סיפור. מראהו כמו היכה בה בבטן כשהתיישבה מולו. היא התכווצה, שיכלה זרועותיה סביב מותניה, עוטפת את הבד הפרחוני, המכווץ בחוטי גומי סביב מותניה הדקים: גבות עבות, שקיות בשרניות תחת ריסים דקים ומלוכסנים, המושכים לכיוון הרקות, הקנו לפניו רושם של תנועה מתמדת, גם בעת שהתבונן בניירותיו.
יעל רוזניק עצרה במרחק כשישים מטר מדלתות הזכוכית של חדר האוכל בבית הספר החקלאי של בנה. לא יכלה להתקרב עוד, סנדליה נתקעו בין זיפי הדשא. מבטה ניסה לבדוק ממרחק איזו כנף דלת מסומנת במלה "דחוף" ואיזו "משוך". המחשבה על הארכת רגע הכניסה לאולם הגדול בעת הזזת הידית הלא נכונה, גרמה לה לעינוי.
שיחות ההורים, שחוזרות ומופיעות במאי בסמיכות ליום הזיכרון, הופכות את מצבה לבלתי נסבל. ביום הזיכרון גם בטקס שמתקיים במתנ"ס וגם למחרת בבית הקברות היא הופכת לגיבורה שכל העיניים נעוצות בה. אלא שמכל חללי המועצה, ששמותיהם מוכרזים באטיות ובהטעמה בטקס החגיגי, בולט בשונותו שמו של צחי רוזניק, בעלה שמת ללא גבורה. ולמרות שאיש לא יזכיר בפניה שהלך בדרכו לאימון של יחידת מילואים, היא שומעת בבהירות את רחשושי המחשבות ואת לחשושי הגברים לנשותיהם לפני ואחרי הטקס. והגיחוכים הקטנים, שלא לומר ההתחשבנויות, המוצדקות בעיניה.
אם היה הערב הזה ציור פרסקו הייתה נטמעת בו, שמלתה הפרחונית על רקע הירוק המשחיר בשעת דמדומים. אך הדשא שב והתפרס סביבה במלוא ממדיו. היא תרה אחר רז, שראה את מבטה של אמו ונפרד מקבוצת חבריו הנערים וקרב אליה. דעיכת האור בחוץ החמירה את התאורה בחדר האוכל פנימה, שנראה עתה מופז באור פלורסנט ומאיים במרחביו גדושי ההורים.
הם הסכימו על שלושה מורים בלבד, "רק לאלה שאתה אוהב" אמרה לו ובנה ענה שכל תלמידי החמש יחידות בפיסיקה חייבים לבוא אל רפיק, "אין אצלו להתחמק, אמא".
"רז מותק, אתה רואה שמרבית המורים, יושבים כולם בצד ההוא של האולם, אולי גם המורה לפיסיקה נמצא שם?" ורז אמר לה שבקלות הוא מזיז את הסוגר של הדלת שם מרחוק, "ותוכלי להיכנס מהצד השני אמא" ופקד עליה לחכות לו "ואל תזוזי".
שוב נשארה לבדה ונוכחה בבהלה שתחיה מנהלת בית הספר יצאה בדחיפת הכנף הימנית של הדלת והתקדמה היישר במדרכה שחוצה את הדשא, יעל חשופה בפניה ללא כל מסתור או אמתלה. הנידה כלפי תחיה בראשה וחשה שעליה לומר משהו סתמי וקליל של היכרות. בעלה של תחיה חוקר בחדר הסמוך למעבדה שלה במכון הבוטני. שמעה איך נוקשים זה בזה חרוזי החשבון במוחה של תחיה באשר למחייתה של יעל מכספי משרד הביטחון וקולה נאלם בייאוש. תחיה השיבה בניד ראש כלפיה, בהבעה מדוייקת של חמימות מרוחקת כנדרש, מה שהגביר את תחושת הייאוש בקרבה. כל עולמה שלומיאלי ואילולא הסעד הקבוע מאמה, לא היה לרז אף פעם בית של ממש, אלא רק דירתם ובה אוסף רהיטי נצרים וביצה מקושקשת בהירה, שמוגשת לו בערבים, בלוויית עגבניות קצוצות על שולחן הזכוכית בסלון. רז חזר לקצה הדשא וסימן לה לבוא אחריו. חמקו שניהם באפלולית שירדה על הדשאים בבית הספר החקלאי ונכנסו לאולם ההומה מהדלת הנגדית כשני צללים גמישים ובהירים.
מראהו כמו היכה בה בבטן כשהתיישבה מולו. היא התכווצה, שיכלה זרועותיה סביב מותניה, עוטפת את הבד הפרחוני בשמלתה סביב מותניה: גבות עבות, שקיות בשרניות תחת ריסים דקים ומלוכסנים, המושכים לכיוון הרקות, הקנו לפניו רושם של תנועה מתמדת, גם בעת שהתבונן בניירותיו. דברים כאלה אוספת רשתית העין בבת אחת. כפות ידיו רבועות, פלומה שחורה סמיכה מכסה את האמה ופרק העצם מבעד לעור השחום של כף היד וטבעת אודם מפוארת ואחיזה בעט מוזהב. עט ציפורן.
מרפקה נע על השולחן מבקש למחוק את הניגוד המשעשע בין העט המהודר ובין דוגמת הפורמייקה שעל
השולחן בדמות עיניים שנחשפות כשגודעים עץ. היו על הפורמייקה צורות כהות של כתמי קפה וזוהמה נוספת שאי אפשר להסירה.
הוא דיבר אליה: "את לא מחזיקה את הילד, גברת רוזניק", הרימה ראשה והסתכלה בו מופתעת מעצם זה שהזכיר את רז, כאילו לא לשם כך הגיעה לשם.
"הוא כבר שמע ממני מה שצריך לשמוע, חמש יחידות בפיסיקה זה לא משהו שהולך בקלות. רז, לך תביא לאמא שלך מים, היא נראית לי לא מרגישה טוב".
פיה נפער כלפיו בתמיהה, כילדה שלא מודעת לחושניותה.
"הם כולם מרחמים עליך כאן. זה שאת אלמנה ועוד אלמנה של הצבא, כאילו שאת קדושה ומטפלים כמו בכפפות של משי, אבל זה לא טוב לרז".
"אני?" מה הוא אומר לה? עיניו המלוכסנות נעו לכיוון הרקות בעת דיבורו והטבעות תחתיהן הדגישו מראה מזרחי מכושף ישן נושן. "כמו דיוקן של ג'ינגס חאן" חשבה וראתה את שפתיו אומרות לה משהו שהיא חייבת לשמוע.
"גם אני אלמן, גברת רוזניק ויש לי שלושה בנים".
יעל ידעה בוודאות שאם תישען אחורה בריפיון כפי שחפצה, לא ימצא שם ציור שיעלים אותה בתוכו כברשת, והידיעה התגלתה הפעם כרצויה וטובה דווקא.
"אתה דומה לג'ינגס חאן" אמרה לו במהירות ובשיא הרצינות.
"כולם אומרים לי את זה. ואני שמח שאת לא מרחמת על עצמך, זה טוב קצת הומור". תשובתו גרמה לה לחייך אבל הוא חזר לדיבור החמור שהיה במשפטיו הראשונים ואמר לה בטון פסקני שרז שלה לא גאון, כך אמר ואם יעל רוצה שיישאר בכיתה שלו, שתהיה "אמא כמו שצריך" וסיים ובחן את רושם דבריו עליה וראה את פיה שנפער שוב וגופה שרכון אליו וחושף את קצה השיזוף במחשופה.
"מה את עושה יעל?"
"עיניים שחורות. אני חוקרת פיגמנט שחודר אל גזעים של עצי אגוז ומשחית אותם ובודקים את זה דרך העיניים של העץ, אתה רואה, כמו פה" ואצבעה הבהירה הצביעה על כתם הקפה על השולחן.
הוא אמר לה: "זה כתם של קפה על פורמייקה. אל תנסי בכלל לדבר בינינו על עיניים. הנה רז ילד טוב הביא מים לאמא שלו" ופנה אל שניהם בנימת סיום שאין עליה עוררין: "בהצלחה גברת רוזניק".
היא קמה ממקומה ונגררה כבעל כורחה אחר רז לעבר השולחן הבא משמאלם, זה של המורה ללשון.
אך אז סובבה על עקבותיה וחזרה אליו והושיטה ידה לקראתו ולחצה את שלו בחמימות, "תודה רפיק", ועיניה הירקרקות חייכו אליו במשובה ובפשטות, "אולי תבואו אתה והבנים שלך פעם לבקר אצלנו".
