אלף נודדת

 כמה מוזר, האויב שותה קפה בבוקר ממש כמונו. האם המלחמה, כל מלחמה אינה אלא "תותחים, רובים, מתים ופצועים צועקים"?

היות ולא רק שבספרות יש חומרים מן המציאות אלא גם במציאות יש לעיתים חומרים מהספרות, יצא שאת ספר המלחמה הזה קראתי בשנה וביום בו החלו להישמע פגזי המרגמות שנורו על הר דוב הסמוך לקיבוץ דפנה, מקום מגורי. וכאשר החריפה המתיחות בערבו של אותו יום כבר כמעט וכיליתי את הקריאה. "ותחת השמש הארורה הזאת" קראתי בעמוד השלישי לפני הסוף, "אינני רואה אלא תותחים, רובים, מתים ופצועים צועקים". משפט שאמר הקולונל אבאטי, למספר בפגישה מקרית ביניהם במהלך מלחמת העולם הראשונה ובכך הוא מיצה אולי את מרבית הזיכרונות של  אמיליו לוסו ממאי 1916 ועד יולי 1917. זיכרונות משירותו הצבאי בחזית שבין האיטלקים והאוסטרים ברמת אזיאגו במלחמה מן המאה הקודמת.
וזאת השאלה שמונחת בבסיס הספר הקטן, המשובח והמצחיק-דכאוני הזה, האם אכן ביטא אבאטי במילים אלה את תמצית המלחמה כולה באשר היא. כל מלחמה.
"בספר הזה לא ימצא הקורא סיפור, ואף לא תיאור היסטורי. אלה זכרונות אישיים, כמעט ללא עריכה, המוגבלים לפרק זמן של שנה אחת מתוך ארבע השנים שבהן השתתפתי במלחמה. לא סיפרתי אלא דברים שראו עיני ואשר השאירו בי רשמים עזים. לא הסתייעתי בדמיוני, אלא בזכרוני." במילים אלה פותח אמיליו לוסו את ספרו, המתאר בפשטות קלאסית, חסרת רחמים, את פניה האמיתיות של המלחמה. האירועים המתוארים בזכרונות אלה התחוללו ברמת אזיאגו שבאיטליה, בין יוני 1916 ליולי 1917. שגעון המלחמה, הבורות והטירוף, ולצדם ניצנים של מוסריות נעלה המלבלבת מתוך התבערה, משתקפים באפיזודות הרבות שחלקן משעשעות ומרביתן מזעזעות. זכרונות אלה, שנכתבו ב-1936, מוכרים היום כאחת היצירות החשובות של הספרות האיטלקית על מלחמת העולם הראשונה.
הספר פותח בסדרת מצבים גרוטסקיים ואירוניים המעמידים את הצבא ומפקדיו הבכירים  באור פתטי. פתיחתו של הספר מבריקה כל כך עד שהיא מזכירה כמה סצינות מתוך "מילכוד 22"  של גוזף הלר ואף מאפילה עליהן ואילולא נכתבו הזיכרונות רק ב-1936 ופרסומם התעכב באיטליה כיון שלוסו היה ממתנגדי המשטר הפשיסטי, היה ניתן לחשוב שהלר גנב ללוסו כמה רעיונות טובים ואיטלקיים מאוד המבליטים את מגוחכות המלחמה. לוסו לא היה סופר, אלא פוליטיקאי. ועם זאת הוא ניחן ביכולת נדירה של מספר סיפורים מובהק ואולי חבל שלא כתב עוד.

אמיליו לוסו נולד ב-1980 ליד העיר קאליארי (סרדיניה). הוא שירת במלחמת העולם הראשונה כקצין חיל רגלים וזכה למספר עיטורים. לאחר המלחמה פנה לפוטליטיקה ונבחר לפרלמנט האיטלקי. עקב פעילותו האנטי-פשיסטית נאסר והוגלה. במלחמת העולם השנייה היה בין מנהיגי תנועת הפרטיזנים, ולאחריה כיהן שנים כחבר הסנאט האיטלקי. הוא נפטר בשנת 1975.

לוסו הוא מספר שאינו מסגיר כל גילוי של רגש עצמי אלא פועל כרשומון איטי ומדויק. הוא מפליא בבניית כל פרק ופרק כסיפור בפני עצמו. וחזקה על כל משפט או תמונה שאינם נמצאים שם סתם כשלעצמם אלא הם חלק מקשירה מתוחכמת המביאה את הפרק בסופו להתרה ולשיא ספרותי חזק רושם.
הספר מצהיר על תמימות כוונות של כותב זיכרונות אך בתוכו משולב בחכמה דיון פנימי כן ונוקב באשר ליחס שבין האיוולת שבמלחמה וזוועותיה, ובין ההכרח בקיומה ובקיום מנהל תקין. חלקו המרכזי מתאר תקופה קשה ועקובת דם במלחמת החפירות האומללה ההיא וסופו מזכך את השאלות הפילוסופיות על המחויבות המוסרית של הלוחמים ועל היכולת לשרוד כאדם. לוסו גם מביא שורה של דוגמאות מורטות עצבים ולעיתים אף הומוריסטיות בעניין הצורך לציות לפקודה שאינה מוסרית בעליל.
אחד המרכיבים החזקים ביותר במלחמה הוא הטירוף של הגנרלים. המפגש התכוף שלהם עם המוות שהם אחראים לו, מביא רבים מהם לקהות חושים ולהתעלמות מזעזעת ודוחה מהמציאות ומזהירות בחיי אדם. הקולונל אבאטי הוא דמות חריגה מבין המפקדים. הוא שפוי. והוא מנסה להשכיח מעצמו את המלחמה על ידי שתיית קוניאק.
הקוניאק הוא עוד מרכיב מרכזי מאוד במלחמה. כולם שותים. שותים כל הזמן. למעשה, כשהיו מחלקים קוניאק ושוקולד לחיילים, אלה ידעו שעומדת להתחיל מתקפה, והם יוצאים אליה כדי להיות בשר לתותחים. באחת התמונות  הקשות ביותר בספר, מסופר איך קידם את פני חילות הרגלים בשניות הראשונות לקרב גל ריח חזק של קוניאק. ריח שנשב מנשימת שני הצבאות המתקרבים אלה אל אלה בחוסר טעם משווע "מפני שאם אנחנו טיפשים גם המפקדים של האוסטרים אינם כל כך אינטליגנטים" אומר (הגנרל) אבאטי למספר (עמ' 23).
אבאטי  מסמל דרך אלטרנטיבית להישרדות אנושית בתוך ההוויה ההיא. השתייה, שבאמצעותה ניסה להשכיח את המלחמה, השכיחה ממנו את דמות עצמו והובילה אותו בסופו של דבר לטירוף משלו. ואילו הדרך שנקט בה המספר (שהוא היחיד שם שאינו שותה) היא זו הבוחרת להסתכל על המלחמה נכחה למרות כל הצער והטירוף סביבו ואבדן חבריו הקרובים בזה אחר זה.
הספר ממחיש את התערובת של הרג מוחשי בקרב מגע בכידונים וביריות בטווח קצר בד בבד עם כניסתם של דפוסי ההרג ההמוני השייכים למלחמה המודרנית. ובכך הוא ממחיש את נקודת הזמן הקטסטרופלית שרוצצה את כל הסדר הקיים החברתי והרוחני של העולם הישן. מה שיצמח על חורבותיו הוא משהו אחר.
לגנרלים קיבעון מחשבתי שאינו מתיר להם לקרוא נכון את המפה האסטרטגית והם ממציאים מיני כלי מלחמה והנדסה קרבית שאינם תורמים אלא בהוספת מספר החללים מן הצד שלהם. החיילים בשני הצדדים מתים על-ידי אויב אנונימי השוכב במרחק כה קצר מהם וטובח בהם בגלים חוזרים ושבים. רק פעם אחת פוגש המספר את האויב מתוך מארב, הוא מצליח לראות את האויב כדמות עצמו, בחפירות, שותה קפה בבוקר. והיומיומיות של חיי החפירות של האוסטרים והדמיון הקיים בינה ובין היומיומיות של חיי החפירות של האיטלקים מכה בו בהפתעה. "כמה מוזר!" הוא מודה "רעיון כזה כלל לא עלה בי לפני אותו בוקר" (עמ' 127). מולו, מול קנה הרובה שלו  עמדה המטרה הצבאית, בדמות איש מן היישוב דומה לו בכל דבר מלבד שפתו ולאומיותו. הוא לא ירה. הוא הוריד את רובהו וחזר על עקביו.

אמיליו לוסו, שנה אחת של מלחמה, מאיטלקית: ארנו בר, שוקן, 202 עמודים

רפרם חדד כתב ספר משעמם על נושא שהוא הרפתקאה שתפתה כל תסריטאי הוליוודי. החדגוניות, המסורבלות הספרותית, המונוטוניות הקטלוגית של רצף המחשבות והאירועים טרם המעצר ובמהלכו, השמירה על זמן פעולה אחיד ומתיש, הוא ההברקה של הספר הזה.

עטיפת הספר

רפרם חדד, אמן וצלם ישראלי, שהציג במוזיאונים ובגלריות באירופה, אפריקה וישראל, ומתאם תנועת Slow food בישראל, החליט יום אחד לקבל על עצמו עבודה – צילום בתי הקברות היהודיים בלוב כמה חודשים לפני ההפיכה הגדולה, ונפילתו של קדאפי, שתחת שלטונו היו נערכים מעצרים חסרי פשר לתיירים ולאזרחים. העבודה שלקח על עצמו חדד הובילה אותו לגיהנום של חייו. הוא מספר על כך בספר. תחילתו של הספר בנתב"ג, עם יציאתו למשימה, סופו כמה ימים לאחר שניצל.
העלילה מספרת בפרטי פרטים ובתשומת לב שוות ערך את כל סיפור המעשה; ההגעה לטוניס, כמדינת מעבר, השהייה בה ולאחר מכן עשרת ימי הצילום בלוב. ביום שבו אמור היה חדד לחזור מלוב לטוניס ומשם לישראל, נכלא ונזרק לכלא הלובי לסדרה זוועתית והזויה של חקירות ועינויים ובידוד בצינוק.
ספרו של חדד הוא ניסיון כן לספר סיפור שיהיה נקי מקלישאות ובכל זאת יצליח להעביר חוויה של קצות הזוועה. ההצלחה של הספר היא היכולת לספר איך נשאר חי. לא איך ניצל. איך מספרים זאת? העטיפה האחורית משדרת לקוראות ולקוראים סוג של הומור היתולי שמנסה להדביק לכל החוויה הזוועתית שעבר חדד, דוק של קלילות ולהפוך אותה לחלק מהראש הלא-קונבנציונלי של האיש, שמוגדר בתור "אמן יפואי שוחר שלום וחריימה".
גילוי נאות. את חדד הכרתי מתוך הפייסבוק. פעם קראתי באקראי סטטוס שלו. נדמה לי שבמרכזו של הסטטוס הוא סיפר על פגישה ברחוב עם אישה קשישה. הטקסט היה שונה ובעל ערך פיוטי שנשקף פעמים נדירות כשלא מצפים לו גם בדרך חיבור המלים למשפטים וגם בדרך חיבור המשפטים זה לזה. הרי כל כתיבה היא בחירה המונעת על ידי כוונות. לצערנו במרבית הטקסטים הנכתבים תחת הכותרת "ספרות", הכותבים לא לחלוטין מודעים לכוונותיהם. מתוך הסטטוס ההוא של רפרם חדד, הציץ סוג של אנושיות ואהבת אדם שנגעה בלבי מיד. כלומר היו בטקסט של הסטטוס הקצר ההוא שני אלמנטים שובי לב: הראשון, דיאלוג עקרוני ושיוויוני של הכותב עם האחר והשני קסם שנמצא בכתיבה, באופן שבו סוגננה בעמדתו של הכותב.
אבל ספר איננו סטטוס בפייסבוק. נדרש לכתיבתו אורך נשימה. ספר הוא תוצאה של תכנית מאורגנת שיש בה מהלכים, שכרוכים בסודות אמנות הכתיבה ועל השאלה אם חדד הצליח לישם את חוקי האמנות החזותית-כללית-חברתית שלו לתוך הספרות, אני עונה בסופו של דבר שכן. הוא הצליח וההצלחה שלו לא מובנת מאליה, כי לכאורה תכנית הספר איננה מרשימה. עם זאת הקריאה מציגה תביעה, שאיננה נרמזת כלל מנימת ההיתול בדברי ההקדמה לספר שעל העטיפה האחורית ועושה לו חטא מסויים. תביעה להזדהות שונה עם גיבור הסיפור הזדהות עם החדגוניות המשממימה של הצינוק ושל חוסר הוודאות האיומה של חיי הכלא, חדגוניות שאתגרה את שפיותו, מבלי שיפרש אותה ברפלקסיבה כתיבתית המתבקשת ממי שעבר חוויה עזת רושם.
רפרם חדד כתב ספר משעמם על נושא שהוא הרפתקאה שתפתה כל תסריטאי הוליוודי. החדגוניות, המסורבלות הספרותית, המונוטוניות הקטלוגית של רצף המחשבות והאירועים טרם המעצר ובמהלכו, השמירה על זמן פעולה אחיד ומתיש, הוא ההברקה של הספר הזה. זאת אמנות שמכריחה את הקורא להיות שותף לחוויה שעומדת במרכז התודעה. אמנות שמנטרלת את מימד הזמן מהתפיסה ומותירה את החלל בלבד.

אחת הכתבות בחזרתו של חדד ארצה

חדד נקט בתבנית דקדוקית אחת לאורך כל הכתיבה. משפטים קצרים ופעלים בבניין של "בינוני פועל" שהוא הזמן שבין הווה לעתיד. הסגנון איננו משנה מהקצב שלו וכמעט שאיננו משנה את היחס שבין ההתרחשות ובין התיאור הכתוב. כלומר, על הבחורה היפה שפגש בנתב"ג שלא שמה עליו והוא אונן עליה לאחר כמה ימים, הוא מספר באותו קצב ובאותו אופן שסיפר על החוקר "הצרפתי" זה שלא ראה את פניו כי אל כל העינויים הובל עם מגבת על ראשו ואותו קצין הורה, בסוף החקירה, על עוד מכות מטורפת על רגליו של חדד. האופן שבו נכנס אל בית הכנסת הקטן העתיק ביפראן, מסופר באותו זרם תודעה קפדני, מפורט, שוויוני בבחירות שלו, מעשה אחר מעשה, פעולה אחר פעולה, מחשבה אחר מחשבה, כמו האופן שבו ארגן את ימיו בצינוק בסדרות של ארבעה ימים.
ואז, מבלי שהרגשנו, כשמגיע המעצר אנחנו בתוך הראש של חדד. אין לנו אפשרות לצאת מהראש הזה, שנכלא בנסיבות תמוהות שהוא בכלל לא מבין אותן, באופן שאינו רואה גם את מה שלפניו כי כמעט כל יציאה שלו מהתא מלווה בכיסוי ראשו במגבת.
אנחנו עמוק בתוך הראש הבלתי קונבנציונלי של האיש הזה, בתוך הזיכרונות שלו וגעגועיו לאמו, לאחותו, לדודו, לחבר שלו, לסבא שלו שקראו לו בעז והוא בן של שושלת שגבריה נקראו כך, וחיה במשך שנים באי ג'רבה ששייך לטוניס. בתוך מחשבותיו העוקבות ועסוקות בפעולות האוכל, כשהוא מחרבן, כשהוא אופטימי וכשהוא מדמיין שיחיה כמה שנים במקום הזוועתי ההוא.
ואז מה שקורה הוא שלא קורה. יש עינויים, יש מכות, יש כאב, יש אי וודאות, אבל לא קורה כלום במובן הזה שהגיבור איננו משתנה. הגיבור שאנחנו עוקבים אחריו, נשאר כשהיה, התפיסה הבסיסית שלו לגבי האדם, איננה מקבלת כל תפנית. הוא ממשיך להבחין בין איש לאיש, מבלי להכניס אף אדם או אישה לקבוצות, לאומות. יש סוהרים רעים מסויימים ויש סוהר טוב. הוא מחכה לסוהר הטוב. גם אנחנו מחכים לו. אלא שאנחנו עתה עמוק בתוך הניסיון עצום המימדים לשמור על השפיות. וכיוון שהמספר הוריד למימד הזמן של הסיפור, את כל מאפייניו, נשארנו עם המרחב. זה המרחב של הכלא וזה המרחב של הנפש האנושית. של מקום המבחן הגדול לאישיות שעיצבנו לעצמנו, ליכולתה לפרנס את עצמה בדימיון ובתקווה ובעיקר בצורך של השליטה במרחב. זוהי השפיות, השליטה במחשבותינו.
לסיפור המטורף הטעון פוטנציאל דרמטי עצום, יש גיבור, שהוא דמות מקורית חד פעמית, איש יוצא דופן שאגם הים התיכון הוא ביתו והוא יוצא ובא בארצות הללו בתחושת פמיליאריות כובשת. באמת, כמעט כל הגדרה עושה עוול לרפרם חדד, שהוא מעין אמן טוטלי שכל מהלכיו מונעים מנקודת מוצא אנושית באופן בלתי מצוי ומעוררת תקווה. הגישה העקרונית הזאת, מעצבת אופי והתנהגות שאנו קוראים לה בטעות "תמימה" ובפועל יש בה חוזק שמעמיד בספק ומערער על כול סוג של כוחניות באשר היא.
גם התמימות לכאורה הזו, והמסורבלות במלאכת הכתיבה הספרותית, הביאה לתוצאה מעניינת. לא ברור לי אם הבחירה הספרותית היא תוצאה של ברירת מחדל או החלטה מכוונת שמנסה להטעין את הקוראים בחווית הזמן האכזרית של הכלא. התוצאה היא מלאכת קריאה תובענית, נקיה מתובנות רפלקסיביות, ובכל זאת מכריחה את הקוראים לחוות 170 יום במרתפי העינויים בלוב של קדאפי, בעצם תודעתם הם.

 רפרם חדד, מדריך רפרם לכלא הלובי, איך לשרוד 170 יום בצינוק של קדאפי, הוצאת עם עובד, 2012, תל-אביב

המרחב של הדברים הקטנים.  מהותה של החגיגה היא עליזה וסוחפת ומלאת התרגשות אבל ממדיה כה קטנים לכן הם מחייבים את המובגרים להתכופף לגובה הילד ולהאזין לו ביתר תשומת לב

כשהייתי קטנה, הייתי עסוקה שעות רבות בזערורי האבק שהיו עורכים מחולות כבירי רושם לאורך קרני השמש, מתגנבים עם האור מהחלון ונוחתים ברכות על הרצפה. הייתי די בטוחה אז שאיש מלבדי איננו רואה אותם. שיערתי באופן די מבוסס שרק ייצורים קטנים מסוגלים לקלוט דברים זערורים שכאלה.
אבל טעיתי. יש סופרת לילדים בישראל, שמיקמה חלק מהמצלמות המספרות שלה מול שיירת נמלים קטנטנות, המזדחלת מתחת לארון וראתה כל מה שקורה שם.
הסופרת היא עדנה קרמר הוותיקה מקיבוץ עין השופט, ששנים רבות הייתה גם עורכת בהוצאת ספרית הפועלים. מדי כמה שנים היא מוציאה יצירת מופת לילדים ובכל יצירה שלה היא מוצאת נקודת ראייה חדשה, ממנה נראה העולם בזווית, שילדים יכולים למצוא אותה בקלות והורים יוצאים נשכרים.
הספר עוסק בנושא של משאות הנפש שלנו. משאות הנפש שנוצרו בילדותינו ולפעמים הן הופכות לייעוד או לדרך חיים, או למה שקוראים היום בלשון פשטנית "חלום". חלום במובן של השיר של צביקה פיק "גם חלומות מתגשמים", שבו מתחבר המושג של "החלום האמריקאי" ומתבלבל ומתערבב עם נטיית הלב הטבעית ועם הדחף המיוחד שנולד אצל כולנו בכיוון שהוא רק שלנו, אבל רק אצל חלק מאיתנו הוא מנחה למצוא את דרכינו הייחודית בעולם הזה.

הוא דוהר חיש מהר למסתור האפל טור נמלים אחריו מתפתל…

נכון, כמעט כמו כל סִפרות הילדים בימינו, גם הספר הזה, בוחר באגדה שאיננה מחוסרת היבט חינוכי, אך המידות שבחרה הסופרת הן מידות ראויות, האגדה היא יותר אגדתית והחינוך הוא קטנטן ורמזני. כבר שמו של הספר, החגיגה מתחת לארון, מצביע על הפורפורציות הקטנות שבהן בחרה הסופרת למרחב הסיפור הזה. הצבעוניות מרובת המימדים של האיורים, ממכחולה של יאנה בוקלר, משלימה בהצלחה וביופי את המלאכה המורכבת, של לומר דבר מאופק באמצעים עמוקי משמעות.
הילד בר, יש לו תשוקה למוסיקה, אך התשוקה הזאת מתפרשת על ידי המבוגרים כרעש. בר אינו מרדני ואגרסיבי, הוא כנראה ילד מופנם ביותר ומממש את אהבתו לדברים שמוצאים חן בעיניו במינימליזם ובאינטימיות שובת לב. הסיפור מלווה את הילד הזה ששמו הוא מילה נרדפת למילה בן, ולמילה טוהר, בלילה, כשההורים סוגרים את הדלת. הוא ממשיך להיות נאמן למאווייו, והוא מדמיין מסע שבו הוא מגיע להגשמתם. שורת הנמלים שמצא הנמשכת ממיטתו ועד לרגלי הארון מסייעת בידו לצאת למסע מופלא מתחת לארון, שם מתארגנת חגיגה נהדרת. לא אספר על החגיגה שבר חוגג מתחת לארון, אלא אמליץ בחום לקנות את הספר ולקרוא עליה. רק אומר שהחגיגה הזאת אינה מפריעה לאיש, אלא להיפך, מזמנת את כל אוהביו של בר אל תוכה.
הסיפור איננו סיפור מחאה, שמטיף להורים איך לראות את הייחודיות של בנם, ונדמה לי שהם בכלל לא שמו לב, עד סוף הסיפור בתשוקת המוסיקה של בר, הם פשוט אוהבים אותו ככה כפי שהוא ומפרשים את הייחודיות שלו בסתם שובבות.

בבוקר הוא קם לפני ההורים, לפזר לנמלים ארוחת פרורים, שיהיה להן כוח בלילה הבא, לקחת אותו לעוד מסיבה.

אבל החגיגה שמסופר עליה היא חגיגה מחזקת. עצם הקריאה על התרחשותה משמחת את בר עצמו ואת כל מי שהוא קצת כמו בר, שיש לו איזו משאת נפש קטנה, ומקומה עדיין זעיר ועדין, לא גדול יותר מממדי הנמלים הפצפוניות שעל הרצפה.
מהותה של החגיגה של בר היא עליזה וסוחפת ומלאת התרגשות אבל ממדיה כה קטנים, כפי שהדגשתי כאן, לכן הם מחייבים את המובגרים להתכופף לגובה הילד ולהאזין לו ביתר תשומת לב. ספר ילדים מדבר תמיד בשני קולות. והספר הזה שולח לילדים כייף גדול שיש בדברים הקטנטנים ולהורים הוא מציע בעדינות, מחשבה וראיה חדשה של הילד.

עדנה קרמר, חגיגה מתחת לארון, איור: יאנה בוקלר, הוצאת ספרית פועלים, 2012

פורסם בזמן הירוק 7.2.13