועראפת לעמק השווה".
אי ההתכתבות עם הררי הפרשנויות, ההתעלמות מכל התורה שבעל פה, מעיד על חסר מטריד בכל הספר: הקומדיה הציונית, איננה יוצרת דיאלוג אלא עם הרעיונות האקטואליים המדוברים בסביבת הכותבת. הציונות מסתמנת כנושא מדיני והתחום הזה מצטמצם לפרשנות הנורמטיבית ולביקורת שהייתה לקבוצה ההגמונית, נקרא לה "אנשי ארץ ישראל היפה" על המדינה מאז רצח רבין, ותמציתה עולה ב"שיר לשלום". לא פחות מהרוח התמימה והטובה ולא יותר עמוקה. אין בספר התמודדות עם הערש התיאורטי והמעשי של התנועה הציונית עצמה, לא עם הוגיה ולא עם מעצביה ומגשימיה כאן בארץ ישראל.
יוצא שהשפה התנ"כית הופכת למעין כתב חידה שאותו אפשר לפענח בנקל. מלאכת הפיענוח מאבדת את המתח במהרה, והשפה משמשת כצעיף לדרשה שמחליפה את הצורך לכתוב מאמר פשוט.
יתר על כן, הערב-רב של התנ"ך בנושאים ובסגנונות ובעמדות, יש לו מכנה משותף: השפה שבתוכו על כל גווניה, כפופה לתחביר חמור, המושתת על הפעולה. הפעולה במשפט מחליפה את תיאורי המחשבה והרגש. לעומת זאת, הטון המוביל בכתיבה של זיסאפל, הוא רצף של מחשבות ותחושות של האישה היחידה מול הציבור. הביקורת המופנית כלפי השלטון, יוצאת וחוזרת שוב ושוב אל תוך חוויית העצמי. העצמי וחבריו.
והמחברת נשארת למחות כילדה שגילתה שההבטחה לטוב נכתמת בצבעי המציאות. דור הנרות ממשיך לבכות ולגשש באפילה מבלי להבינה כלל.
בהרהור שני, יש לומר, כי דור הנרות כן הוציא מתוכו מנהיגה אפקטיבית. שלי יחימוביץ. ומעניין שדווקא היא מסרבת בתוקף לדבר על הנושאים המדיניים. היא הבינה כי עליה לתקן את הציונות דרך המעשה החברתי. אולי כדי לחזור לגדוּלה של העידן התנ"כי, צריך לחזור על מבנה התחביר התנ"כי שמוביל לפעולה, כלומר לבחור במעשה החברתי ולאוו דווקא להשתמש בשפה התנכית עצמה.
כליל זיסאפל, הקומדיה הציונית התפת, עם עובד, פרוזה אחרת 2012