אלף נודדת

כל הימים הם שלי.

קלוד מונה, שושנות מים, 1914-1917, מוזיאון מרמוטן, פריס

פתיחה ראשונה: שושנות המים של מונה. הן צוירו בין השנים 1914-1917. כדי לדעת שהציור הפסטורלי, הקיטשי כמעט במבט הראשון, כדי לדעת שהוא מציג למעשה זוועות של מלחמה נוראה, אנחנו צריכים לדעת משהו על ההיסטוריה של המאה העשרים. לחבר בין כמה קואורדינטות בראשנו. אם לא, תהיה לפנינו עוד תמונה של צמחים על מים. אולי נתהה מדוע הצבעים הופכים מצהובים לירוקים ואדומים. רק אחר כך נראה את הסערה במים, שמזכירה בערות ופיצוצי אבק השריפה.
הציור של מונה נמצא על שער "כל חלומות העולם", בתרגום כתבי פרננדו פסואה על ידי פרנסיסקו דה קוסטה רייס ועל ידי יורם ברונובסקי (ועם מבוא מאת ז'וזה בלאנקו). מי שבחר בציור הזה כדי להציג סופר פורטוגזי שנולד בשנת 1888 ומת בשנת 1935, הוא גאון. אני אומרת את זה כי יש לי קוארדינטה של יחס אל יורם ברונובסקי. יש אנשים בישראל בגילאים מסויימים שמתגעגעים אליו. אני אחת מהם.
פסואה הוא רכיב צבעוני, בולט בשכבה גיאולגית, שמרכיבה את ארון הדימויים והספרים של אישה הניזונה מתרבות המערב. עלי לציין אמנם שמשהו בשירים בעברית לא עובר אלי. מה כן עובר? הטקסטים של הפרוזה, הממוארים, המסות הקטנות. עולה מהם יחס חדש אל הזמן. היחס הזה פרק את הרומנטיקה ומכין את כונני המחשבה לפירוק ולהרכבה מחדש – מלאכה שהמאה העשרים עסוקה בה כל השנים.
דוגמה קטנטנה: "לעיתים קרובות עלה בי החשק לחצות את הנהר, לעשות את המסע בן עשר הדקות שבין טריירו דו פאסו לבין קאסיליאס. וכמעט תמיד ריפו את ידי האנשים הרבים הללו, וכן גם אני עצמי והכוונה שלי. פעם או פעמיים אמנם יצאתי לדרך, תמיד מדוכא, מעמיד את רגלי על האדמה רק בשובי.
כשרגשותיו של אדם גואים בקרבו, נהר הטז'ו הוא האוקיאנוס האטלנטי הלא-מוגבל, וקאסיליאס הם יבשת אחרת, וכמעט יקום אחר." (עמ' 110).

פתיחה שנייה: אני חושבת, מאין צצים הרעיונות? האם הרעיונות שלי נוצרו בזה הרגע מהארונות הפנימיים שלי, או שהם, לקוחים מארונות כלליים. איפה מתקיים הדיאלוג ומי קובע מה יהיה בארונות הכלליים? והרי גם הזיכרון הפרטי, חלק ממנו, ואולי מרביתו, נקבע על ידי זיכרונות קולקטיביים, שמציפים ערכים מסויימים חדשות לבקרים. ומה היחס בין הארונות הפרטיים לארונות הכלליים ברעיונות של כל אחת ואחד? יחס משתנה מן הסתם והוא מצטבר בעזרת גאונים של התקופות. יצרני רעיונות שמפרשים את התקופה וכל רעיון חדש פרטי יהיה כבר חייב להתפתח בזיקה לרעיונות שלהם.
פרננדו פסואה, הוא אחד הגאונים האלו. אני חבה לו את המים הטובים שאני שותה מהמעיינות שהוא פתח עבורי.

פתיחה שלישית: תיבת עץ התגלתה באחד הימים של שנות השלושים בעיר ליסבון בפורטוגל ובה נמצאו אלפי רבים של כתבי יד שכללו שירה ופרוזה מסוגים שונים. תיבת הקסמים הזאת, הכילה את כתב ידו של פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי, סופר והוגה-דעות. פסואה הוא תופעה מוזרה ויוצאת דופן כיוון שכתב את שיריו וכתביו על ידי כביכול יוצרים בעלי זהות נבדלת וסגנון שונה, שהוא "שימש המוציא לפועל של יצירתם". לסגנונות השונים הללו, קוראים "הטרונימים". למרות המוזרות, ואפשר שגם בשל זרעי הפוסט מודרנזדים שהכילה בתוכה, פסואה זרם אל תוך התודעה של המאה העשרים והתנחל בה. גם אם שמו אינו ידוע כמטאורים אחרים הרי יצירתו היא ישות שהיצירה העכשווית מנהלת איתה דו שיח מתמיד.
כאמן של תחילת המאה העשרים חווה פסואה סביבו את כל עצמתו של שבר "מות האלהים" וחדירתה של הבדידות הקיומית אל תוככי החברה ופרטיה. השירה שלו וכן כתביו, מבטאים את החישות הללו בפשטות ובדייקנות, באופן שנראה לנו – תושבי המאה העשרים ואחת – כמעין חזרה מוזרה על מציאות ברורה מאליה.
"נכנסתי, כמנהגי, אל הסַפָּר, מתנסה בעונג שבהעדר כל אי-נוחות, עונג שאני חש תמיד כאשר אני נכנס למקומות המוכרים לי היטב. הרגישות שלי לכל דבר חדש היא נוראה: אני חש שלוות-נפש רק במקומות שבהם כבר הייתי.
כאשר התיישבתי בכיסאי שאלתי, פשוט משום שנזכרתי במקרה, את הספר הצעיר שהיה כורך סביב צווארי מגבת-בד נקייה, צוננת, מה שלום עמיתו, איש חיוני, קשיש ממנו, שעובד ליד הכיסא שלימינו, ולאחרונה לא חש בטוב. השאלה עלתה מאליה, פשוט משום שהמקום הזכיר לי את האיש. "הוא מת אתמול", ענה הקול מעבר למגבת, בלי שתשתנה נימתו, על מצב הרוח האיראציונלי שלי הקיץ בו ברגע הקץ, ממש כפי שהקיץ אתמול על הספר שכבר לעולם ייעדר ממקומו ליד הכיסא הסמוך. כל מחשבה שהייתה לי קפאה. לא אמרתי דבר.
געגועים! אני חש בהם, גם כשהם מכוונים לאיש שלא היתה לו כל משמעות בשבילי, פשוט מתוך החרדה לנוכח הזמן הנמלט, והחולי הנובע ממסתרי החיים באשר הם. אם נעלמות פנים שאני עובר לידן מדי יום ברחובות אני מתעגם, והרי לא היתה לפנים אלה כל חשיבות בעיני, ואין הן בשבילי אלא סמל החיים.
הזקן חסר-החשיבות ההוא במגפיים המזוהמים שדרכי הצטלבה עם דרכו לעיתים קרובות בתשע וחצי בבוקר, מוכר הפיס הזה שהיה נטפל אלי ומשדל לקנות אצלו ללא הועיל, האדון השמנמן, הוורדרד עם הסיגר שנוהג היה לעמוד בפתח חמות הטבק, הבעלים חיוור הפנים  של חנות הטבק עצמו. מה היה על כל האנשים הללו שנעשו חלק מחיי, רק משום שראיתים מדי יום ביומו? מחר איעלם גם אני מרוּאָה דה פְּראטה, מרוּאה דוֹס דוּראדוֹרס, מרוּאה דוֹס פּאנקֵירוס. מחר גם אני – הנפש המרגישה, החושבת הזאת, היקום שהניי לעצמי – כן, מחר גם אני אהיה מי שהיה מהלך לפנים ברחובות הללו, מישהו אחר יעלה את דמותי בראשו ויתהה עמומות: "תמהתני מה קרה לו?". וכל מה שאני עושה, כל מה שאני מרגיש, כל מה שאני מתנסה בו, יהיה רק להולך-רגל אחד פחות ברחובות היומיומיים בעיר זו וזו."
(עמ' 122)

מומחה ואוהב גדול לפסואה, (תרגם: הבנקאי האנרכיסט, ספר האי-נחת ועוד), הוא יורם מלצר. בבלוג של יורם אפשר למצוא מאמר מקיף ומאיר עיניים על היוצר רב ההטרונימים.

סיום: כל הימים הם שלי.
"אם כשאמות ירצו לכתוב את הביוגרפיה שלי,
הרי אין פשוט מזה.
יש רק שני תאריכים – זה של לידתי וזה של מותי,
בין האחד למשנהו כל הימים הם שלי."
(עמ' 95)
התובנה שכל הימים הם שלי, התובנה הזאת היא אם כל החכמות, לא בגלל שהיא מבטאת אינדבידואליזם, או אנוכיות. לא, חס וחלילה, אלא משום שהיא מבטאת ענווה. את ענוות היוצר מול הפרדוקס המובנה בעובדה שאין ליצירה האמנותית כל משמעות אם איננה מוצגת לציבור. והצגתה לציבור מחייבת אגו, מחייבת את תנועת המראה של נרקיס בעת שהתבונן בנחל ונפעם מיופיו. אבל אם מנקים את היוהרה ואת הליקוק העצמי, הרי בא לבוא ולומר, כן, כל היופי הזה הוא שלך נרקיס. אין פשוט מזה ואין משמח יותר מזה. כל היופי הזה. וכל הימים הם שלך.

פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מבחר כתבים, מבוא: ז'וזֶה בלאנקוּ, מפורטוגלית: פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 1993

עלילות משפחת בני ישראל.

דרור משעני חוזר שנית עם רומן בלשי ומממש את הבטחתו ליצור סדרה בלשית שהבלש שלה הוא אברהם אברהם. ההבטחה נרשמה בצמד המלים "המשך יבוא" שחתמו את ספרו הקודם ועוררה ציפיות מוצדקות ביותר. ב"תיק נעדר", הרומן הראשון בסדרה, חקר הבלש אברהם אברהם, את סיבת היעלמותו של הנער עופר שרעבי. זהו רומן בלשי מותח כראוי, ועוד יותר מכך. מעבר לסיפור הבלשי, התקיימה בספר חקירה מענינת נוספת. חקירה שביררה, את מצב המשפחה הישראלית ואת התפקוד של ההורים בתוכה. גם בספר הזה ממשיך משעני לעסוק באותו עניין.

על דש העטיפה, הוא כותב כי הספר הנוכחי, אף יותר מקודמו, מבקש לחקור את הצדדים האפלים של המשפחה. "אפשרות של אלימות נולד אחרי שיחה עם בני בן הארבע. לפני כמה חודשים, בזמן ארוחת הערב, הוא אמר פתאם: 'אתה יודע שהיה לי אבא קודם? והוא מת.' שאלתי אותו אם הוא מתכוון אלי והוא השיב שלא. אבל לא היה לו אבא קודם שמת."
משעני, הוא חסידו ותלמידו של ראשון כותבי סיפורי הבלשים: אדגר אלן פו. ציטוט שלו מהווה מוטו לספר: "יש סודות שאינם מאפשרים את גילויים". וכיוון  שמשעני משתמש בבלש אברהם אברהם כדי שיסייע בידו לפענח את הסוד, נשאלת השאלה האם הצליח הסופר לא רק לכתוב תעלומה בלשית ולפתור אותה אלא גם אם הצליח בדרך להתחקות אחר האמת.
החידה שהונחה בפני אברהם אברהם בספר שלפנינו היא זאת: מטען דמה נמצא ליד גן ילדים. מי הניח אותו והאם המטען הוא הקדמה למטען נפץ אמיתי, סכנה ממשית ונוראה לילדי הגן. אברהם אברהם, ששב זה עתה מחופשה בבלגיה, שבה שהה עם אהובתו מריאנקה, מתחיל בחקירה של המקרה הזה ומהר מאד הוא מגיע אל החשוד העיקרי, הגיבור האחר של הסיפור, חיים שרה.
דמותו של החשוד, חיים שרה, מרומזת באיור על עטיפת הספר: אב הצועד עם שני ילדיו, יד אחת שלוחה אל בן גבוה וצנום וידו השניה אוחזת בפעוט בעל שיער ארוך או שמא זאת ילדה? לא ברור לנו הדבר מהאיור, אך שם עיר הבירה של הפיליפינים כתוב שם בבירור: MANILLA. לחיים שרה שגר בחולון, בישראל, יש שני בנים ואמם ג'ני, נעלמה לאחרונה. במרחב הזה שבין המשפחה מחולון, והכתובות המופיעות בציור העטיפה, ובין היעלמותה של האם, בין מטען דמה שהונח ליד גן ילדים והסתבכות של העלילה על חוף תל-אביב נעה העלילה.
הסיפור הבלשי, יש לזכור, יש לו מטרה כפולה: ראשית לפענח את המטלות של השוטר הבלש, אברהם אברהם (ושל מפקדת המחוז אילנה ליס) ושנית להבין את המניעים של החשודים. הוא פועל על פי מנגנון של הסתרה. החף, נראה אשם והאשם נראה חף מפשע. בעת הפיתרון של הסיפור הבלשי, כמעט תמיד יחול מהפך כפול: מאשמה מדומה לחפות. מחפות מדומה לאשמה ואנו הקוראים נסחפים אחר מציאת האשם בפשע ושואפים להקיא אותו מתוכנו. הוצאתו תנקה את מצפוננו ותחזיר מבחינתנו את הסדר הישן אל מקומו הנאות.
יתרונו והרלוונטיות של משעני, שאינו בא להגן על הסדר. משעני, לוקח את הסיפור הבלשי הקלאסי ומביא אותו אל המאה הנוכחית, בעידן שבו הפוסט מודרניזם פירק את האמת לבליל של קולות יחידניים. חיפוש האמת איננו יכול לנוע עוד בקו לינארי דדוקטיבי, המחבר יחפשה בדרך קטועה ופרגמנטית.

אדגר אלן פה

משעני מצליח באופן כזה שהוא מציג את הסדר החברתי כמועד לפורענות. אמנם הפעם התמונה הגדולה והביקורתית על החברה ועל המשפחה בתוכה, איננה מתוחזקת באותה עצמה ספרותית ואיננה מרשימה כפי שהוצגה בספר הקודם. אך גם הפעם הוא חותר לבירור מסתרי המשפחה האפלים ושואף להציג תמונה ביקורתית על החברה שבה נמצאת אותה משפחה.
והסיפור הוא סיפור בלשי טוב, גם אם מעט צפוי, (אך האם אין זה חלק מהקלישאה של קריאת רומן בלשי?) הוא מותח, קליל, אינו מתפלסף ואינו משתמש באמצעים מלאכותיים כדי לשתול את המניע לפשע. גם אהבתנו לאבי אברהם מתחזקת. חוזרים פה ושם המאפיינים מהרומן הראשון בו הבלש הוא בלש טועה, ועצם טעויותיו הן מתמצית חוזקו הייחודי של פקד אבי אברהם.
שוב חוזר מקרא שמות מהודק. הבלש אברהם אברהם, אבי האומה, מתחקה אחר החשוד העיקרי, (חיים) שרה, שמתפקד כאב וכאם לילדים. אף הוא, כשרה אמנו, גיבורת הסיפור המקראי, הוליד ילדים בגיל מבוגר. האם ילדיו הם לו כיצחק או שמעמדם בעיניו כישמעאל.
ובכל זאת, לאחר כל המלים הטובות, צריך לאמר, השאלה עולה מתוך מפת הסמלים שיוצר מקרא השמות ומשום שיש להן תזכורות בספר הראשון, אך הסיפור הבלשי, כפי שאמרתי, דווקא בגלל הקלילות שבו, השטף של האירועים, לא מחזיק מערכת כה מסובכת של אתגרים. באפשרות של אלימות, הסוד נשאר חשוף מבחינה מסוימת ובלתי מפוענח מבחינה אחרת וגם אם המחבר הביא בדש העטיפה מעין התנצלות על כך, הרי שכקוראת, הוא השאיר אותי לא מסופקת. הסוד של המחבר הוא סיפור שישכח ממני ולא יציק לי לאחר שאסגור את הספר כפי שאמור להציק ולערער ספר שמציג סוד ומשאיר אותו לפעול בדעתנו.

 דרור משעני, אפשרות של אלימות, אברהם אברהם החקירה השנייה, כתר מתח, 2013, 

מתוך "ספר חוסר המנוחה" מתוך "ההקדמה" של ברנרדו סוארס*

פרננדו פסואה

נולדתי בתקופה שבה איבדו רוב האנשים הצעירים את אמונתם באל, מאותה הסיבה שבגללה החזיקו אבותיהם באמונה זו – מבלי לדעת למה. וכיוון שהרוח האנושית נוטה מטבעה להעביר ביקורת משום שהיא מרגישה ולא משום שהיא חושבת, בחרו רוב הצעירים הללו באנושות כיורשת האלוהות. ועם זאת הריני משתייך לאותו סוג של בריות הנשארות תמיד בשוליים של מה שהן משתייכות אליו, והרואות לא רק את ההמונים שהן שייכות אליהם אלא גם את המרחבים העצומים המשתרעים מצדו האחר. לכן לא נטשתי את האל כליל, כפי שעשו הם, ולא סיגלתי לי עדיין את האמונה באנושות. העליתי בדעתי שהאל עשוי להתקיים, ככל שאין זה סביר ביותר, ועל כן אפשר להוסיף ולהעריצו, אבל האנושות, שאינה אלא מושג ביולוגי בלבד, ואין משמעו אלא סוג בעלי-החיים האנושיים, אינה ראויה להערצה של סוג בעלי-חיים אחר כלשהו. פולחן זה של האנושות, עם טקסי החירות והשיוויון שלו, נראה בעיני תמיד כהחייאתם של פולחנות קדומים, שבהם נחשבו בעלי חיים לאלילים, או גם שלאלילים היו בהם ראשים של בעלי- חיים.

פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מבחר כתבים, מבוא: ז'וזֶה בלאנקוּ, מפורטוגלית: פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 1993,  (עמ' 106)

*על המוזרות הזאת בריבוי השמות של המחבר ושל הטקסט, אנסה להרחיב בפוסט שאני מכינה, לקראת יום הולדתו ה-125 של פרננדו פסואה, שיחול ב-13 ביוני.

סיפור. מראהו כמו היכה בה בבטן כשהתיישבה מולו. היא התכווצה, שיכלה זרועותיה סביב מותניה, עוטפת את הבד הפרחוני, המכווץ בחוטי גומי סביב מותניה הדקים: גבות עבות, שקיות בשרניות תחת ריסים דקים ומלוכסנים, המושכים לכיוון הרקות, הקנו לפניו רושם של תנועה מתמדת, גם בעת שהתבונן בניירותיו.

יעל רוזניק עצרה במרחק כשישים מטר מדלתות הזכוכית של חדר האוכל בבית הספר החקלאי של בנה. לא יכלה להתקרב עוד, סנדליה נתקעו בין זיפי הדשא. מבטה ניסה לבדוק ממרחק איזו כנף דלת מסומנת במלה "דחוף" ואיזו "משוך". המחשבה על הארכת רגע הכניסה לאולם הגדול בעת הזזת הידית הלא נכונה, גרמה לה לעינוי.
שיחות ההורים, שחוזרות ומופיעות במאי בסמיכות ליום הזיכרון, הופכות את מצבה לבלתי נסבל. ביום הזיכרון גם בטקס שמתקיים במתנ"ס וגם למחרת בבית הקברות היא הופכת לגיבורה שכל העיניים נעוצות בה. אלא שמכל חללי המועצה, ששמותיהם מוכרזים באטיות ובהטעמה בטקס החגיגי, בולט בשונותו שמו של צחי רוזניק, בעלה שמת ללא גבורה. ולמרות שאיש לא יזכיר בפניה שהלך בדרכו לאימון של יחידת מילואים, היא שומעת בבהירות את רחשושי המחשבות ואת לחשושי הגברים לנשותיהם לפני ואחרי הטקס. והגיחוכים הקטנים, שלא לומר ההתחשבנויות, המוצדקות בעיניה.
אם היה הערב הזה ציור פרסקו הייתה נטמעת בו, שמלתה הפרחונית על רקע הירוק המשחיר בשעת דמדומים. אך הדשא שב והתפרס סביבה במלוא ממדיו. היא תרה אחר רז, שראה את מבטה של אמו ונפרד מקבוצת חבריו הנערים וקרב אליה. דעיכת האור בחוץ החמירה את התאורה בחדר האוכל פנימה,  שנראה עתה מופז באור פלורסנט ומאיים במרחביו גדושי ההורים.
הם הסכימו על שלושה מורים בלבד, "רק לאלה שאתה אוהב" אמרה לו ובנה ענה שכל תלמידי החמש יחידות בפיסיקה חייבים לבוא אל רפיק, "אין אצלו להתחמק, אמא".
"רז מותק, אתה רואה שמרבית המורים, יושבים כולם בצד ההוא של האולם, אולי גם המורה לפיסיקה נמצא שם?" ורז אמר לה שבקלות הוא מזיז את הסוגר של הדלת שם מרחוק, "ותוכלי להיכנס מהצד השני אמא" ופקד עליה לחכות לו "ואל תזוזי".
שוב נשארה לבדה ונוכחה בבהלה שתחיה מנהלת בית הספר יצאה בדחיפת הכנף הימנית של הדלת והתקדמה היישר במדרכה שחוצה את הדשא, יעל חשופה בפניה ללא כל מסתור או אמתלה. הנידה כלפי תחיה בראשה וחשה שעליה לומר משהו סתמי וקליל של היכרות. בעלה של תחיה חוקר בחדר הסמוך למעבדה שלה במכון הבוטני. שמעה איך נוקשים זה בזה חרוזי החשבון במוחה של תחיה באשר למחייתה של יעל מכספי משרד הביטחון וקולה נאלם בייאוש. תחיה השיבה בניד ראש כלפיה, בהבעה מדוייקת של חמימות מרוחקת כנדרש, מה שהגביר את תחושת הייאוש בקרבה. כל עולמה שלומיאלי ואילולא הסעד הקבוע מאמה, לא היה לרז אף פעם בית של ממש, אלא רק דירתם ובה אוסף רהיטי נצרים וביצה מקושקשת בהירה, שמוגשת לו בערבים, בלוויית עגבניות קצוצות על שולחן הזכוכית בסלון. רז חזר לקצה הדשא וסימן לה לבוא אחריו. חמקו שניהם באפלולית שירדה על הדשאים בבית הספר החקלאי ונכנסו לאולם ההומה מהדלת הנגדית כשני צללים גמישים ובהירים.
מראהו כמו היכה בה בבטן כשהתיישבה מולו. היא התכווצה, שיכלה זרועותיה סביב מותניה, עוטפת את הבד הפרחוני בשמלתה סביב מותניה: גבות עבות, שקיות בשרניות תחת ריסים דקים ומלוכסנים, המושכים לכיוון הרקות, הקנו לפניו רושם של תנועה מתמדת, גם בעת שהתבונן בניירותיו. דברים כאלה אוספת רשתית העין בבת אחת. כפות ידיו רבועות, פלומה שחורה סמיכה מכסה את האמה ופרק העצם מבעד לעור השחום של כף היד וטבעת אודם מפוארת ואחיזה בעט מוזהב. עט ציפורן.
מרפקה נע על השולחן מבקש למחוק את הניגוד המשעשע בין העט המהודר ובין דוגמת הפורמייקה שעל
השולחן בדמות עיניים שנחשפות כשגודעים עץ. היו על הפורמייקה צורות כהות של כתמי קפה וזוהמה נוספת שאי אפשר להסירה.
הוא דיבר אליה: "את לא מחזיקה את הילד, גברת רוזניק", הרימה ראשה והסתכלה בו מופתעת מעצם זה שהזכיר את רז, כאילו לא לשם כך הגיעה לשם.
"הוא כבר שמע ממני מה שצריך לשמוע, חמש יחידות בפיסיקה זה לא משהו שהולך בקלות. רז, לך תביא לאמא שלך מים, היא נראית לי לא מרגישה טוב".
פיה נפער כלפיו בתמיהה, כילדה שלא מודעת לחושניותה.
"הם כולם מרחמים עליך כאן. זה שאת אלמנה ועוד אלמנה של הצבא, כאילו שאת קדושה ומטפלים כמו בכפפות של משי, אבל זה לא טוב לרז".
"אני?" מה הוא אומר לה? עיניו המלוכסנות נעו לכיוון הרקות בעת דיבורו והטבעות תחתיהן הדגישו מראה מזרחי מכושף ישן נושן. "כמו דיוקן של ג'ינגס חאן" חשבה וראתה את שפתיו אומרות לה משהו שהיא חייבת לשמוע.
"גם אני אלמן, גברת רוזניק ויש לי שלושה בנים".
יעל ידעה בוודאות שאם תישען אחורה בריפיון כפי שחפצה, לא ימצא שם ציור שיעלים אותה בתוכו כברשת, והידיעה התגלתה הפעם כרצויה וטובה דווקא.
"אתה דומה לג'ינגס חאן" אמרה לו במהירות ובשיא הרצינות.
"כולם אומרים לי את זה. ואני שמח שאת לא מרחמת על עצמך, זה טוב קצת הומור". תשובתו גרמה לה לחייך אבל הוא חזר לדיבור החמור שהיה במשפטיו הראשונים ואמר לה בטון פסקני שרז שלה לא גאון, כך אמר ואם יעל רוצה שיישאר בכיתה שלו, שתהיה "אמא כמו שצריך" וסיים ובחן את רושם דבריו עליה וראה את פיה שנפער שוב וגופה שרכון אליו וחושף את קצה השיזוף במחשופה.
"מה את עושה יעל?"
"עיניים שחורות. אני חוקרת פיגמנט שחודר אל גזעים של עצי אגוז ומשחית אותם ובודקים את זה דרך העיניים של העץ, אתה רואה, כמו פה" ואצבעה הבהירה הצביעה על כתם הקפה על השולחן.
הוא אמר לה: "זה כתם של קפה על פורמייקה. אל תנסי בכלל לדבר בינינו על עיניים. הנה רז ילד טוב הביא מים לאמא שלו" ופנה אל שניהם בנימת סיום שאין עליה עוררין: "בהצלחה גברת רוזניק".
היא קמה ממקומה ונגררה כבעל כורחה אחר רז לעבר השולחן הבא משמאלם, זה של המורה ללשון.
אך אז סובבה על עקבותיה וחזרה אליו והושיטה ידה לקראתו ולחצה את שלו בחמימות, "תודה רפיק", ועיניה הירקרקות חייכו אליו במשובה ובפשטות, "אולי תבואו אתה והבנים שלך פעם לבקר אצלנו".