מתוך "ספר חוסר המנוחה" מתוך "ההקדמה" של ברנרדו סוארס*
פרננדו פסואה
נולדתי בתקופה שבה איבדו רוב האנשים הצעירים את אמונתם באל, מאותה הסיבה שבגללה החזיקו אבותיהם באמונה זו – מבלי לדעת למה. וכיוון שהרוח האנושית נוטה מטבעה להעביר ביקורת משום שהיא מרגישה ולא משום שהיא חושבת, בחרו רוב הצעירים הללו באנושות כיורשת האלוהות. ועם זאת הריני משתייך לאותו סוג של בריות הנשארות תמיד בשוליים של מה שהן משתייכות אליו, והרואות לא רק את ההמונים שהן שייכות אליהם אלא גם את המרחבים העצומים המשתרעים מצדו האחר. לכן לא נטשתי את האל כליל, כפי שעשו הם, ולא סיגלתי לי עדיין את האמונה באנושות. העליתי בדעתי שהאל עשוי להתקיים, ככל שאין זה סביר ביותר, ועל כן אפשר להוסיף ולהעריצו, אבל האנושות, שאינה אלא מושג ביולוגי בלבד, ואין משמעו אלא סוג בעלי-החיים האנושיים, אינה ראויה להערצה של סוג בעלי-חיים אחר כלשהו. פולחן זה של האנושות, עם טקסי החירות והשיוויון שלו, נראה בעיני תמיד כהחייאתם של פולחנות קדומים, שבהם נחשבו בעלי חיים לאלילים, או גם שלאלילים היו בהם ראשים של בעלי- חיים.
פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מבחר כתבים, מבוא: ז'וזֶה בלאנקוּ, מפורטוגלית: פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 1993, (עמ' 106)
*על המוזרות הזאת בריבוי השמות של המחבר ושל הטקסט, אנסה להרחיב בפוסט שאני מכינה, לקראת יום הולדתו ה-125 של פרננדו פסואה, שיחול ב-13 ביוני.