אלף נודדת

משירי הנחל.  מכל המידע האינפורמטיבי שמביא לוח השנה, לא היה איש כלכלה, או גיאוגרף או איש מדע אחר שיהיה מסוגל, כמו המשוררת, לגעת באמת בלב נאלם, בנגיעה המופלאה שבין השירה ובין העולם. 

פול ורלן. מקהלת קולות קטנים

משירי הנחל, הוא מחזור שלאה גולדברג פרסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1945 והשיר הראשון מביניהם, "הנחל שר לאבן" פורסם ב"לוח הארץ" תש"ו. לוח הארץ היה חידוש שהכניס עורך הארץ דאז משה גליקסון. מעין גרסה עברית לאלמנך האמריקאי, ובו התפרסמו נתונים עובדתיים על היישוב, מאמרים של גדולי האומה ואף המלצות לטיולים בארץ ובעולם. שיר שמפורסם ומונח בתוך לוח שנה, בסביבה של נתונים ומספרים כמותיים, מעיד על הכרת ערך עצמית גבוהה מאד ועל אומץ לב מעורר השראה, להציג לצד כל אלה דבר שהוא לא-מעשי בעליל: מבט והגיגים על נחל.
המשוררת מוסיפה מבע של תבונה גבוהה אל אשד המסרים הציוניים: אמירה על הזרימה של הנחל כמטפורה קטנה של הסתכלות על עצם זרימת החיים עצמם.
משירי הנחל כוללים חמישה שירים קטנים בלבד, אך לא בכדי הם פותחים את כרך ב' בכתבים של לאה גולדברג. יש בהם דייקנות שירית שמעלותיה הם כמו אבן חן. תצריף קטן והדוק שמבטא הגות קיומית נצחית.
אתחיל ואומר משהו לגבי המוטו. שלוש מלים מאת המשורר פול ורלן, (1844-1896) משורר צרפתי שהתבלט בשירתו הלירית. לורלן אחד מראשוני המשוררים ההומוסקסואליים, היו חיים דרמטיים ומלאי תהפוכות והוא התבלט בשירתו הלירית. "ורלן אינו יודע אלא נושא אחד ליצירותיו השיריות: הוא עצמו, חוויותיו, שמחותיו ועצבונותיו." כתב עליו עמינדב דיקמן בקובץ השירים שתרגם.
המוטו בראש השיר שהביאה לאה גולדברג אל לוח השנה הוא ציטטה בת שלוש מלים: "מקהלת קולות קטנים".
את השיר, יש לקרוא, מבקשת מאיתנו המשוררת מעמדת מוצא אנושית ברורה. זו עמדה שמתיחסת לבריאה כמכלול של דברים שלכל אחד מהם קול משלו. היחס אל העולם במובן הזה מבטל מעמדות והירארכיה ומוציא את העוקץ מהפומפוזיות ומעליונותם של בעלי הכח. ולמרות ששלוש המלים הללו אינן משפט שיש בו פועל, אנחנו שומעים בשם הזה, תנועה צלילית והמולת רעשים וכבר אנחנו מוכנים לפתוח בחוויה האסטתית הגותית המתרכזת בנחל ובעצם בזרימה, ובעצם משתפת אותנו במחשבות על הזמן ועל הבריאה.
הבריאה היא דיאלקטיקה של היגדים מנוגדים. כל השיר בנוי עליה. זו מופיעה בכל שורה ושורה ולאחר מכן, תבוא השורה החותמת את הבית ותציג משהו המנוגד לשלוש השורות לפניה. לעיתים הניגודיות משתמעת, כמו בשורה הראשונה, על דרך הניגוד. כמו בין נשיקה, המשדרת חום ובין הצינה, מושא הנשיקה. ומוזר השילוב הלשוני שבין צינה ובין החלום. זהו מעין סוד שהמשוררת טומנת כבר בתחילת השיר. הוא מתחבר אל עובדת היותה דוממת אך גם עומד בניגוד לרעיון הזה, כי אם לאבן יש חלום, מתחוללת בה תנועה, ואפילו יש לומר תנועה ששואפת לאיזה עתיד. בולטת בשונותה השורה האחרונה של הבית. גולדברג, כמו הפילוסוף הקדמון, הרקליטוס, רואה בזרימה התהוות אינסופית, שמה שמתייחס אליה הוא איזה קבוע, עצם הקיום, הנצח, המהות הקוסמית של העולם בו נמצאים הניגודים הללו.

לאה הצעירה

שירת הנחל היא שירה הגותית, שמשתמשת בזרימה כביטוי למחשבות קדמוניות וראשוניות. ההשפעה והדו-שיח עם הפרגמנטים של הרקליטוס ברורים; הקישור בין החולף לקיים. התיאור התנועתי של היווצרות אינסופית המונעת על-ידי האש המכלה, וההשלמה במהלך הניגוד המתמיד בין ההרמוניה לדיסההרמוניה, מובילים אותנו להתבוננות בדברים הקטנים, כתרבית שאפשר ללמוד ממנה על עצם היקום. ברור שהעמדה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מחשבותיו של הרקליטוס על תפקיד המלחמה כמסננת את החזק והמשובח מפני מי שאינם עומדים במלחמה. אך אותה ניגודיות מתמדת השזורה לאורך שורות השיר, מראה איך על רקע היחסיות בין החולף לקיים מתבלט ומודגש תפקיד התבונה. תפקידה לזהות ולהתעלות על פני התנועה המתמדת של ההיווצרות והכליה ולמצוא את האחדות המחברת. בתוך כך מספר לנו השיר על הזמן כמשך של היווצרות מתמדת.

לאה הבוגרת

ההיווצרות המתמדת היא זמן ממשי שיש בו חידוש בלתי צפוי מראש ובלתי ניתן להיות צפוי מראש, אומר הפילוסוף אנרי ברגסון. היצירתיות אינה חדלה לחרוג מעבר לעצמה. המשוררת המביטה בנחל, מייצרת במילותיה הסתכלות שמשקפת את זרימת חיי האדם ואת מיקום השירה המתבוננת בה.
ניתן להניח, שלאה גולדברג לא נזקקה ללכת לנחל הירקון בתל-אביב כדי לכתוב על הנחל. בזכרונה היו תמונות ילדות של נחלים מליטא מולדתה ומנהרות גדולים. חווית המים הנושקים לאבן ומלטפים אותה ומשחקים עמה משחק אנושי של שבועות אמונים ובגידה, קיים היטב בזכרונותיה. הנחל השוחק אבן. כי מכל המידע האינפורמטיבי שמביא לוח השנה, לא היה איש כלכלה, או גיאוגרף או איש מדע אחר שיהיה מסוגל כמו המשוררת לגעת באמת בלב נאלם, בנגיעה המופלאה שבין השירה ובין העולם.

לאה גולדברג, משירי הנחל, שירים ב', לאה גולדברג, כתבים, אריזה של כל כתביה, בעריכת ט. ריבנר, הוצאת ספרית פועלים, 1945, (1973), 1986 תל-אביב.

מביט במבט מעורפל אל הגבעה המכוסה עצים ובתים אדומי רעפים, הפזורים עליה ללא סדר ניכר לעין

                                                עירא החנה את המכונית בשולי הדרך ליד בקתת עץ נטושה. שלט עץ ועליו חרוט שם: "פונדק אדמון" התנדנד מעל הדלת הסגורה. הגשם שטף את הדשא סביב הבקתה ומים זרמו בפלגים קטנים שנקוו בין ערוגות של חרציות. נותרה חצי שעה למועד ההלוויה. לפני כן נכנס לתוך הקיבוץ השומם וזיהה מוסכניק שגהר מעל סוברו ישנה ושאל אותו היכן נמצא בית הקברות וזה ענה לו, איך אתה מכיר את אַיָלָה. עירא חש דחף של סלידה מהחטטנות שגילה האיש ואמר בקרירות, אילה? אני לא יודע, אני מחפש את בית הקברות. אז קח שמאלה ליד האלונים שמה. המוסכניק הצביע בידו לעבר מזרח. עירא השתהה ושאל אותו לפתע, מי זאת אילה.
– מישהי אצלנו. מתה אתמול, בגלל זה חשבתי שאתה.
– היא סבלה?
– מי?
– אילה. אילה הזו, הבחורה שמתה?
– סרטן. אתה יודע. באוגוסט גילו את זה. עכשיו מרץ והיא מתה. ככה.
עירא אמר, פתאומי היה, אה? והמוסכניק אמר שכן, שהיה סרטן אלים. כבר לא היו יכולים לעשות כלום בעצם. פתחו וסגרו. היא מתה. ככה.
עירא הביט למעלה אל השמיים המעוננים ומישש בתנועה מיומנת את הכפתורים העליונים בחולצתו ליד הצווארון ונזכר שאַיָלָה כתבה לו פעם שהיא אוהבת עניבות.

בבוקר עמד בבוקסר ובגופיה במטבח והכין קפה וטוסטים לכל יתר בני המשפחה. הוא קירב אליו את העיתון וחיפש בו מודעה, שהורה לפרסם על הכנס הבינלאומי באוניברסיטה, בנושא תצפית על כדור הארץ וגרמי שמים מהחלל באמצעות לווינים וטכנולוגיה חדשנית. אך עינו תפסה בטור מודעות האבל את השם אילה בתוך מודעה לא גדולה. בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של חברתנו אילה (אינְדַּלֶה) ברקמן המשפחה וקיבוץ אדמון.
– לקיבוץ שלנו קוראים אדמון כי הקימו אותו על גבעה של אדמה אדומה ומאז אנו שותתים דם, כתבה אילה. זה היה לפני כשנה. עירא החל לקשקש במחשב עם כמה נשים וזאת לכדה אותו במין כישוף ממכר. תמיד היה נדמה לו שהיא לוחשת משפטים כמו בצרידות. על מנעול שמושכים בסיכה ושהיא שרועה על הספה ובא האיש. אתה בא, היא היתה שואלת, מהצד השני של הדלת? ואני כל כך רטובה ומוסיפה באנגלית: More. המלים שלה הופיעו כמו רוח על הצג, נושאים עליזות מוזרה והנימה המתגרה של דבריה החלה לעורר התרגשות ומתיחוֹת זעירות בתחתית אשכיו. הוא חש את איברו הולך ומתקשח אליה ושלח את ידו השמאלית פנימה דרך מכנסי הטרנינג וסידר אותו בנוחות במקומו. וכתב לאילה תלטפי לי אותו, הוא קשה. מתפקע שתגעי בי עכשיו והיא כתבה לו:
– מיד. מיד. ואחר כך הפסיקה את המלים בדיוק ברגע שהרגיש שראשו מתמלא אלפי רסיסי-עונג חותכים ודקים, המאיימים להתרסק.
– צריכה ללכת, היא כתבה וכיבתה את עצמה.
אחר כך יום אחד במפתיע, הודיעה שחלתה. הוא שאל בחשדנות לפרטי מחלתה וככל שעבר הזמן ותיאוריה נעשו רפויים יותר, נעשה הוא נבוך ומבולבל. תוך כדי כך היה קורא בדבריה נימה של רשעות, שגירתה אותו באופן מוזר ועירא הרגיש שרוך אינסופי מתיר לה ולתשוקותיו להמשיך ולהתכתב, וגם אם היא אכן חולה סופנית וגם אם היא מתחמקת ממנו באיזה טריק חולני, שתמשיך ותשחק בפאם פאטאל.
– קחי לך מה שאת רוצה, אילה, מה שאת רוצה. הוא כתב לה. והנה, המודעה מהבוקר בעיתון. אלוהים ישמור.

אתה בא, היא היתה שואלת, מהצד השני של הדלת?

עירא הכניס את המידע על מיקום בית הקברות לג'י פי אס והסיע את ההונדה שלו אל שער הקיבוץ והחוצה, מביט במבט מעורפל אל הגבעה המכוסה עצים ובתים אדומי רעפים, הפזורים עליה ללא סדר ניכר לעין. ליד הבקתה יצא מן הרכב מבלי לכבות את המנוע והתכופף לקטוף חרציות כי נזכר שלא קנה פרחים. הוא קילל כשמשך את הגבעול וכל שיח החרציות נתלש על שורשיו ויצר גומה באדמה. אז החל חופר ברגב התחוח באצבעות חשופות ואסף גוש של עפר לח והלך אל אחורי מכוניתו, והטיח בה את האדמה בזעם.
– מְחַשֶבת מסלול חדש. מחשבת מסלול חדש. עירא נחרד מהקול המתכתי של המכונה. צמרמורת טלטלה אותו עד שהתיצב מול עיניו נוף הגבעות החורפי והתאזן והוא שב לרכב והודיע לג'י פי אס:
– חוזרים לתל-אביב גברת.
"הבעיה העיקרית שלי, כמו גם של אחרים, היא היכולת לסמוך על מנגנון הניווט הפנימי שלנו." כתב בערב בבלוג שלו בתפוז, "שהרי הוא לא מכשיר משוכלל שיצא ממעבדת מחשבים. וכי איך נדע שאנו צודקים?"

"ושיא השיאים, חדירה אל מעבר למים הנופלים ועמידה
רוטטת בין הקיר הרועם של המים וקיר האדמה הטחוב, המעוטר בשערות
שולמית ומזיע מקור."

נולדתי בשנת 1955 בקיבוץ דפנה, שנקרא על שמה של הנימפה דפנה, בתו של אל הנהר. מקדשה הוקם בחבל הארץ שלנו על שום הנחלים הרבים החורצים את האדמה ומתפתלים בין השדות. בשנים ההן קראנו לנחל שעובר אצלנו בשמו; "הדן", אך כמעט שלא ראינו את זרימתו. מעבה סמיך ובלתי חדיר של סבך מאובק ופתל דוקרני התרומם על גדותיו. ועדיף שכך, כי היה ידוע שהדן מסוכן, ופעם טבע בו ילד קטן, ואמו עזבה מרוב שברון לב. ולא שהורינו הזהירו אותנו מפני הסכנה. זאת אך שמועה שעברה בין הילדים כשהסתכלנו מלמטה למעלה אל חומת הפתל, ממנה בצבצו עלווה של ערבת הנחלים על רקע השמים וצמרות של אקליפטוס.

הדן הקיץ

בימים ההם, היה מגיע אלינו כל שפע המים, וזורם במלוא אונו כל ימות השנה. את ההבדלים הקלים בין הקיץ לחורף, רק אנחנו יכולנו לחוש. היינו שומעים את נהמת המים, חזקה וסואנת כרעם המום, שמלווה את יומנו ומתגבר לקראת השקיעה. בלילות, לאחר שההורים הלכו, רעש הדן נכנס עוד ונשאר איתנו ליד הכרית. לעיתים, כשהיינו מתעוררים משנתנו, היה הדן בְּרֶקע החושך, בעל תוקף של גרמי השמים, כמו הירח והכוכבים.

"והאם הזרימה היא זאת שנראית או זאת שתבוא?
והאשדים הקטנטנים המרקידים את המים, והאדוות הלבנבנות שהן קצת מלים של ים, שייכות גם לנו?"

לדן היה גשר צפוני וגשר דרומי, שהוליכו אל חורשת השזיפים. מותר היה לעבור על הגשר רק בקבוצה, או בלווית מבוגר ולא עברנו אלא כדי לקטוף פרי, או כדי להתרחץ ב"מפל", בפלג נוסף שזרם ללא שֵם מצד מערב. זה היה בעונת הקיץ כשהשזיפים הופכים מירוקים וקשים וחמצמצים, לאדומים ומתוקים ומגיעים כך, דביקים מעסיס הפרי אל הכניסה, שרק אנחנו הכרנו, ונדרשה מיומנות מסוימת לזהות אותה. בין עצי תאנה והסבך הקוצני, מתמשכת מחילה עד גדת המים. ומזדחלים ונשרטים בקוצים ונהמת המים מתגברת באזנינו, עד שבבת אחת נתגלה המפל בגובה של כשני מטרים ומימיו נופלים ברעש קשוח אל תוך בריכה. אמרו שזה מפל קטן ויש גדולים הרבה ממנו, למשל "התנור", אך לנו היה ברור שזה מפל מצויין וראוי, ולא היה ויכוח על הריגשה העצומה שהוא חולל אצל גדולים וקטנים. הוא היה רק שלנו. של דפנה. הרחצה בבריכה, שלא לומר השחיה לכיוון האֶשֶד, היו מבחן בהיררכיה של גיל וגבורה. נדרש לשחות ברסס המַתָּז החזק, שמפלבל את העיניים ומרתיע ככל שמתקרבים אליו. ושיא השיאים, חדירה אל מעבר למים הנופלים ועמידה רוטטת בין הקיר הרועם של המים וקיר האדמה הטחוב, המעוטר בשערות שולמית ומזיע מקור.

ואז החלה הקידמה. תחילה הגיע הצורך להרחיב את הקיבוץ. חלקת מטע השזיפים הפכה לשכונה חדשה. נבנו עליה בתי קומותיים. הסבך הנורא והדוקרני, שהסתיר מאיתנו את הנחל, נגזם ונעלם וניתן היה לראות כעניין יומיומי ושגרתי את הגדה השניה מעל הזרימה. ומתחיל גיל של הרהורים, מהו הדן הזה. מהן הגדות שלו והאם הזרימה היא זאת שנראית או זאת שתבוא? והאשדים הקטנטנים המרקידים את המים, והאדוות הלבנבנות שהן קצת מלים של ים, שייכות גם לנו? והאם השמות הללו מהספרים ומנחלים ומנהרות שבספרים, או מהמים של תל-אביב, שהם מי ים מלוחים ושונים לחלוטין, האם צריך להמציא להן מלים חדשות?

הסבך הנורא והדוקרני, שהסתיר מאיתנו את הנחל, נגזם ונעלם וניתן היה לראות כעניין יומיומי ושגרתי את הגדה השניה מעל הזרימה

באחד החורפים הקשים התמוטט המפל בַּפֶּלג המערבי מעומס המים והסחף. עם המפולת נסוגה הבריכה לעיקול בנחל, ומאליו גם כוסה המעבר הסודי בסבך ולא נודע כי היה שם מפל אלא בזכרונות שלנו. אחר כך לקחו לנו חלק גדול מהמים. בתחילה הורידו רבע. בערך. מדי זמן הגיע דיווח חדש בעלון הקיבוץ על אחוז ההורדה בכמות המים. קיץ אחד נפתח מאבק מסעיר וחסר שחר בין קומץ גברים עקשים ושמרניים מול "מפעל המים האזורי". בלילות היו יוצאים בחורינו ומסיטים את סכר האבנים, כך שהמים ישובו לדן שזורם בדפנה ולא ילקחו לשדות אחרים. לבסוף נוצחנו, נשארנו עם חלק קטן מהמים.

"והאור המרצד על המים, אפוף בסחרור של אלכוהול של צהריים וטשטוש כבד של מריחואנה וחשיש לבנוני, עד שתרד השבת ונחזור הביתה."

אבל בינות המטעים בצפון, שהיו פעם מטעי תפוחים והפכו למטעי אבוקדו ולהדרים, נתגלו לי ולחברי החדשים – כי כבר לא היינו מקשה אחת, אלא חלק היו פה וחלק פה – קטעים נוספים של הנחל. והנחל רחב ושוצף כמו נהר, כמו בימי בראשית. ואז גם נבנו רפסודות נייחות בפינות מסתור, שהיינו מתחבאים בתוכן מפני המבוגרים ואורחותיהם המשמימים. שיחות מגומגמות, מועטות נושאים ומועטות מלים בין גופים ערומים למחצה של בנים ובנות, ותחושה דחופה וסמיכה של חטא מתקתק וחמקני. והאור המרצד על המים, אפוף בסחרור של אלכוהול של צהריים וטשטוש כבד של מריחואנה וחשיש לבנוני, עד שתרד השבת ונחזור הביתה. ופעם, באיזה לילה, אחרי מסיבה, הליכה סודית במקטע הנחל במים הקפואים, יד ביד בחושך שבתוך המטע, ללא ירח, כדי להגיע

מדי זמן הגיע דיווח חדש בעלון הקיבוץ על אחוז ההורדה בכמות המים

לשני צמחים שגודלו במסירות על אחת הגדות הפנימיות. וקוטפים כמה עלים ומצחקקים בפראות. וזה מול כל העולם וחוקיו. וזה בבת אחת אסור לחלוטין וגם טהור מאין כמותו בגלל הידיים ששומרות זה על זו, שלא למעוד. ונכרתה ברית חמימה, כמו אש קטנה שבוערת אתי תמיד, נגד הקור המוחלט של המים ודקירות הצמחיה האינסופית על גדות הנחל.

הפואמה העצמית.

כדי להחזיר את עטרת הגדולה של העידן התנכי, צריך לחזור על מבנה התחביר התנ"כי שמוביל לפעולה, כלומר לבחור במעשה החברתי ולאוו דווקא להשתמש בשפה התנכית עצמה

הקומדיה הציונית, היא מעשה וירוטואוזי של כתיבה עכשווית בלשון תנ"כית. זו פואמה ארוכה ובה דבר מחאה כנגד מצב האומה הישראלית ובעיקר כנגד הסירוב המתמיד להשכין שלום עם הפלסטינים. תוך ניסיון להתחקות אחר השקר שנחשף; ההבדל שבין ההבטחה הציונית ובין המציאות הנושכת, מתפרס המעשה הלשוני היפה הזה שלפנינו באמצעות סיפור חניכתה והבשלתה של בחורה צעירה יהודיה בישראל.
סיפור החניכה המיוחד הזה, נרקם על-ידי היתלות בשני אילנות גבוהים מאד, האילן הראשון הוא אילן התנ"ך והאילן השני, היא אותה היצירה הידועה של דנטה.
הקומדיה האלוהית של דנטה, נכתבה בשפה איטלקית, המדוברת בתקופתו ונקראה מלכתחילה רק בשם "הקומדיה", שם שהתמיד על פני 200 שנה. הביטוי "אלוהית" הוצמד לה רק מאוחר יותר, להראותך שאפילו דנטה, היוצר של אחת היצירות הידועות ביותר בהסטוריה, לא התיימר מעבר למה שכתב. הוא כתב פואמה שבאה להלעיג ולהראות בשניות שאין דומה לה, ובקומיות אפלה את הפער בין השאיפות המוסריות והרוחניות הנוצריות ובין המהות האנושית. כשכתב בשפת הדיבור על נושא דתי-רוחני, גילה חדשנות ספרותית יוצאת דופן. זיסאפל אימצה את החדשנות בבחינת הפוך על הפוך. היא משתמשת בשפה המקודשת העתיקה כדי לדבר על ענייני חולין ואקטואליה. האם השימוש הזה נשאר בגדר נועזות כשלעצמה או שהוא משרת שירות עומק את כתיבתה? על כך אני רוצה לתהות.
בפרק ג' בספר השלישי "מבוכה" מסבירה המחברת את המוטיבציה לכתיבתה: במסיבת יום הולדת של חבר, מסיבה עמוסת אלכוהול וכיבוד, חשה הדוברת שהיא היחידה מבין הנאספים, שאיננה מוכנה להיסחף בחוויה האסקפיסטית, נוכח הידיעה כי בשעה שחוגגים בתל-אביב; בשדרות, עיר הספר, נופלים קסאמים. הדוברת ניסתה להפעיל את קסמיה האישיים ואת כוח השפעתה על חבריה, כדי להסב את לבם לסבל של תושבי הגבול, אך ללא הועיל. תחושה של בדידות וזרות עלתה בה. ואז, כך היא מספרת: "ויאמר אלי לבי עת היותו עז, קחי לך גליון גדול וכתבי עליו בחרט אנוש… אלה הם ערכי ציון היקרים המסלאים בפז".

פרסקו בפירנצה, דנטה מחזיק בפואמה, "הקומדיה"

ובכן, הספר שלפנינו, נובע מאותה החלטה, יש פה אלמנט של שליחות. אין לזלזל בתחושה הזאת ובָאֶמת שמדריכה אותה, אך האמת הזאת למרבה הצער, משחקת בעיקר לידי המעשה הספרותי ומפספסת את המהות שאליה נשלחה. היומרה היא אם כן, לחשוף את האמת ליהודים הישראליים החיים כאן, כמאה ועשרים שנה לאחר תחילתה של ההתיישבות הציונית באדמת ארץ ישראל וכמאה חמישים שנה מאז הנביטה של הרעיונות הציוניים הראשונים, אבל מדובר בעיקר על האירועים מאז הסכמי אוסלו ועד היום, ובמילים אחרות, על המשבר שלאחר רצח רבין שזעזע דור שלם של צעירים תל-אביביים, אבל לא הצמיח מהם הנהגה אפקטיבית.
השפה התנכית נבחרה כדי לגעת במהות העניין. אך פה הכשל הגדול, כי צורתה של הלשון בלבד איננה יכולה לשרת את המהות. השימוש בשפה מרהיב, ומעורר השתאות. זיסאפל רוקמת רקמה יפהפיה בלשון העברית. שירה סתיו מרחיבה בעניין הזה במאמר בהארץ  – אך דווקא השימוש הנפלא בשפה התנ"כית בפואמה ארוכה המתפרסת על פני 157 עמודים מעורר ומבליט בעיות אחרות.
הבעיה הראשונה היא האינדיבידואליזם המבצבץ מכל שורה ושורה. ה"אני" של עידן הפוסט מודרניזם, שמתקשה מתוך עצמו להבין את הכלל. "זהו טקסט שנכתב מלב ההגמוניה של הציונות הלבנה, האשכנזית, החילונית, האמידה, עתירת הפריווילגיות", כותבת סתיו. ודומה שהמחברת, לא רק שאיננה מצליחה לצאת מתוך הקבוצה הזאת אלא איננה מסוגלת לעזוב את גבולות האני כמקור של ידע. לא רק שכל מי שאיננו בקבוצה ההגמונית מהווה "אחר" מאיים, אלא שגם מקורות הידע נשארים בגבולות המדשאות של אוניברסיטת תל-אביב. מרכזי המחקר והרוח בישראל, שמנסים אף הם להתחקות על הקישור בין האמת הציונית לאמת הרוחנית ברוח נביאי ישראל וברוח אבות האומה, ברוח הטקסטים המרובים שהגיעו אחריהם וברוח החסידית שהיה לה חלק מדרבן בהתלהבות הציונית, לא קיימים בשיח שנמצא בספר. היכן הם נדבכי השורש החברתיים של הישות הציונית והתפיסות המסורתיות לגבי הסכסוך היהודי ערבי. היעדרם מהדהד בכל עמוד ועמוד.

כליל זיסאפל

ניקח לדוגמה את עמ' 74-75, בהם הצעירה התאהבה בבחור כלשהו, לצורך זה היא מגייסת את השורות האירוטיות משיר השירים בפרק ה' "שלח ידו מן החור ומעי המו עליו", נדלג על העובדה הזעירה, שהתיאור האירוטי המסויים בשיר השירים עצמו, מדבר על חסר נורא באהבה ולא על הימצאותה, וכך גדולתו של הטקסט המקורי נעלמת כמעט, ונתמקד בעובדה, שהמחברת לקחה את הפרשנות של המושג "אהבה" בחופשיות והצמידה אותה, ללא כל מחווה ועיכוב שהיו אולי יכולים לחולל בדעתה, הררי השיח המסורתי והלא-מסורתי הפרשניים של שיר השירים בכלל והשורות הללו בפרט.
אכן, סיפור האהבה שלה אינו מסתיים בה עצמה אלא מוצמד לאירוע אקטואלי. מיד בהמשכו תיאור אירוע מדיני שהוביל ראש הממשלה אותה תקופה, אהוד ברק, המכונה כאן בספר אהוד הראשון, "ויהי לקח אהוד הראשון והוא גבור נשק למוד מלחמה אבקש שלום וארדפהו וכמתמונים תחפשנו לאמר כל אבן", והכותבת מרמזת פה אל נכון לניסיון הנפל של שיחות השלום בקמפ-דיוויד בהשתתפות ביל קלינטון ועראפת, והיא אומרת: "ולא ירדו ברק ועראפת לעמק השווה".
אי ההתכתבות עם הררי הפרשנויות, ההתעלמות מכל התורה שבעל פה, מעיד על חסר מטריד בכל הספר: הקומדיה הציונית, איננה יוצרת דיאלוג אלא עם הרעיונות האקטואליים המדוברים בסביבת הכותבת. הציונות מסתמנת כנושא מדיני והתחום הזה מצטמצם לפרשנות הנורמטיבית ולביקורת שהייתה לקבוצה ההגמונית, נקרא לה "אנשי ארץ ישראל היפה" על המדינה מאז רצח רבין, ותמציתה עולה ב"שיר לשלום". לא פחות מהרוח התמימה והטובה ולא יותר עמוקה. אין בספר התמודדות עם הערש התיאורטי והמעשי של התנועה הציונית עצמה, לא עם הוגיה ולא עם מעצביה ומגשימיה כאן בארץ ישראל.
יוצא שהשפה התנ"כית הופכת למעין כתב חידה שאותו אפשר לפענח בנקל. מלאכת הפיענוח מאבדת את המתח במהרה, והשפה משמשת כצעיף לדרשה שמחליפה את הצורך לכתוב מאמר פשוט.
יתר על כן, הערב-רב של התנ"ך בנושאים ובסגנונות ובעמדות, יש לו מכנה משותף: השפה שבתוכו על כל גווניה, כפופה לתחביר חמור, המושתת על הפעולה. הפעולה במשפט מחליפה את תיאורי המחשבה והרגש. לעומת זאת, הטון המוביל בכתיבה של זיסאפל, הוא רצף של מחשבות ותחושות של האישה היחידה מול הציבור. הביקורת המופנית כלפי השלטון, יוצאת וחוזרת שוב ושוב אל תוך חוויית העצמי. העצמי וחבריו.
והמחברת נשארת למחות כילדה שגילתה שההבטחה לטוב נכתמת בצבעי המציאות. דור הנרות ממשיך לבכות ולגשש באפילה מבלי להבינה כלל.
בהרהור שני, יש לומר, כי דור הנרות כן הוציא מתוכו מנהיגה אפקטיבית. שלי יחימוביץ. ומעניין שדווקא היא מסרבת בתוקף לדבר על הנושאים המדיניים. היא הבינה כי עליה לתקן את הציונות דרך המעשה החברתי. אולי כדי לחזור לגדוּלה של העידן התנ"כי, צריך לחזור על מבנה התחביר התנ"כי שמוביל לפעולה, כלומר לבחור במעשה החברתי ולאוו דווקא להשתמש בשפה התנכית עצמה.

 כליל זיסאפל, הקומדיה הציונית התפת, עם עובד, פרוזה אחרת 2012

סיפור. היא הטביעה נשיקה ארוכה בשיערו, שהתארך על פדחתו הצבאית מעבר למותר, וחשה איך עולמה מתמסמס עליה, והיא שוקעת אל תוך עיניה הנרטבות. כי בתוך זעמה ובושתה, לא ידעה שמא היא זו שצריכה לבקש ממנו סליחה על החטא שלו

               לאחר שיחת הטלפון רחל נשארה לשבת בוהה בחלון. היא אחזה בכוס התה המתקררת, וחשבה שחייבים לזוז. המ"מ שלו אמר שעליה להגיע לצאלים, שם נמצאת מפקדת החטיבה והקב"ן. "הבן שלך קצת… הבן שלך קצת מבואס, גברת שדה. הוא קצת… באמת, הוא יישפט, זה בטוח, אבל אני חושב שהוא צריך שתרגיעי אותו. הוא קצת התחרפן, סליחה על המילה. בסך הכול חזר אלינו כמו גבר אחרי הפציעה. ואני אוהב את נמרוד מאוד, שלא תביני אותי לא נכון".
היא חשה את גופה קופא. "איך קוראים לך?", לחשה לתוך השפופרת. קוראים לו ירון.
"מה קרה לו?".
"הוא התחרפן קצת, אני חושב".
"מה התחרפן?".
"הוא צבע את הטנק של המ"פ באדום. תפסנו אותו באמצע הלילה, כשחזרנו מסיור, עם קופסת צבע מהאפסנאות. הוא כמעט גמר את כל הטנק, נשאר לו עוד קיר אחד". "מה תפסתם אותו?".
"תפסנו אותו צובע את הטנק באדום. והוא עמד בצריח, וחייך חיוך שמח כזה, ועשה לי, יפה בעיניך, המפקד? קישטתי עבורכם את הטנק".
היא נשמה עמוקות, ושאלה אותו בקול שקט, למה לדעתו נמרוד צבע את הטנק באדום.
זה בגלל שתפסו אותו ישן במארב. המ"מ החליט לספר לה עוד, ואמר שארז המט"ק, גם הוא ישן במארב. "למעשה, כל הטנק נרדם, אבל, את מבינה, זה היה התור של ארז לישון אותו זמן. וזה מצב קיצון, את מבינה, שטנק שלם נרדם, וארז היה חייב לדווח, ולאחר דיווח כזה חמור, נמרוד לא יכול לקבל העברה לטנק מ"פ. פשוט מאד. וזה, כנראה, אחרי שחיכה כל כך הרבה זמן, זה כנראה שבר אותו".
אמרה שלא ייקח לה יותר משעה מהמושב שלהם לצאלים. היא תבוא מיד. אבל המשיכה וישבה במטבח, בוחשת בידיה תה מתוק מאוד עם עלי נענע מרובים, ומתבוננת בכביש, מבעד לחלון המטבח.
עברו כבר שלושה חודשים מאז חזר הביתה פצוע. הוא קימץ בפרטים, ואמר שמישהו, נפלט לו כדור, ולא המשיך, אלא היה מאוד עסוק לפתע בלפרוק את התיק שלו, ולהביא את המדים המצחינים לכביסה. היא זוכרת שבדיוק כשהגיע, ניקתה את חדר האמבטיה. האקונומיקה ששפכה לכיור מחקה לחלוטין את הלכלוך המצטבר סביב משטחי הנירוסטה, והכיור בהק בלבן, ובא לה לקרוא לנמרודי שיראה מה יכולה לעשות אקונומיקה. תראה כמה זה נקי, חשבה, בלי שום כתמים.
אבל הוא היה כבר אצל המחשב, משחק "פיפא 3", כשרגל אחת מורמת ומונחת על כיסא סמוך, וכף הרגל ששרדה את הירייה בפאתי ג'נין, יומיים קודם לכן, חבושה כמעט במלואה. דם כהה ועיקש דבוק לציפורני האצבעות המבצבצות מתוך התחבושת.
ואז יצאה החוצה לתלות את הכביסה. הרוח הפילה את הסדין הלבן, והוא נח על הדשא כבריכה קטנה של טוהר. פרסה אותו מול השמש, כדי לראות אם נשאר משהו מהכתם האדום שנוצר בו הלילה, ושמחה להיווכח שהוא נמחה לחלוטין. בבוקר התעוררה כאילו פקעה מתוך שושנה לחה, ובהדרגה נוכחה כי תחושת הרטיבות בתחתית גבה היא מן הפד הדק שהוצף בדם, ונשפך וחלחל לתחתונים. מהר קמה ומשכה את הסדין מהמיטה הריקה, ובעיניים מעולפות הטילה אותו לכיור, והחלה לשפשף את הכתם עם קובית סבון קשה של סינתבון. תוך כדי שפשוף נזכרה כי העירה את עצמה בכוח מחלום-התינוקת, שהיה שב וחוזר אליה, וסופו נורא ללא נשוֹא, עד שהיא חייבת להתעורר ממנו באחת. מישהו שם בידיה, בבית מלון כלשהו, תינוקת חמודה, ובתחילה הכל מלא ניחוחות של רכות תינוקות, ואז עליה לסדר עניין לא ברור, ועובר שם עובד זר, שמוביל את עגלות הכביסה, והיא מניחה את התינוקת על עגלת הכביסה, כדי לאסוף אותה מאוחר יותר. אבל מאוחר יותר אינה יכולה בשום אופן להיזכר היכן התינוקת, והיא יורדת מטה מטה, אל חדרי השירות התחתיים במלון, אפופת קדחת של חרדה ואימה.
אבל הנה, עכשיו הסדין נקי למשעי. אספה אותו בידיה וקרבה לחזה, מפזמת לעצמה, וחושבת על שרשרת השירים העליזים שבקעו בחוזקה מהרמקולים בטכס ההשבעה בלטרון. ישבו קרוב, והיא יכלה לראות ממש לידה את עשרות הילדים העומדים בצדי הבמה, סדורים בשורות, לבושים במדים עם כומתות שחורות, ואז המנון צה"ל. המנגינה ליבבה את גופה עוד בימי הנעורים, כשהייתה עוזרת לאבא בחליבת הבוקר ברפת הקטנה, והמנון צה"ל היה מקדם את פני הקבוצה השנייה של הפרות, בדיוק בשעה שש.
עכשיו הילדים האלה, בגיל שלה אז. כמעט. והמנון צה"ל. והילד שלה ביניהם, בקצב העליז, ועצב נורא התנחל בה ברעש מחיאות הכפיים מכל עבר, וצווחות ההורים, והשלטים הגדולים שהרימו המשפחות פה ושם: אביתר, דוד מירום, אבי ממוש שלי. אני נשבע, צעק מפקד אל קבוצת הילדים במדים שלפניו. אני נשבע! אני נשבע! נבח המפקד עוד פעמיים אל הילדים, אני נשבע, השיבו כל הילדים ביחד, בקול רם מאוד, אני נשבע, שאג המפקד, אני נשבע, צרחו הילדים. אני נשבע, אני נשבע.
כשקם מה"פיפא", התיישבה היא אצל המחשב, ומשהו דחק בה לחפש עדויות במבזקי הידיעות על פציעה כלשהי בשטחים. במוקדי החדשות הרגילים בפורטל הקבוע שלה, לא נמצא דבר. אך היא המשיכה, ולבסוף, כמעט באקראי, ראתה את הידיעה הקטנה מתוך אתר "בצלם". הכול היה שם: מספר החטיבה. מספר החיילים בצוות שנשאר לשמור על קבוצת טנקים בפאתי ג'נין. ההתעללות באביו של הנער הרועה, שהצליח לברוח מהחיילים הישראליים. אחר כך נעשו הפרטים מטושטשים במעט. היו בעיטות. החיילים בעטו. אחד מהם הרים אבן. בעצם, לא ברור אם אחד החיילים הרים אבן, או שהערבי הוא שאחז באבן. אבל אחד החיילים ירה בו. גם לא ברור אם נפלט כדור, או שנורה במכוון. כמה מהכדורים פצעו את הערבי, (שמו המלא צוין בידיעה), וכמה פצעו את החייל היורה עצמו. הערבי דימם שעות ארוכות טרם מותו.

איור: שירי לב ארי

"אימא".
הוא עמד מאחוריה. רגלו החבושה מושטת לפנים.
היא הסבה ראשה בפתאומיות, והביטה בו וצחקקה אליו: "תפסת אותי על חם", וחשה איך הקול שלה צורם באזניה. "אחד מהם, הייתה לו אבן ביד, והוא דפק אותה על הנעל שלי. וזה הרעיד את הנשק. פשוט מאוד".
הוא רצה שתחבק אותו ותעמוד על קצות אצבעותיה כדי להגיע עם שפתיה אל שערו, ותאחז בראשו בחום ותגיד לו, מתוק שלי, נימרודי שלי, מלאך שלי. אבל היא החזירה את ראשה אל המחשב, והוא ראה קמטים רבים על גב ידיה היפות, המלטפות, ומעניין שלא הבחין בקמטים האלה קודם. והיא עתה כאישה זרה, יושבת שפופה אל המחשב, ומקלידה.
הוא הניח ידו על כתפה, אבל היא קמה בתנועה עצבנית, לא יכלה שיגע בה, הגבר הצעיר הזה, שדיבר, שעמד מאחוריה במלוא גבריותו הנכלמת. והלכה אל הכיור לנקות את שארית הכלים. וחיפשה בידיה המפשפשות בכלים השוחים במים העכורים בכיור, את נמרוד שלה, המתוק שלי, נמרוד שלי מתוק. והתכופפה, כי הידיים היו כבר עטופות בסבון, וכלי הבית מעורבבים ומעורפלים.
על גב חולצתה אניצי שיער לבנבנים שנשרו משיערה האסוף בגומי. מה היא מבינה. החזה שלו נמלא שוב בתחושת הגועל והסלידה מלאת הזעם שחש אל הערבי השרוע על הסלע החשוף, שעיניו אדמדמות מאימה ומשטמה, והוא פועה בבקשת רחמים עלובה. כמו תולעת.
טרם שהערבי הזקן הזה תפס אבן מהאדמה, הוא עמד בצד, אך היה צמוד לבועטים, ומוזר שלא עצר אותם, אלא חש משיכה להצטרף אליהם, כי במקום רחמים עלה בו זעם אלים, ניחר ודוחה, ומיד גם ניתכה מכה קשה בשוקיו. ואז הייתה הירייה, ודם וצעקות.
פעם, לפני שנים, השכים בבוקר והתלווה אל דדי, הנער השכן, שהיה כבר בכיתה ט', וסבא שכר אותו לעזרה ברפת כדי להשקות את העגלים במכלאה הקטנה שליד מכון החליבה. הוא עקב אחר דדי המכין את החלבית החמימה לעגלים, וקיבל לידיו את בקבוק הזכוכית עם פטמה של תינוק, שהיה דומה בדיוק לבקבוק בו האכילה אימא את אחותו הקטנה, רק גדול הרבה יותר, וגם עליו סומנו פסי מדידה זעירים, שציינו את כמות החלב שהעגלים צריכים לשתות. העגל הזה, עגל שרולה, שיש לו גוון עור חום, שונה בצבעיו מחבריו ביונקיה, וגם גדול מהם, מין יצור שמנמן וחמוד שנולד אתמול בערב. נמרוד הכניס את אצבעותיו ללסת של העגל, כפי שהורה לו דדי, ופער את שיניו, ושם את הפטמה בקצה שורת השיניים, במקום ששולי פיו נפסקו עטויי קצף, אבל העגל הביט אליו בעיניים עכורות, מלאות אטימות ולא עזר כלום, הלשון שהייתה אמורה לעטוף את הפטמה ולשאוב את הנוזל מתוכה, נשארה לנוח ברכרוכיות מעצבנת בקצות האצבעות של נמרוד, מלאת ריר ופסיבית. תן לי, אמר לו דדי, ותפס את ראשו של השרולה בחוזקה, כשהוא תוחב שתי אצבעות ללוע הנפער של העגל, ובידו השנייה דחף את הפטמה של בקבוק הזכוכית הגדול בהחלטיות פנימה, אבל החלב ניגר מפיו של העקשן הזה, ונמרוד ראה איך מרגע לרגע דדי כועס יותר ומקלל בגסות את השרולה, החולירע הזה, הוא קרא לו, עד שבעט בחזקה בצלעותיו. העגל השמנמן נפל מעצמת המכה, ונשאר לרבוץ בלי קול, והבעיטות של דדי התעצמו, והוא סינן מבין שיניו, שתה יא בן-זונה, שתה כבר, עד שנמרוד חשב שהוא ישבור לעגל את העצמות, ותפס במותניו של הבועט, מנסה לגרור אותו מהעגל המחורבן האילם הזה. דדי היה נער רחב וחזק, וקצב הבעיטות שלו הדהים את נמרוד, והמריץ אותו, ורעש מכושף, אפל, עבר אליו דרך המותניים של הנער הזועם, וגם הוא החל לקלל ולבעוט בעגל הענק, השוכב בתוך הבוץ, ופרוותו כבר מטונפת לגמרי מהמגפיים עטופי החרא של הפרות, שכיסו אותו לגמרי, עד שלא היה לשניהם כבר כוח, והם הלכו ממנו, ודדי אמר, עגל דפוק, והתנשף וירק הצידה כמו שחקן כדורגל, והראש של השרולה נשמט על הליחה הלבנה ומחק אותה.
הגיע הזמן שיתקלח. קודם שיתקלח ואז תחליף לו את התחבושת. אבל כבר נטלה את גיגית הכביסה, וערבבה מעט מי ברז במים רתוחים עם סבון, כדי שישרה ויחטא את פצעיו בתוכה. ישבה מולו, מביטה ברגלו הפצועה, הטובלת במים החמימים, ואספה את ידיו, שהלכלוך הצבאי קועקע בהן, והפך את עורן לקשוח וקשקשי, אל בין כפות ידיה. נמרודי שלי, נימי מתוק שלי. פתאום הפיל את ראשו לקראתה, עד שמצחו רכן ונגע בידיה. זאת הייתה פליטה של כדור. פשוט מאוד, אימא.
היא הטביעה נשיקה ארוכה בשיערו, שהתארך על פדחתו הצבאית מעבר למותר, וחשה איך עולמה מתמסמס עליה, והיא שוקעת אל תוך עיניה הנרטבות. כי בתוך זעמה ובושתה, לא ידעה שמא היא זו שצריכה לבקש ממנו סליחה על החטא שלו. אולי לא הבהירה לו כיאות מה עליו לעשות, ומה עליה להגיד בכלל, והיא הרגישה שאובד לה קולה, וחבשה את רגלו בדממה. לבסוף, ביקשה ממנו שיישב זקוף על הכיסא, ואני אספר אותך. הם האזינו לזמזום המכונה המגלחת, והתבוננו בשיערו הערמוני שהתפזר וכיסה את הרצפה סביב רגליהם.
אחר כך עטפה את רגלו החבושה בניילון אטום למים, והוא הלך להתקלח, ולאחר שעה ארוכה יצא מחדר האמבטיה ונעמד בפתחו. היא כבר גמרה לשטוף את כל הבית, וכבר כרעה כדי ללקט את קווצות השיער העכורות האחרונות משולי המדרגות, וחייכה אליו בעל-כרחה, אל מלוא קומתו הנערית, הכרוכה במגבת, ואמרה לו, מתוק שלי, והוא אמר שעוד מעט, אחרי האימון, הם יעברו לגזרה בעזה, והוא סוף סוף יקבל את הקידום לטנק של המ"פ. הרבה זמן חיכה לזה ופשוט מאוד, הכול יהיה הרבה יותר טוב.

פורסם בעיתון על הצפון 29.11.12